בספר בני יששכר (מאמרי חדש ניסן מאמר א' אות ד') מובא, שחודש ניסן מיוחס לשבט יהודה, וכלשונו: "והנה בראשית אומר לך להיות החודש הזה הוא מלך לחדשים, החדש הזה לכם ראש חדשים, על כן הוא ראש השנה למלכים, ועל פי סדר הרגלים החדש הזה מישך שייך ליהודה, ממנו הוא חוטר המלכות. ובפשטות משמעות הדברים היא, שחודש ניסן מכוון כנגד שבט יהודה בגלל היותו ראשון לחודשי השנה וכביכול "מלך" עליהם, ולכן הוא מכוון כנגד שבט יהודה שממנו חוטר המלכות, וגם במילת "לכם" - אותיות "מלך" - נרמז עניינו של החודש המתאים ליהודה שהוא מלך. אך לא מסתבר שענין ההשוואה בין חודש ניסן לשבט יהודה יסודו בהשוואה בין חודש שהוא "מלך" לחודשים ושבט שהוא מלך על השבטים, ובהשוואה של שני מילים מורכבות מאותם האותיות בחילופי אותיות".

ויש להבין מהו עומק הדברים הטמון ביסוד היות חודש ניסן מכוון כנגד שבט יהודה.

ביאור הדברים טמון בהתבוננות במשמעות השם "יהודה"; שהרי שמו של עם ישראל - העם היהודי, נקבע על שמו של יהודה, כדברי תרגום אונקלוס עה"פ "יהודה אתה יודוך אחיך" (בראשית מט, ח) - "יהודה את אודיתא ולא בהיתתא בך ידון אחיך". כלומר דבזכות שהודה ולא בוש במעשה תמר זכה לברכה "אתה יודוך אחיך". ובמה בא לידי ביטוי שהאחים יודו ליהודה - הנה מפורש בתרגום יונתן: "יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר, בגין כך לך יהודון אחד ויתקרון יהודאין על שמך". והיינו שכלל ישראל נקרא על שמו "יהודים".

וכן מובא במדרש (ב"ר צח, יא), שבשעה שהחל יעקב אבינו לברך את בניו, הוכיח את שלושת בניו הגדולים, ראובן שמעון ולוי: "כיון שראו אותו שהוא מקנטרן, התחילו מסתלקין לזויות, כיון שראה שהן מסתלקין לזויות התחיל קורא לכל אחד ואחד, יהודה אתה יודוך אחיך - אמר רשב"י יהיו כל אחיך נקראין על שמך, אין אדם אומר ראובני אנא שמעוני אנא, אלא יהודי אנא. א"ר יהודה בר סימון, משל לאדם שהיו לו י"ב בנים, והיה שם אחד, והיה חביב עליו יותר מכולם, ונתן לו חלק בפני עצמו וחלק עם אחיו".

ויש לבאר מהי באמת הזכות המיוחדת של יהודה מכל שאר השבטים, שבגינה זכה שכל עם ישראל נקרא על שמו.

ב

גם במגילת אסתר (ב, ה) מצינו שמרדכי נקרא "יהודי", כלשון הכתוב: "איש יהודי היה בשושן הבירה", ומפרש רש"י: "על שגלה עם גלות יהודה, כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרויים יהודים בין הגויים, ואפילו משבט אחר הם". ובמבט ראשון מבואר בדבריו, שהשם "יהודי" נקבע על המציאות שצאצאיו של שבט יהודה גלו באחרונה, ומהם מורכב עם ישראל. אך נראה כי עומק נוסף טמון בדבריו, כדלהלן.

חז"ל דרשו על פסק זה במסכת מגילה (יג, א) - "אמר רבי יוחנן לעולם [מרדכי] מבנימין קאתי, ואמרי קרי ליה יהודי על שם שכפר בעבודת כוכבים, שכל הכופר בעבודת כוכבים נקרא יהודי, כדכתיב (דניאל ג, יב) איתי גוברין יהודאין". ובמדרש רבה דרשו: "לפי שיחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם, לפיכך נקרא יהודי לומר יחידי". ומבואר שחז"ל הסמיכו את השם "יהודי" לאדם המאמין בהשי"ת במסירות נפש מוחלטת ומוכן לעמוד יחידי מול כל הדעות הכוזבות ולכפור לגמרי בעבודת כוכבים, גם כאשר כפירה זו עלולה לעלות לו בנפשו, וכפי שהיה עם חנניא מישאל ועזריה בספר דניאל (פרק ג'), שעל שמם קרה להם הנביא "איתי גוברין יהודאין".

