ידועים דברי הזוהר1 שכל מי שאינו מקיים סעודת מלוה מלכה נחשב לו כאילו לא קיים סעודה שלישית, שהרי אז נחשבת לו סעודה שלישית כסעודת לילה שדרך בני האדם לאוכלה2 אך אדה"ז מוסיף (ע"פ ביאור הרבי בלקו"ש חל"ו, עמ' 76) שע"י סעודה רביעית פועלים שקיום כל שלושת הסעודות יהי' באופן של ד"מצווה מן המובחר" ובשלימות, וצלה"ב טעם החילוק בין דברי הזוהר לדברי אדה"ז, דהיינו, מה המקור לדברי אדה"ז שע"י קיום סעודה רביעית פועלים שלימות בקיום כל השלוש סעודות, ולאידך גיסא מה טעם דברי הזוהר שע"י אי קיום סעודה רביעית נחשב לו כאילו לא קיים סעודה שלישית בלבד.

ב. בשו"ת רב פעלים (ח"ג, סי' לה) כותב שלפי הדעות שתוקף סעודה שלישית הוא מדאורייתא, הרי תוקף סעודה רביעית הוא מדרבנן, ולפי הדעות שחיוב סעודה שלישית הוא מדרבנן, הרי חיוב סעודה רביעית הוא פחות מזה. וצ"ב מה בדיוק התוקף של סעודה רביעית להדעות שסעודה שלישית הוא מדרבנן.

ג. בשו"ת זכר יהוסף (סי' קו) מביא כו"כ לימודי זכות על הממעטים בסעודה רביעית, וביניהם, שאפשר לצאת ידי חובת סעודה זו בהבדלה שעניננה הוא ללוות את השבת, ומה שאמר ר' חנינא "לעולם יסדר אדם שולחנו במוצ"ש", זהו לפי שיטתו ש"המבדיל בתפילה אין צריך להבדיל בכוס",3 אך מכיון שאנו מבדילים בכוס לכן אנו פטורים מסעודת מלוה מלכה.

וצ"ע: א. בנוגע לסעודה רביעית ישנם הרי עוד כו"כ טעמים וענינים שלא נמצאים בהבדלה.

ב. בנוגע למה שהביא דברי ר' חנינא ש"המבדיל בתפילה אין צריך להבדיל בכוס" ומכיון שאנו מבדילים בכוס לכן אנו פטורים מסעודת מלוה מלכה, לא מובן, שהרי להלכה נפסק שכל אחד חייב לסדר שולחנו במוצ"ש (כדברי ר' חנינא) והפוסקים לא חילקו בין אדם שהבדיל על הכוס או לא (ועוד יותר: לפי דבריו הרי אדם שהבדיל בתפילה ולא הבדיל בכוס צריך לקיים סעודה רביעית (אך אין אחד מהפוסקים שפוסק כך)), אלא שהביאור בזה פשוט, שההלכה לא רצתה לחלק בין בני האדם וקבועה להלכה אחת לכולם - שכולם צריכים לקיים סעודת מלוה מלכה.

ד. יש נוהגים4 לא לאכול ביצה במוצ"ש משום שביצה היא מאכל אבלים ולא ראוי לאוכלו במוצ"ש שזה זמן של שמחה וששון ליהודים. ובספר "בית ארזים" (סי' ש') מוסיף שלכן לא אוכלים בסעודה זו כביצה אלא רק כזית, כיון שלא נאה להזכיר אבילות לכבוד דוד המלך שנסתלק במוצ"ש.

וצ"ע: א. מפורש בכו"כ פוסקים (ראה לדוגמא בספר משמרת שלום סי' כט סעיף ב') שצריך לאכול כביצה פת במוצ"ש.

ב. מפורש בגמ' (שבת, ל, א) שדוד המלך מת בשבת ולא במוצ"ש.

ה. בספר המנהיג (הלכות שבת, סי' עה) מביא מנהג ספרד לומר זמירות קודם הבדלה בביהכ"נ, ומביא לזה ראי' מהמדרש שזה משל לכלה שמלווים אותה בזמירות ותשבחות. וצ"ע: שהרי מפורש בט"ז (סי' רצה) שאע"פ שנוהגין לומר זמירות קודם הבדלה נכון לומר אותן אחר הבדלה, דבזה שייך ליווי, דהיינו אחר שיצא המלך.

