"לדוד"

זה אחד מעשרה מזמורים בתהילים המתחילים לדוד מבלי הוספת תיבת מזמור וכיו"ב, רובם (שבע) בספר ראשון ושנים בספר חמישי. בשבעה מהם יש מפסיק אחר תיבת לדוד.

והטעם נראה בפשטות דכל היכא שהטעם על תיבת לדוד היא מפסיקה כמו פזר (ב"פ) או רביעי (פ"א) אין צורך במפסיק וכאשר (ז"פ) הטעם פשטא (או שנקרא אזלא לגרמיה), צריך מפסיק..

ונראה שזהו כוונת המסורה כאן שכ' ז' בטעם בסיפ' (ומונה כל אלו שטעמם בפשטא) אלא שלא הצלחתי לפענח תיבת בסיפ'.

בתרגום כאן כ' "על יד דוד אתאמר בנבואה". וצ"ע שלא פירש כן בשום מקום מעשרה מקומות האחרים.

עוד יש לעיין, שבכל הכתובים שקדמו לפסוק דידן תרגם "לדוד", ובכל הפסוקים לאחר פסוק דידן מתרגם "על יד דוד", וצ"ע.

"ברכי נפשי"

חמשה ברכי נפשי יש כאן כנגד חמשה עולמות שאדם דר בהם, כמו שאמרו רבותינו במסכת ברכות "דר במעי אמו יונק משדי אמו וכן כולם". רש"י.

והנה מה שאמר "יש כאן" כוונתו יחד עם פרק שלאחריו, וכנראה מזה ששני פרקים אלו קשורים יחד, כדלהלן, ולהעיר שלא נמצא לשון זה "ברכי נפשי" בכל התהילים מלבד בחמשה מקומות אלו.

ודרש רבותינו הוא בברכות (דף י, א). והכי איתא התם:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מאי דכתיב: (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמשה עולמים ואמר שירה; דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר (תהלים ק"ג) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר (שם פסוק כ') ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר (שם ב') ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר (רבי) - מסורת הש"ס [רב]- יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (שם) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי-ה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר: (שם) ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב: (שם כט') תסתיר פניך יבהלון תסף רוחם יגועון וגו'". ע"כ

במדרש ויקרא רבה (פרשה ד) מביא מאמר זה בשם ריב"ל, ואילו ר' יוחנן ס"ל דהוי כנגד חמשה ספרי תורה. אך במדרש תילים איתא זה בשם ר' יוחנן ובשנוים קלים מגמרא דידן עי"ש.

והנה הפני יהושע מבאר גמרא זו ע"פ קבלה, וכדאי להביא דבריו במילואם (אף שהם בארוכה קצת, וכמדומה שזה נדיר למצוא שהפני יהושע יבאר עפ"י קבלה), וז"ל:

"אמר ר"י משום רשב"י מה דכתיב פיה פתחה בחכמה כו' לא אמרו שלמה אלא כנגד דוד אביו כו'. אגדה זו אומרת דורשני, דמלבד שאין רמז לדרש זה כלל בפסוק זה דפיה פתחה בחכמה ואף לא בכל אותה פרשה דאיירי באשת חיל ממש והנמשל הוא כנגד התורה, אלא דיותר יש לתמוה דלפי זה שאמרו שלמה כנגד דוד אביו א"כ הו"ל למימר פיו פתח בחכמה ותורת חסד על לשונו ולמה קאמר הכל בלשון נקבה. ואפשר ליישב כדאשכחן בגמרא כל היכא שמזכיר רוח הקודש מזכיר בלשון נקבה, וכדפרש"י נמי הכא שרתה עליו רוח הקודש. מ"מ זה דוחק גדול כיון שרוח הקודש גופא לא נזכר כלל בזה הפסוק. ובעיקר הדרשה יש לתמוה יותר דענין ה' עולמות הללו מה טיבן דנהי דארבעה מהם שייך שפיר לכנותן בלשון עולמות שכל אחד מהן הוא עולם חדש לפי השתנות כל ימי האדם מיום הווצרו בבטן עד יום המיתה ועד בכלל דהיינו זמן העיבור והלידה והיניקה ויום המיתה מ"מ ודאי מלבד זה יש שינוי זמנים בערך שנות האדם כמו שמנו חכמים במסכת אבות וכדאשכחן נמי בדוכתי טובא, ומה נשתנו אלו מאלו לקרותן בלשון עולמות מיוחדים. וביותר יש לתמוה מה שאמר ראה במפלתן של רשעים וקרא ג"כ בלשון עולם מיוחד ומה טעם יש בדבר כיון שזה ענין אין לו יחוס כלל בערך שנות האדם כמו באינך.