במסכת ברכות (כ, א) הוסיפו חז"ל בגודל ענין חשיבות מסירות נפש, ומביאה הגמרא שרב פפא שאל את אביי מדוע לראשונים היו מתרחשים נסים, ואילו לנו לא. והוסיף רב פפא ואמר לאביי, שאם נאמר שהסיבה היא בגלל שהראשונים למדו יותר תורה, הרי אדרבה, בדורו של רב יהודה למדו רק סדר נזיקין, ואילו אנו לומדים כל ששה סדרי משנה, וכשהיה רב יהודה עוסק בלימוד במסכת עוקצין אמר "הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא", כלומר שהיה מתקשה בלימודו, ואילו בדורנו מפרשים את מסכת עוקצין בי"ג פנים - אך לעומת זאת, כאשר היתה עצירת גשמים הרי מיד כשהיה רב יהודה שולף את נעלו כדי להתפלל היה יורד גשם, ואילו אנחנו "קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמגשח בן" [אנו מצערים עצמנו, צועקים וצווחים בתפלה, אולם איננו נענים]. והשיב לו אביי: "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם". כלומר, הסיבה לכך שלראשונים היו מתרחשים נסים היא מכיון שהם מוסרים את נפשם על קידוש ה'.

ומביאה הגמ' דוגמא עד לאיזו דרגא הגיעה מסירות נפשם של הראשונים: "כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא [במהרש"א מביא לפרש בשם הערוך, שהוא בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגולא, שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו שהוא פריצות ומביא לדבר עבירה] סברא דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה. אקלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבעה מאה זוזי [כלומר, לאחר שנתגלה היא כותית קנסו אותו לשלם ד' מאות זוז]. אמר לה מה שמך, אמרה לי מתון, אמר לה מתון מתון ארבעה מאה זוזי שויא"].

ולמדים אנו מכך, שכדי לזכות לנס נדרשת מסירות נפש, מסירות כנה ואמיתית. ולכן הראשונים שהיו מוסרים נפשם על כבוד שמים הנה מהשמים היו משיבים להם באותו מטבע והיו עושים להם נסים. וכפי שגם מצינו אצל חנניה מישאל ועזריה. יתר על כן, הנס אינו בא בהכרה בעת שהאדם מוסר את נפשו, אלא שאצל אדם המוכן למסור נפשו לקיום מצות הבורא, אדם שמוכן לקדש את שמו של הקב"ה בכל זמן ועידן, ראוי הוא שייעשה לו נס, גם בהזדמנויות אחרות.

ג

את חשיבות ענין מסירות הנפש מזכירים אנו בכל יום בתפילת שחרית: "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם". ומפירות הזכות הזו של מסירות נפשו של אברהם לעקוד את יצחק בנו, ומסירות נפשו של יצחק להשחט על גבי המזבח לקיום ציוויו של הקב"ה - נהנה עם ישראל במשך כל הדורות.

והיה מבאר הגרי"ד סולובייצ'יק לפי זה, מדוע לא נשארה כל קדושה בהר סיני, ואילו בהר המוריה נשארה הקדושה מאז מעשה העקידה עד היום, ושם גם נבנה בית המקדש, וכי לא היה מתאים שבית המקדש יבנה בהר סיני, המקום שבו ניתנה התורה. וביאר הגרי"ד, שההבדל היסודי בין שני המקומות הוא, שבהר סיני הקב"ה נתן את התורה, אך עם ישראל לא מסר נפשו לכך ולא עשה מצד עצמו פעולה. האתערותא היתה מלעילא אך ללא אתערותא דלתתא. מה שאין כן בהר המוריה, שם היתה מסירות נפש עצומה מצדם של אברהם אבינו ויצחק אבינו - במקום שכזה נשארת הקדושה קבועה ועומדת. כאשר המהלך הוא של איתערותא דלתתא, והאדם הוא המוכן למסירות נפש - הקב"ה מצדו משפיע שפע נסים וברכה.

ולפי זה מוטעם ומבואר מדוע בית המקדש היה גם בחלקו של יהודה שכאמור קידש את שמו של הקב"ה בפרהסיא, משום שכאשר אדם עושה מצד עצמו פעולות למען שמו ית' ולכבודו מתוך מסירות נפש - זה מטבע שבעבורו זוכים להשראת השכינה והקדושה.

