באותו מקום ובאותה מעשה

ב'מאמרי אדה"ז ענינים' (ע' שיא) איתא וז"ל: "ומה שמבואר בספרי מוסר בעניני תשובה, באותה מעשה ובאותו מקום א"צ להדר ע"ז, כי אנו מבקשים שלא תביאנו לידי נסיון. רק אם אם בא לידו שיסור מהרע כנ"ל". והמהדירים ציינו למקור הביטוי "אותה מעשה אותו מקום" ליומא פו, ב "היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושני' וניצל הימנה, מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום". אך בוודאי אין כוונת אדה"ז לגמ' זו בלבד, מאחר שמציין לספרי מוסר. ועוד - הלא בגמרא לא מבואר שכך סדר התשובה מלכתחילה, אלא שזה אבן הבוחן שאם קרה כך הרי"ז בעל תשובה גמור, וצ"ע לאיזה ספרי מוסר כיוון רבינו?

אך הכוונה לרעיון נפוץ בספרי מוסר קדמונים. בספר עוללות אפרים (לבעל הכלי יקר, חלק ב מאמר רכז), מביא רעיון זה, ושוללו: עי"ש שמתבסס על מאמר רז"ל הנ"ל וכותב במרוצת דבריו "ומקצתו אמרו שזהו כוונת רז"ל, שאמר מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי לצדיקים אסור היחוד עם האשה ולבעל תשובה הוא הכרחי, ופירוש זה בטל מעיקרו והמאמר אינו סובלו".

לעומת זאת בשל"ה, בן דורו של העוללות אפרים, (פ' תצא תורה שבכתב) כותב: "וזהו מעלת בעל תשובה כמו שאמרו רבותינו ז"ל ה"ד בעלי תשובה באותה אשה באותו פרק וכו' ופירשו המפרשים ע"ז במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כלומר כי הם צריכים להתרחק מלראות דבר חשק שאולי יביאנו לחטוא, אבל הבע"ת אדרבה עומד שם וכובש על יצרו".

ויש לציין לדברי רב ייבי בשם אביו בפר' בלק: "וכהההיא דארז"ל היכי דמי בעל תשובה כגון אותו מעשה לדיו ... כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום שעמד שם בראשונה ולהתייחד עם אותה אשה, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון". וראה זה פלא שבספר רב ייבי על תהלים פרק לו, ג וז"ל: "ושמעתי בשם ר[בי] י[שראל] ב[על] ש[ם] ז"ל דאמרו רז"ל דצ"ל תשובה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו זמן היינו שיראה שיזדמן לו ... וימאס וישנא אותה..." ועיי"ש דברים מפליאים מה שאמר הבעש"ט מה שהקשו ותירצו במתיבתא דרקיע.

ולעומת זאת ה'נודע ביהודה' בדרושיו שולל הדבר בתכלית (דרושי הצל"ח דף ד, א): "אמנם אני אומר שרבים טעו בדברי שהבעל תשובה שאמר באותו מקום באותה אשה, שכוונת ר' יהודה שהבעל תשובה ישתדל שיבוא עוד הפעם העבירה ויפרוש ממנה על דרך שאמרו דרך הלצה מקום שבעלי תשובה עומדין וכו', כי הצדיק אסור לו להתייחד והבעל תשובה מותר ... ואני אומר ח"ו לומר כן..."

וכך הדבר מופיע לחיוב ולשלילה בספרי דרוש רבים, וזהו איפוא מה שרבינו הזקן שולל כאן, שאי"ז משמעות הגמרא ואין לעשות כאן [ולהעיר שבכך דומה דעת אדה"ז לדבריו הידועים בתניא קדישא על שלילת העלאת מחשבות זרות, שאל יהי שוטה לעסוק להעלותם, דהיינו שלמרות שהדבר מופיע בספרי חסידות רבים בשם הבעש"ט והמגיד, בכל זאת אין זו דרך סלולה לרבים].

ההבדל בין מעשה אנוש ותחבולותיו ובין מעשה ה'

ידועים דברי אדה"ז בשעהיוה"א פ"ב על ה"הבדל בין מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך צריך לידי הצורף כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף כך מדמין הסכלים האלו מעשה שמים וארץ...".