"והנראה לענ"ד ליישב הכל בהערה אחת לפי מה שמצאנו בספר הזוהר ובספרי המקובלים שחמשה מיני נשמות מצינו באדם והן נפש רוח נשמה חיה יחידה, וכמו שיסד הקליר במוסף דר"ה, והענין מבואר יותר במקובלים ששלשה מהם שהם נפש רוח נשמה ישנן בכל מיני בני אדם, דהיינו נפש הוא נפש התנועה הנתונה בו משעת העיבור שבאותו זמן מתחיל הולד להתנועע ונפש זו היא מספירת המלכות שבי' ספירות, וחלק נשמת הרוח באה לכל אדם משעת הלידה והיא מספירת התפארת שבי' ספירות, וחלק נשמת הנשמה ממש באה לו משעת היניקה והיא מספירת הבינה הנקראת אמא עלאה והיא אם הבנים כדכתיב כי אם לבינה תקרא על שם שכל השבעה מדות התחתונות יונקות ממדה זו כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ודבר זה מבואר בתכלית בספרי המקובלים כנודע סוף דבר ששלשה חלקי נשמות שהם נפש רוח נשמה הם בהכרח בכל אדם בזמן עיבור ולידה ויניקה, אלא שאם זכה הצדיק זוכה לנשמה יתירה העליונה הנקראת חיה והיא ממדת חכמה, ודבר זה אי אפשר להמצא כי אם כשמגיע האדם לכלל גדלות היינו שהוא בן י"ג שנים ויום אחד שאז נתחייב במצות ונכנס בו היצר טוב ומאז ע"י מעשיו זוכה מעט מעט ע"י התגדלות לנשמת חיה הנזכרת.

"אמנם כן החלק הה' שהיא נשמת יחידה אין שום אדם זוכה בו בחייו אפילו צדיקים גמורים זולת משה רבינו בלבד ולא זולתו אבל הצדיקים גמורים ודאי זוכין לנשמת יחידה לאחר מיתתן ונמצא כל זה הענין בספרי הקבלה ובספר הזוהר.

"נמצינו למידין שאגדה זאת מפורשת היטב כפתור ופרח, שלזה הענין נתכוון רשב"י בעצמו שהוא בעל אגדה זו, דהני החמשה ברכי נפשי שאמר דוד ע"ה הם כנגד חמשה חלקי מיני נשמות הנזכרים, והמה מסודרים לפנינו כסדר נכון, ששלש ראשונות הם בזמן עיבור ולידה ויניקה כמבואר. ובזה יבא ג"כ היטב מה שנזכר באגדה זו שאמר שירה על מה שעשה לה דדים במקום בינה והיינו כמו שזכרנו זאת הנשמה השלישית שנקראת נשמה שבאה בזמן היניקה היא באה ממדת בינה ממש. אמנם לחלק הרביעי שהיא חלק הנשמה הנקראת חיה והיא באה ממדת חכמה וכבר זכרנו שאין זוכה בה אלא אדם צדיק אשר בארץ שזוכה בה ע"י מעשיו הטובים בשעה שנכנס בו היצ"ט, ולפי"ז שפיר קאמר שראה דוד במפלתן של רשעים ומייתי עלה קרא דיתמו חטאים כו', והיינו ממש כמו שזכרנו שענין מפלתן של רשעים היינו ודאי מפלת היצה"ר כמבואר להדיא באגדה הקודמת מי כתיב יתמו חוטאים יתמו חטאים כתיב, ובודאי כשהאדם זוכה לנשמת חיה ע"י מעשיו ומגביר היצר טוב על יצר הרע אין לך מפלה של רשעים גדולה מזו כמ"ש דוד ולבי חלל בקרבי ודרשו רבותינו כנגד יצה"ר, והיינו נמי סיפא דקרא ורשעים עוד אינם. אמנם על חלק נשמת יחידה שכבר זכרנו שהיא באה לאחר מיתה היינו דקאמר כיון שנסתכל ביום המיתה אמר שירה, כן נראה לי". עכ"ל, ודפח"ח.