ומעתה נוכל להוסיף ביאור מדוע עם ישראל נקראים "יהודים" על שמו של יהודה. וזאת משום שהודאתו של יהודה במעשה תמר, שכמו שהבאנו בתחילת המאמר שבזכות ההודאה נקראים ה"יהודים" על שמו של יהודה - היתה במסירות נפש שאין דומה לה, שהודה במעשהו ולא בוש, בתעצומות נפש כבירים. וענין זה הוא מהות העם היהודי - מסירות נפש על קדושת שמו יתברך.

נמצא שבדברי רש"י "איש יהודי היה בשושן הבירה" - "על שגלה עם גלות יהודה, כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרוים יהודים בין הגוים, ואפילו משבט אחר הם", טמון עומק נפלא.

ואין זה רק שהשם "יהודי" נקבע על המציאות שצאצאיו של שבט יהודה גלו באחרונה, ומהם מורכב עם ישראל - אלא כל מהותו של עם ישראל קבועה בשם "יהודי", המורה על תכונת מסירות הנפש על קידוש השם, תכונה שמלווה את עם ישראל והיא סוד קיומו לאורך כל שנות הגלות המרה.

ד

מבואר בדברי חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת ויחי סוף רמז קנט) - "אמר יעקב, יהודה בני, גלוי וידוע לפני הקב"ה שאתה הצלת את יוסף מן המיתה, שאילולא אתה הרגוהו שמעון ולוי, ועכשיו תזכה שיודו לך אחיך שהצלת את יוסף מן המיתה ולא נטרדו אחיך לגיהנום, אף בעולם הבא תזכה שיקראו כולם על שמך יהודים".

ויש להבין, מדוע הברכה והתמורה שנתן יעקב אבינו ליהודה בעד הצלת יוסף ממיתה - שלכאורה היה זה מעשה גשמי - היתה בשכר רוחני, "אף בעולם הבא תזכה שיקראו על שמך יהודים". מה פשר הדבר.

ונראה הביאור, דהנה על הפסוק "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" (בראשית לז, כו) כתב בעל הטורים: "ב' במסורת, דין, ואידך, מה בצע בדמי (תהלים ל, י)". עכ"ל. ומובא בשם תלמידי החוזה מלובלין לפרש, שיהודה באמרו "מה בצע" התכוין לרמוז לפסוק בתהלים - מה בצע בדמי ברדתי אל שחת "היודך עפר היגיד אמיתך", כלומר, מה נרויח בכך שנהרוג את יוסף מבלי שיתקן את חטאו וישוב בתשובה, וכי אז יוכל לעשות תשובה, הרי כבר אז לא יהיה חי ולכן לא כדאי להמיתו. שהרי כל עוד נמצא האדם בחיים בעולם הזה, יכול הוא לפעול ולתקן, להתפלל ולהודות להקב"ה, ומה תכלית איפוא בהריגתו.

נמצא שהצלתו של יוסף על ידי יהודה, לא היתה הצלה גשמית גרידא. ויתכן שלשם כך, לא היה יהודה מוסר את נפשו להגן עליו ולהצילו. אלא הצלתו היתה הצלה רוחנית, כדי שיוסף יוכל לתקן את חטאו, ויוכל להמשיך לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, כפי שאכן היה, וכדברי חז"ל: "יוסף שקדש שם שמים בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה - עדות ביהוסף שמו" (סוטה לו, ב). ומבואר בזה, שיוסף קיבל שכר על מסירות הנפש שלו שקידש את שם שמים בסתר - שהוסיפו לו אות ה', אות משמו של הקב"ה, ונקרא "יהוסף".

ומעתה הדברים עולם בקנה אחד עם המבואר לעיל שהשם "יהודה" מהותו תכונת מסירות הנפש של יהודה, ומוטעם מדוע הברכה והתמורה שנתן יעקב אבינו ליהודה בעד הצלת הצלת יוסף ממיתה, היתה בשכר רוחני, "אף בעולם הבא תזכה שיקראו על שמך יהודים". שכן כל מהות הצלת יוסף היתה מסירות נפש להצלתו הרוחנית, וביותר, גם מהותו של יוסף היא מסירות הנפש שלו שקידש את שם שמים בסתר. לפיכך מובן שהשכר המתאים על מסירות הנפש של יהודה הוא שכר רוחני.

ועל כך אכן התברך בברכה - "גור אריה יהודה", וחז"ל (ב"ר צח, יב) דרשו: "מלמד שנתן לו גבורתו ארי וחוצפה של גוריו, מטרף בני עלית - מטרפו של יוסף עלית ונתעלית". ולכאורה הדברים סותרים מיניה וביה, מחד גיסא "אריה" שפירושו כח חזק ותקיף, ומאידך "גור" שמשמעותו גור קטן ושקט. וביאור הענין, שביהודה היו משולבות שתי התכונות הללו: מחד, על מנת להציל את אחיו היה מוכן יהודה להלחם בשיא כוחו כאריה בגבורתו, כתכונה הטבועה בו - עזות יהודית של מסירות נפש, ומאידך, מלחמתו עם אחיו היתה כגורים הנלחמים זה בזה, בהשקט ובנחת, ולפיכך התברך בברכה הכפולה, "גור אריה".