ו. התוס' יו"ט (מס' פיאה, פרק ח' משנה ז') סובר שאדם שהאריך בסעודה שלישית עד לאחר השקיעה יצא ידי חובת סעודה רביעית. ומביא לזה ראי' מדברי הטושו"ע (יו"ד סי' רנ סעיף א') וכן מדברי הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ט הי"ג) שנותנים לעני רק שלוש סעודות בשבת ולא ארבע, שהטעם לכך הוא, כנ"ל, מכיון שע"י הסעודה הג' יוצאים ידי חובת סעודה רביעית. (אך לכאורה צ"ע, שמדברי הפוסקים הנ"ל משמע שכל עני לא חייב לאכול סעודה רביעית בין אם אכל סעודה שלישית לפני או אחרי השקיעה, ומהיכן למד תוס' יו"ט שזהו רק באם סיים סעודה שלישית לאחרי השקיעה). אך ה"משנת יעקב" סובר שאין הכרח שזאת כוונת הפוסקים הנ"ל, אלא כוונתם היא שמכיון שהעני שבע מהסעודה שלישית לכן לא נותנים לו סעודה רביעית, אך אין הכוונה שיוצא ידי חובת סעודה רביעית.

וצ"ע: מפורש בפוסקים (ראה מהרש"א, שבת דף קי"ט, ב) ב"ח (סי' ט, ד"ה לעולם) ט"ז (סי' ש', סק"א) כף החיים (סי' ש', אות ד') ועוד), שאפילו אם אדם שבע הוא צריך לסדר שולחנו ולאכול (עכ"פ כזית) סעודה רביעית, וא"א לומר שהעני יאכל משאריות הסעודה שלישית, דהרי מפורש בכו"כ פוסקים (חיד"א בספרו "מחזיק ברכה" (סי' ט' אות ד') שערי תשובה (סי' ש' אות א') בשם המהרש"א (שם) ועוד), שצריך לאכול מאכל מחודש במוצ"ש ולא לאכול שיריים מהשבת (אף שישנן כו"כ דעות שמצווה לאכול שיריים מהשבת, ראה לדוגמא בשו"ת חיים ביד (סי' קכה סוף אות צ"ו, ד"ה סעודה), חידושי הרי"ם (עה"ת, עמ' רצד) ועוד), אך אולי ניתן לחלק בין אדם רגיל (שצריך לאכול מאכל מחודש) לאדם עני (שיכול לאכול גם מהשיריים של סעודה שלישית). ועצ"ע.

ז. בהמשך להנ"ל (בענין אדם שאריך בסעודה שלישית שיוצא ידי חובת סעודה רביעית), כ"כ הבאר היטב בשם האלי' רבה (סי' ש' סק"א), ועפ"ז צ"ע מ"ש בספר משנת יעקב שהבאר היטב לא סובר כמו האלי' רבה.

ח. בספר "מנהג ישראל תורה" (סי' ש', סעיף ח') מביא שלא מצא טעם למנהג לספר עובדות מצדיקים במוצ"ש, וצ"ע, דאם כוונתו שלא מצא מקור למנהג זה, הרי מפורש בכו"כ ספרים שישנה סגולה לספר סיפור מהבעש"ט במוצ"ש (ראה לדוגמא בספר מנחת שבת (בקונטרס שיורי המנחה (סי' צו אות ו') ספר ליקוט מאיר (אות קלה) ועוד), ואם כוונתו שלא מצא טעם לכך, הרי מובא לכך טעם ע"פ הכתוב בספר "תולדות יעקב יוסף" (פרשת בלק ד"ה והנה) שאחי' השילוני הי' גם רבו של אלי' הנביא וגם רבו של הבעש"ט, ועפ"ז מובן שכשם שמזכירים את אלי' הנביא כך צריך להזכיר גם את הבעש"ט. ואולי מתכוון להמנהג לספר עובדות מצדיקים בכלל במוצ"ש (לאו דוקא להבעש"ט), אך עצ"ע מדוע לא מזכיר כלל את המקור והטעם למנהג לספר סיפור מהבעש"ט במוצ"ש.

ט. ידוע שלכל יהודי יש עצם הלוז שממנו יקום הגוף לתחיית המתים, ויש לו כו"כ שמות ואחד מהם הוא תרווד רקב, וצ"ע שהרי הוא איננו נרקב (ראה אלי' רבה (סי' ש', סק"ג)).