"וכל קרבי את שם קדשו"

כדאי להביא פירוש האבן עזרא בזה, ובלשונו:

"לדוד ברכי נפשי את ה' - היא הנשמה העליונה וכל קרבי יקרא הגוף שהוא הבשר ומלת ברכי משרתת אחרת, וכן הוא ברכי נפשי את ה' וברכי כל קרבי את שם קדשו. והנה הזכיר שם העצם שהוא הכבוד עם הנפש שהוא הכבוד, כי הנשמה הוא כבוד הגוף כי אין הגוף נחשב למאומה רק בעבור הנשמה על כן הזכיר בגלוי שם העצם עם הנפש והשם עם הגוף כי כן כתוב וכל קרבי שהם מן הגוף את שם קדשו, ולא הזכיר עם הקרבי' שם העצם בגלוי רק בהעלם". ע"כ.

ומתאימים דבריו למבואר במאמרי חסידות עה"פ אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי (קמו, ב) דבחיי קאי על הנשמה, ובעודי (לשון עוד וטפל) קאי על הגוף. ולפי ביאורו יומתק מדוע על הנשמה כ' שם הוי' (שם העצם) ועל הגוף כ' שם אלקים.

"ברכי נפשי"

איתא במסכת סופרים (ריש פרק יט) דבתפילת יום כיפור יש לומר מזמור ברכי נפשי, וכ' בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן כה) דהכוונה על מזמור דידן (ולא על מזמור הבא), משום דכתיב בו הסולח לכל עווניכי וכו' עי"ש. ומחדש שם, דנראה ממסכת סופרים דמזמור זה אמרו הלוים בבית המקדש ביום כפור, וצע"ק, דלכאורה אין הכרח לומר כן במסכת סופרים עי"ש.

"ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו"

בפירוש רוקח על סדר התפילה בנשמת כל חי כ': "בדוד אמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. פירוש ברכי נפשי את ה' לפי שיצאה נפשי ממנו אברכנו. את ה', לרבות כינוייו ולרבות שכינתו י-ה. וכל קרבי את שם קדשו, זהו כשהאדם אומר בקול רם בחוזק כל קרביו מתנפחין בקולו ונפתחין, זהו כל קרבי. וכל שירותיו של הקב"ה תיקנו בבקר קודם אכילה כדי שישיר בטהרה כשקרביו ריקנין, לכך אמרו חכמים יפנה ואחר כך יתפלל. ואין מוסרין שם הקדוש כי אם בתענית לעת ערב, והכהן הגדול מזכיר השם ביום הכפורים ככתבו ביום צום.

את שם, לרבות מרכבה וסודות עליונים ותחתונים. ברכי נפשי תשע תיבות, וכן בקדוש קדוש קדוש תשע תיבות, וכן בימלוך, נגד הקב"ה על תשע רקיעים, כי שבע רקיעים הם, ודמות על ראשי החיות רקיע ח', וערפל תחת רגליו ט', כמניין גאה". ע"כ.

והנה הא דחידש דיש לומר בקול משום וכל קרבי וכו', נראה דמקורו מרבו רבי יהודה חסיד בספרו 'ספר חסידים' סימן תתכ, ושם איתא: "כתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו כשיברך להקב"ה צריך לברכו בקול רם כי בקול רם כל הקרבים מתנועעים ונמשכים אחר הקול".