וכבר הבאתי בגליון תשצא שניגוד זה כבר מופיע במורה נבוכים (ח"א פס"ט) ובבעל הנפש להראב"ד (מהד' קאפח ע' קפד). וכעת מצאתי שהדבר מופיע כבר בכוזרי (תרגום קאפח) המאמר שלישי אות יא "והדבר כך או קרוב מכך לפי שלא יצטייר מעשה הבריאה כמו משעה העשייה, כי העושה עושה ריחים למשל ונעלם ממנה, והריחים פועלת מה שנעשו בשבילו. והבורא בורא את האברים ונותן בהם כח ומספקו לרגעים, ואלו נדמה סילוק השגחתו וניהולו רגע אחד היה נאפס העולם בכללו" [נ"א נפסד העולם].

וכן מצאתיו במגן אבות על אבות לרבינו הרשב"ץ פ"ב מ"ט: "ואינו כמו הבנאי, כי אחר אשר בנה הבית אין הבית צריך אליו אבל הקב"ה אינו כן כי אחר אשר ברא העולם הוא מעמידו ומקיימו". ולפני זה כותב: "ולולי שהוא מעמידו הוא חוזר לתוהו".

ומעניין לציין שהרמב"ם ממחישו בנגר הבונה ארון ש"אם מת הנגר לא יבטל הארון". והכוזרי משתמש בדוגמא מעושה ריחיים, ואילו המגן אבות נוקט דוגמא של בנאי הבונה בית. רק הראב"ד משתמש בדוגמה הכי קרובה לאדה"ז מ"יוצר ... שעושה את הכלי". [וכמו"כ יש להעיר על חילוקים בעצם הבנת הניגוד, אך זה ענין עמוק וארוך, ואכמ"ל].

ויש לציין שדבר זה - בודאי בהשפעת אדה"ז - מופיע בספר דרושיו של הערוך השלחן שנדפסו בשם דרשות קול לוי (דרוש יז): "והנה כתיב לעולם ה' דברך נצב שמים וביאור הקדמונים דהנה מלאכת ד' אינה כמלאכת בן אדם שעושה הכלי ואח"כ נבדל ממנה והקב"ה אינו כן דכשברא עולמו וגזר אומר יהי אור ... דיבור זה לא יופסד לעולם, וזהו ואתה מחי' את כולם שהדיבור אלקי מחי' ומהוה את כל הדברים ואלמלי יצוייר ח"ו סילוק השגחתו אף רגע יוחזר הכל לתהו ובוהו". וממהלך הדברים ברור, ש"הקדמונים" הם דברי רבינו הזקן בשם הבעש"ט, ולא שאר הראשונים שהבאתי.

זמנה של ספירת העומר בליל ראשון

ידועים הדברים אודות הנכתב בסידור רבינו ש"מתחילין לספור ספיה"ע תיכף אחר תפילת ערבית אך יש מי שאומר שהבא בסוד ה' יש לספור אחר שגמר כל הסדר בח"ל והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפילה מוקדם לברכה", - שהלא רבינו אינו מביא דעות שונות בסידורו - אלא שהוספה זו על הבאים בסוד ה' הוסיף המהרי"ל אחי רבינו בסידור, ורבינו הענישו על כך.

ובינתיים אנו יודעים על כך משני מקורות: א) בשער הכולל. ב) בבית רבי. ובשני מקורות אלו מזכירם סתם שכך נודע להם. ויש להוסיף למקור ג' לא ידוע שמציין ששמע כך מאדמו"ר מהר"ש נ"ע עצמו, ויש שם שינוי קצת משאר המקורות. והוא ספר פתחי עולם על שו"ע או"ח לא' מרבני חב"ד הגאון רבי דובער קאראסיק בסי' תפד הל' קא אחרי שמביא הדעות נגד ספירה בגמר הסדר: "וכן שמעתי מהרב כו' מהר"ש זלה"ה בנו של אדמו"ר זלה"ה ה"ה מחבר צ"צ, שזקינו מחבר ש[לחן] ע[רוך] ה[רב] זלה"ה הקפיד מאד על אחיו שנהג פ[עם] א[חת] כהרמ"ע [הרמ"ע מפאנו שסובר שיש לספור אחרי הסדר - נ. ג.] בזה". ולפי נוסחא זו הרי הקפדת אדה"ז היתה מפני שפעם אחת נהג בפועל כהרמ"ע, ולא בשל הכנסתו לסידור.