טו אדר א' - "אויף לעתיד לבוא שטעהט: אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. איצטער שווייגט דער דומם, מ'טרעט אויף איהם און ער שווייגט. אבער עס וועט קומען א צייט אין דעם גילוי פון לעתיד . . און ער וועט מאנען, אויב מען האט גייענדיג ניט געטראכט אדער גערעדט דברי תורה, פאר וואס האט מען אויף איהם געטראטען. די ערד וואס מען טרעט אויף איהר, ווארט טויזענטער יאהרען, פון ששת ימי בראשית . . ביז עס וועט דארט טרעטען א איד, צוויי אידען, און וועלען ריידען א דבר תורה. ובאם לאו - זאגט זי: דו ביסט דאך אויך ווי א בהמה."

איצטער שווייגט דער דומם: להעיר מדרושי פ' ויגש ('תורה אור') בענין הדומם "בחי' הביטול ביותר". וכן מבאר ב"ביאור על הנ"ל" בענין של חתן וכלה, שעתה (בזמן הזה), בעת נתינת טבעת הקידושין, הכלה [שענינה היא ספי' המלכות] שותקת, "נאלמתי דומי' שהוא בחי' שתיקה וכאלם לא יפתח פיו, אבל לעתיד כשתתעלה מעלה מעלה, אז תהי' ג"כ משפעת". עכ"ל.

ועפ"ז יובן בנוגע לפתגם זה, דמכיון שבגילוי דלעתיד יתעלה הדומם למעלה מעלה, במילא מודגשת אז מעלתו בגילוי, ולכן יתבע (הדומם) בדיבור מהאדם (בחי' מדבר) למה לא אמרו עליו דברי תורה. ומוסיף ומדגיש: ובאם לאו - זאגט זי: דו ביסט דאך אויך ווי א בהמה". היינו, שבכחה אז (מפני גילוי שרשה) להעריך ולגלות מהות האדם באשר הוא, אם הוא במעמד ומצב של אדם או בהמה.

ועפ"ז מובן עוד ענין: טענת ותביעת הדומם מופנית במיוחד אל האדם (גברא), והיינו למה לא התנהג האדם כמתאים לשלימותו, אלא נשאר בבחי' בהמה [ולא (כ"כ, עכ"פ) בנוגע חסרון בירור החפצא (הדומם שעליו דרך האדם)].

א צייט אין דעם גילוי פון לעתיד: ויש להעיר מדיוק הלשון "צייט אין דעם גילוי" (ולא באופן סתמי, "לעתיד") - ע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שבימות המשיח יתקיימו ב' תקופות הנהגה טבעית ולמעלה מזה. ובפשטות הרי מה שהדומם (שטבעו הוא דומי' ושתיקה) ידבר - זה היפך הטבע שבעולם.

ניט געטראכט אדער גערעדט דברי תורה: יש לומר ששייך (גם) למ"ש לקמן: "ביז עס וועט דארט טרעטען א איד, צוויי אידען", והיינו, שיהודי א' הוא ע"ד מ"ש בפרקי אבות פ"ג "מנין שאפילו א' שיושב ועוסק בתורה מקבל שכר שנא' ישב בדד וידום", והיינו שזה רק לעצמו ואז "ידום", בשתיקה. משא"כ כששני יהודים לומדים, אזי יש לימוד התורה בדיבור.