וכן הא דחידש דיפנה קודם התפילה משום וכל קרבי וגו', הנה הא דיש לפנות קודם בתפילה הוא מאמר ר' יוחנן בברכות (יד סע"ב) "כל הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא קרי"ש ויתפלל", והובא בשו"ע סימן ב'. ונראה דחידושו של הרוקח הוא בטעם הדבר, שאין זה קבלת מלכות שמים שלימה משום שצריך לקבל מלכות שמים בכל אבריו וקרביו, ואם לא נפנה הרי הוא מלא צואה ואין זה קבלת מלכות שמים ראויה.

ונראה דגם חידוש זה לקח מרבו שם סימן תתכא, עי"ש.

ויותר מפורש נמצא זה בסימן נז, וז"ל: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו אפילו קרביים של בני אדם ובני מעיים צריכין לברך את ה' לפיכך צריך לבדוק עצמו יפה כשהוא בא להתפלל ואין נאה להביא בטן מלא צואה לפני הקב"ה לברכו, וצריך לנענע כל גופו בשעת תפילה דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". ע"כ.

וכמו כן ממש נמצא בריש 'ספר היראה' לרבנו יונה, וז"ל: "ויבדוק עצמו יפה יפה, כי אחרי אשר קרביו ובני מעיו צריכין לברך את הבורא תמיד שנאמר: "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו", אין נאה להביא בטן מלא צואה לפני הקב"ה רבונו של עולם לברכו (וכן הובא בקיצור שלחן ערוך סימן ב). וכנראה העתיק רבנו יונה דברי רבנו יהודה חסיד.

אך בפירוש עין יעקב שם כ' הטעם דר' יוחנן, משום דאם לא נפנה אפשר שיצטרך לעשות הפסק באמצע קרי"ש ואין זה מלכות שמים שלימה, וכן כ' אדה"ז בשו"ע מהדורא בתרא סימן ב, ולכאורה הנפ"מ תהי' אם ברור לו שלא יצטרך ליפנות בשעת התפילה וכיו"ב.

ונראה לי דהמהדירים שו"ע אדה"ז שגו בזה שציינו לרבנו ירוחם, כי כנ"ל אין שיטת אדה"ז כרבנו ירוחם. וגם היה להם לציין ל'ספר חסידים' שקדום בזמן. ואכמ"ל בזה.

ועיין תורה אור סוף דרוש ד"ה ויהי בשלח בביאור מאמר ר' יוחנן עפ"י חסידות, וז"ל: "פירוש שמתחילה יפנה ויסיר הצואה מקרבו שהוא בחינת הרע שבקרבו ואח"כ יקבל עליו עול מלכות שמים".

ובספר 'פתח עינים' להגאון החיד"א מביא הפירוש עפ"י דרש, עפ"י מה דאמרינן בסנהדרין (דף לט, א) "אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילאי דהורמיז, מפלגך לתתאי דאהורמיז, א"ל אם כן היכי שביק ליה אהורמיז להורמיז לעבורי מיא בארעיה" (מים סרוחים . . שכל מה שאדם מכניס דרך פיו מוציא דרך הנקבים התחתונים. רש"י). ונמצא שעל ידי שנפנה לפני התפילה מוכיח בזה מלכות שמים.

ובחיד"א שם מסיים: "אמנם רבנו האר"י זצ"ל גילה סודו תורת אמת היתה בפיהו כמ"ש בשער הכוונות". ולא זכיתי עדיין לדעת הסוד.

עוד כ' בספר חסידים (סימן תתיט) ללמוד מפסוק דידן דלא יהרהר בשעת קרי"ש, וז"ל: "כתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וכי קרבים מברכים אלא כשהוא מברך לא יהרהר בדבר אחר וכ"ש בדבר עבירה לא יהרהר". ע"כ.