ה

ואכן בחינת מסירות הנפש טבועה היתה במיוחד בזרעו של יהודה לאורך כל הדורות, מאז ולעולם.

מבואר בסוגיית הגמ' (סוטה לו, ב) - "יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה". ומפרטת הגמרא את קידוש השם שמים של יהודה: "יהודה מאי היא, דתניא היה רבי מאיר אומר, כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה, שנאמר "שם בנימין צעיר רודם", אל תיקרי רודם אלא רד ים, והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר "שרי יהודה רגמתם", לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין [שכן] לגבורה, שנאמר (דברים לג, יב) ובין כתפיו שכן [כלומר, זכה בנימין ובית המקדש היה בחלקו]. אמר לו רבי יהודה, לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחלה כו', לפיכך זכה לעשות ממשלה בישראל".

הנה כל נס קריעת ים סוף, אירע איפוא, רק בשל מסירות נפשו של נחשון בן עמינדב. משום שכדי שעם ישראל יזכה לנס זה, נדרשה מסירות נפש, שאותה הוכיח נחשון בן עמינדב בקפיצתו לים. וכמו שנתבאר, שכדי לזכות לנס נדרשת מסירות נפש, כדרשת חז"ל על הפסוק בתהלים (ס, ו) "נתת ליראיך נס להתנוסס - נסיון אחר נסיון, נסיון בעולם הזה בשביל לגדלם בעולם הבא" (בר"ר נה, א, ילקו"ש תהלים שם).

ובזה מופלא ומבואר שייכות חודש ניסן לשבט יהודה - שהרי חודש ניסן הוא כידוע חודש המסוגל לנסים והוא קרוי בלשון נס, וכפי שכתב בספר "בני יששכר" (מאמרי חודש ניסן, מאמר א' אות ז), וז"ל: "נקרא ניסן, חודש של נסים נגלים מוגבהים למעלה מן הטבע והשכל, חודש אשר הוא מוכן לנסים מששת ימי בראשית, ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים, הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לגאלנו בגאולה העתידה במהרה בימינו - שפיר נקרא ניסן על שם נס".

והנס המרכזי בעת יציאת עם ישראל ממצרים שהיה כאמור בחודש ניסן, התאפשר רק הודות למסירות נפשו של שבט יהודה. ומעתה ברור מאוד שחודש ניסן מכוון כנגד שבטו של יהודה, שבזכות מסירות נפשו זכו בני ישראל לנס.

ו

ונראה להוסיף בהטעמת הדברים, שכל יסודו של חג הפסח - מתחילת גאולת מצרים ועד לסופה - הוא ענין מסירות הנפש: תחלת הגאולה היתה על ידי מסירות נפש עצומה של בני ישראל, שלמרות היותם עבדים משועבדים למצרים, לא הססו למסור נפשם לקיים מצות הבורא "ויקחו להם איש שה לבית אבות", כדבריו של משה רבינו להקב"ה - "רבון העולם, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו", אמר לו הקב"ה, חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהי העכו"ם כלום" (שמו"ר טז, ג). והיינו, שעל אף שבדרך הטבע, בוודאי היו המצרים הורגים אותם על מעשה זה המסמל את הריגת אלוהי המצרים - עבודה זרה, בכל זאת היו בני ישראל מוכנים למסירות נפש זו.

וכמו שמביא הטור (או"ח סי' תל) בטעם שבת הגדול "לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב "בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית", ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שעשירי בחודש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים למה זה להם, והשיבו לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".

וכשם שמסירות נפש זו היתה הניצן הראשון לגאולת עם ישראל, לכן גם השלב האחרון של גאולת בני ישראל ממצרים מצוין במסירות נפש, כאשר כבר הגיעו לים סוף והחלו לראות את מצרים רודפים אחריהם, שוב היתה זו מסירות הנפש מצד נחשון בן עמינדב שקפץ אל תוך הים, ובכך התאפשר השלב האחרון של גאולת בני ישראל ממצרים - קריעת ים סוף. והשילוב הנפלא של מסירות הנפש בתחלת הגאולה עם מסירות הנפש בשלב האחרון של הגאולה מראה שכל מהות חג הפסח הוא ענין זה של מסירות נפש.