י. בנוסף לעצם הלוז מובא במדרש ב"ר (יט, ה) שישנו עוף ושמו חול שהוא חי לעולם מפני שלא שמע לחוה ולא אכל מעץ הדעת, ולכן הוא חי אלף שנה, ובסוף אלף השנים יוצאת אש מקינו ושורפתו ומשתייר בו כביצה וחוזק ומגדל, ובמתנות כהונה (שם) מסביר שלמרות שהוא לא חטא בכל זאת הוא לא חי לעולם, מכיון שאדם הראשון שהוא עיקר הבריאה, חטא ונקנסה עליו מיתה, לכן נקנסה מיתה גם על כל הנבראים כדי שלא יהא כח העבד יפה מכח רבו. אך, מ"מ, כיון שהוא לא חטא, לכן הוא שב וחי.

וצ"ע, שהרי גם עצם הלוז לא חטא ולכן הוא חי לעולם, ולא אומרים שבגלל שנקנסה על האדם מיתה לכן גם עליו נקנסה מיתה.

אך כשמעינים בלקו"ש ח"ו (שיחה ליו"ד שבט, הערה 32) מוצאים ביאור שונה לחלוטין. דהרבי מסביר שהסיבה שהוא משייר כביצה הוא כיון שזה עצמיות הגוף, משא"כ שאר הגוף שאוכל שאר דברים והם נעשים דם ובשר כבשרו (ומציין גם למת"כ הנ"ל).

ועפ"ז מובן שכ"ז הוא רק בנוגע לעוף ששמו חול, משא"כ בנוגע לעצם הלוז שמלכתחילה הוא עצם פשוט וכל מה שאוכל זה רק מסעודת מלוה מלכה, ממילא מובן מדוע הוא לא נפסד כלל ואפילו לא למשך זמן.

יא. בנוגע לשייכות של אלי' הנביא למוצ"ש ישנם כו"כ טעמים, ובין היתר מובא בכו"כ פוסקים (של"ה בשם מהרי"ל, כף החיים (לר' חיים פלאג'י (סי' לא אות כ"ב), אלי' רבה (סי' רצה, אות ט') ועוד), המדרש שבכל מוצ"ש יושבים אלי' הנביא ומלך המשיח בגן עדן תחת עץ החיים וכותבים את זכויותיהם של ישראל, (ויש להעיר שכשמעיינים בשיחות של הרבי רואים שכלל לא מזכיר טעם זה אלא רק את שאר הטעמים), וצ"ע היכן נמצא מדרש זה (ויש גורסים שזה תוספתא).

יב. בכו"כ פוסקים (ראה שערי תשובה (סי' ש' אות א') בשם החיד"א בספר "מחזיק ברכה" (סי' ש', אות ב') בשם תלמידי האריז"ל, ועוד) מובא שאסור לעסוק במלאכה עד שמקיימים סעודה רביעית.

ועפ"ז צ"ע מ"ש בשו"ת תורה לשמה שאין אפילו מצווה באי עשיית מלאכה במוצ"ש עד שמקיימים סעודה זו.

יג. ידוע המעשה עם הגר"א (נדפס בספר מעשה רב (אות קמח) ובתוספת מעשה רב (סי' לט) שהי' חולה במוצ"ש ולפתע התעורר וביקש להאכילו אם לא הגיע זמן עלות השחר. וצ"ע, שהרי ידוע הדין (מובא בשו"ת אור לציון) שאין אוכלים סעודת קבע אחרי שינה.

אך יש שהסבירו שאולי אפשר לומר שאין זה כולל סעודת מצווה. וכן נהגו המהרח"י והברכ"י.

יד. ידוע המנהג להדליק נרות במוצ"ש, וכמובא בכו"כ פוסקים וביניהם במחצית השקל (סי' ש') בשם הט"ז, אך כשמעיינים בט"ז לא מוצאים שמזכיר דין זה.

1) מובא בכו"כ פוסקים (ראה לדוגמא בספר חסד לאברהם (מעון שני, נהר מ"ט) שו"ת רב פעלים (ח"ג, סי' לה) בן איש חי (שנה שני', ויצא כ"ז ועוד) אך בזהר שלפנינו לא נמצא.

2) ובזה גופא צ"ב (מדוע כוונתו משנה את עצם קיום המצוה, וכי אדם שלובש ציצית מסיבות של קור וכו' לא נחשב לו שקיים מצווה?!) האם כשאדם אוכל סעודה רביעית בתור ארוחת ערב ג"כ לא נחשבת לו סעודה זו כסעודת מלוה מלכה. ועצ"ע.

3) ראה מס' ברכות (דף ל"ג, ע"א)

4) ראה ספר פקודת אלעזר (סוף ח"א), כף החיים (לר' חיים פלאג'י, סי' ל"ו, אות נ"ד)