בבבא בתרא (יא, א) איתא: תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה. פעם אחת באה אשה לפניו בשנת בצורת אמרה לו: רבי פרנסני, אמר לה - העבודה שאין בקופה של צדקה כלום, אמרה לו - רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים. עמד ופרנסה משלו. לימים חלה ונטה למות. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות? מיד קרעת לו גזר דינו. תנא - הוסיפו לו עוד עשרים ושתיים שנה על שנותיו. עכ"ל הגמרא.

וראיתי מובא בספרים שהוסיפו לו כ"ב שנה שהם כנגד כ"ב אותיות התורה, שמסר נפשו עליה.

וצריך להבין:

א) בפשטות מבינים שהבצורת היתה קשה מאד עד כדי כך שקופת הצדקה התרוקנה לגמרי ובנימין הצדיק ידע גם שהקופה לא תתמלא עכשיו בזמן הקרוב, כי באם הקופה היתה מתמלאת תוך זמן קצר, בנימין הצדיק לא היה מכביד על אלמנה זו, ולא היה נשבע שאין בקופה כלום וגם לא היה נותן לה משלו. וא"כ למה מעיקרא היה צריך להוכיח לה ולהישבע שאין בקופה כלום. - והרי בנימין הצדיק שהתורה קוראת לו צדיק ומעידה עליו שמסר נפשו בעבור אלמנה זו, לכאו' היה צריך מיד לתת לה משלו וכו'. ובכך גם הי' מונע ממנה הרבה 'אי-נעימות'.

ב) וכן יש להבין למה הוסיפו לו כ"ב שנים כנגד כ"ב אותיות התורה שזה מרמז לכאורה על מסירת נפשו של בנימין הצדיק שהיה לו על התורה, ולכאורה הרי הסיפור כאן הוא שמסר נפשו על הצדקה עבור עם ישראל ועבור האלמנה וילדיה, ומה סיפור זה קשור עם אותיות התורה דוקא?

והנה מצאתי במהרש"א כאן שאלה א' הנ"ל, והוא מוסיף עוד יותר, שבנימין הצדיק היה צריך לומר להאלמנה שיש עדיין אוכל עבורה בקופת הצדקה, והיה נותן לה משלו דרך קופת הצדקה, שתרגיש יותר טוב ולא תחשוב שאוכלת משלו, אלא מהקופה, שזהו הרי ממהמדרגות הגבוהות שבצדקה, שאין יודעים מיהו הנותן.

והמהרש"א מבאר שם, שבנימין הצדיק לא ידע שהיא בסכנת מיתה רח"ל, ואז ההלכה היא דחייך קודמים ורק אחרי שאמרה שהיא בסכנת מיתה - אז נתן לה משלו, כי הרי לבנימין הצדיק היה מזון לתקופה מסויימת, וא"כ אם לאלמנה אין כבר כלום והיא בסכנת מיתה ממשית, אין דין חייך קודמין, כי בתוך תקופה זו יכול לחול שינוי, וכפי שבאמת קרה. עיי"ש.

אולם זה גופא קשה, דהרי מדובר בבנימין הצדיק ובתקופת בצורת קשה מאד, שאין כבר אוכל, א"כ בנימין הצדיק היה צריך להעלות בדעתו שאולי היא בסכנת מיתה, ואין דין חייך קודמין כאן. אלא עכצ"ל שבאמת בנימין הצדיק היה מסתפק בכך והוא בינו לבין עצמו חשב על כך. ולכן אמר לה מיד בלשון שבועה, ויש אומרים שהראה לה את הקופה שאין כלום בקופה יותר.

ורצה לשמוע את תגובתה מיד, שבאם תאמר אלך לחפש במקום אחר משמע שהיא אינה בסכנת מיתה, ואם אין לה והיא באמת בסכנת מיתה כמו שבאמת הגיבה, הוא יתחלק אתה באוכל שלו, ואין דין חייך קודמין.

ובזה יבואר עוד ענין בזה, דלכאורה בשביל לדעת אם היא בסכנת מיתה, היה יכול לשאול אותה באופן ברור וישיר ולבדוק מצבה האמיתי, אלא שחשש שלא תגלה את האמת ובדרך שהוא דיבר אתה אפשר לדעת יותר טוב, ובפשטות היה לו נסיון, כי הרי היה גזבר הקופה ומעשים בכל יום שצריך לבדוק למי לתת ואם הוא דובר אמת וכו' וכו'.

אך עדיין צלה"ב, הרי מדובר בבצורת קשה מאד, ומדובר בבנימין הצדיק שהיה בדרגה גבוהה מאד, - למה נכנס לכל הפלפולים ושקלא וטריא בהלכתא דחייך קודמין? הרי היה לו אוכל משלו לתקופה מסוימת, ואיש של מסירות נפש עבור אהבת ישראל איננו שואל שאלות, אלא נותן לה מיד ובוטח בה' לגבי מצבו הוא? ובמיוחד כשיודע שהבצורת כל כך קשה שאף אחד אינו נותן כבר לקופה, וא"כ מהיכן אלמנה זו תקח אוכל לעצמה?

ונראה לומר שבנימין הצדיק בדרגתו היה איש תורה והלכה, וכל מסירת נפשו לעם ישראל היתה על ידי דביקות בתורה דוקא, ומפני שע"פ דין צריך לאהוב כל יהודי כמוך ממש, לכן אהב כל יהודי, אבל בגדרי התורה וההלכה בלבד. ובורא העולם בתורתו מצוה לנו כל זה. כל מה שעשה היה מדוד אצלו בשקלא וטריא בהלכה וגם המסירת נפש שהיה לו עבור אלמנה זו, היה מצד התורה, וע"פ הלכה והדין היה מותר לו לברר אם היא בסכנת מיתה או לא מטעם חייך קודמין.

ויתירה מזו יש להבין - דישנם נשים ביישניות ואולי היא תתביש לקחת אוכל מפת לחם שלו, והיא תלך בסכנת מיתה מבלי לומר ולבקש דבר.

ומעתה יבואר היטב למה הוסיפו לו כ"ב שנים כנגד כ"ב אותיות התורה, כי מסירת נפשו היתה על התורה, ולכאורה גם משמע מהסיפור כך, שהרי בנימין הצדיק לא היה גבאי צדקה שענינו לעסוק כל היום עבור מעשי חסדים, אלא היה הגזבר של הקופה והממונה לשמור ולתת את מה שחייבים ולמי שחייבים. וזה מתאים לאיש של הלכה. ובודק כל דבר עם נאמנות גבוהה מאד אם צריכים עכשיו לתת מהצדקה או לא. וא"ש.