בזהר (ויקהל דף קצט, ב) מפרש הכתוב, דיש לאדם לברך להקב"ה כל זמן שחי וקרביו בקרבו. והכי איתא התם:

"וכד אסתכל דוד מלכא בדינין אלין דבר נש אקדים ואמר (תהלים קד) ברכי נפשי את ה' עד לא תפוק מן עלמא בעוד דאנת אשתכחת עם גופא, וכל קרבי את שם קדשו אינון שייפא גופא דמשתתפי כחדא ברוחא, השתא דתשתכחון עמה אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ולאתבא בתיובתא ועל דא אמר ברכי נפשי את ה' הללוי-ה, אתו אינון חברייא ונשקו רישיה". ע"כ.

(ב) "ברכי נפשי את ה'"

הזכיר הראשון שהיא חייבת לברכו בעבור כבודו והשני בעבור שהטיב לו כאשר הזכיר אל תשכחי כל גמוליו שגמלך או הזכיר פעמיים זמן אחר זמן ורגע אחר רגע – אבן עזרא, וכ"כ הרד"ק (כפירוש ראשון).

והעיקרים (מאמר שני פרק כ"ג) האריך בזה וכדאי להביא דבריו וז"ל:

"ואל ב' מיני השבח הללו רמז דוד במזמור ברכי נפשי את ה' (תהלים ק"ג א'), כי אמר ב' פעמים ברכי נפשי את ה' כנגד שני מיני השבח שאמרנו, כנגד השבח אשר מצד עצמו אמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, רוצה לומר ברכי נפשי את ה' בקצור השבח הראוי לו כפי מעלת טבעו ובבחינת שם קדשו, שזהו בבחינת עצמו שאין רשאי לאדם להאריך בו, ואף לבטא בשפתיו לא יוכל אם לא יובנו התארים ההם שוללים, ולזה לא האריך בו ולא פירש בו דבר אבל אמר וכל קרבי את שם קדשו, כלומר השבח הראוי לו כפי מעלת שם קדשו מה שאין הפה יכולה לדבר.

"וכנגד השבח הב' אשר בבחינת פעולותיו והטוב המקובל ממנו והדרכים שהוא מנהיג בהם בריותיו, אמר פעם שנית ברכי נפשי את ה', ובאר שזה השבח הוא מצד פעולותיו, ולזה סיים ואל תשכחי כל גמוליו, והאריך בזה לספר הטובות המקובלות ממנו ואמר הסולח לכל עונכי וגו' הגואל וגו', ויתר הטובות שספר במזמור ההוא, ובכללם זכר יודיע דרכיו למשה, לרמוז אל המדות שהוא מנהיג בהם הבריות, שהי"ג מדות שנאמרו למשה הם תארים מצד הפעולות הנמשכות מהשם להנהיג בהן בריותיו, כמו שנזכר בפרק שלפני זה, והם מדות רחמים.

"וכן נמצא משה רבנו עליו השלום יתאר ה' בשני מיני התארים הללו שאמרנו וישבחהו בהן על הדרך שכתבנו, ועל התארים אשר מצד עצמו אמר שהוא ירא מלהללו בהם, אבל בתארים אשר מצד פעולותיו הרחיב הדבור בהן והאריך לדבר בצד ההוא. ובעבור זה אמר שני פעמים מי כמוך באלים כנגד ב' מיני השבח הללו, ועל הראשון אמר נורא תהלות, ועל השני אמר עושה פלא. והאריך במין השני ואמר נטית ימינך וגו', נהלת בעזך וגו'.

"וכדי שלא יובן שאותן התארים שהאדם מותר לדבר בהם ולהללו מצד פעולותיו הם נאמרים עליו על הדרך שיאמרו על האדם, אמר בתחלת דבריו אשירה לה', כלומר כל השבחים שאזכיר הם על צד הדבור השיריי שכלו דמיונים בלתי אמתיים ועל זה הצד הוא שאתאר את השם בתארים כדי לשכך את האוזן, על כן אמר ה' איש מלחמה, וברוב גאונך, וברוח אפיך, תשלח חרונך, ימינך ה' תרעץ אויב" ע"כ.