והדברים משלימים את המבואר לעיל, שענין מסירות הנפש טבוע בתכונת כל איש יהודי, ועצמות השם "יהודי" רומז על תכונת מסירות הנפש וקידוש ה' המושרשים ביהודים. לפי שעם ישראל, ראשיתו ואחריתו הכל מסובב במסירות נפש למען קדושת שמו יתברך, בזה ייחודו, וזה ייחוסו.

ז

להשלמת היריעה רק נוסיף, שענין מסירות הנפש - מלבד זאת שהוא תוכן המועדים שהם זכר ליציאת מצרים - היינו גם תוכן ימי הפורים והחנוכה, שהם מועדים מתקנת חכמים.

ומה יפו בענין זה דברי השפת אמת (פורים תרס"ג) שדייק וביאר את ההדגשה שנקראו עם ישראל במגילת אסתר - בשם "יהודים": "כי זה השם לעולם בישראל, אפילו בדורות השפלים, שכופרים בע"ז ומודים אל האמת, וזה בחינת יהודה שנקראו בני ישראל על שמו, כדאיתא במדרש ויחי, וזה שכתוב (צפניה ג, יב) והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. וזהו שם יהודה, הד' רומז על דלות ושפלות, וחל עליו כל השם על ידי שחסה בשם ה', וזה הרבותא "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון" שדרשו על התורה והמילה ותפילין (מגילה טז. ב), שהגם שהיו במדינה הפחותה, זכו להרגיש אותן האורות של התורה והמילה והתפילין והמועדות, ששורש שלהם לישראל בכח האבות, ושם יהודים למטה משמות יעקב וישראל, ואעפ"כ זכו לאותן האורות".

הרי לנו בדברי השפת אמת את יסוד הדברים שהתבארו: השם "יהודים" מורה על תכונות מסירות הנפש וקידוש שם שמים המלוות את עם ישראל לאורך כל הדורות. והודות לכך, יכולים היהודים, גם במדרגה נמוכה של "דלות ושפלות" להחזיק מעמד בכל מצב שהוא, ולהתאזר בגבורה ובעוז לשמור על גחלת היהדות, ועל ידי כך מתאפשר נס הקיום של עם ישראל לאורך כל המשך הדורות גם בשנות הגלות האפלות.

ובזה נועצים אנו את סוף הדברים בתחילתם, במה שהבאנו בראשית המאמר את דברי רש"י עה"פ "איש יהודי היה בשושן הבירה – על שגלה עם גלות יהודה, כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרויים יהודים בין הגוים, ואפילו משבט אחר הם". ונתבאר שכוונתו למהותו של עם ישראל שנקבעה בשם "יהודי", המורה על תכונת מסירות הנפש על קידוש השם, תכונה שמלווה את עם ישראל והיא סוד קיומו לאורך כל שנות הגלות המרה.

ואכן נס פורים התחיל בשל מסירות נפשו וקידוש ה' של מרדכי שסרב בכל תוקף להשתחוות להמן, וכפי שמדוייק שנקרא שמו של מרדכי "היהודי" כדברי חז"ל: "ואמאי קרי ליה יהודי על שם שכפר בעבודת כוכבים, שכל הכופר בעבודת כוכבים נקרא יהודי, כדכתיב (דניאל ג, יב) איתי גוברין" (מגילה יג, א). ועל ידי כך נפתח פתח זכות והצלה על עם ישראל שנענשו על שנהנו מסעודתו של אותו רשע (מגילה שם), והפרידו בכך את הייחודיות של עם ישראל המובדל משאר אומות העולם באכילתו ושתייתו. ומרדכי הצדיק, בזכות מסירות נפשו על יהדותו, פתח את הפתח לנס פורים.

ואף את תוכנם של ימי החנוכה מפרש בדרך זו בספר שם משמואל (מקץ תרע"ג, ד"ה ונראה) - שהיוונים טמאו את השמנים שבהיכל, לפי שהשמן רומז למוח החכמה, והואיל ועם ישראל בבית שני פגם אז בברית (שנשאו נשים נכריות), ע"כ היתה להם שליטה בנמשל לחכמה, ויכלו לטמאות את השמנים שבהיכל. מאידך, בזכות מסירות הנפש של בני החשמונאים, זכו לנס, וכפי שכותב שם: "ונראה דבמסירות הנפש על התורה ועל המצוה שהיתה להם אז, כמבואר ביוסיפון, תיקנו פגם המוח, כי מסירות הנפש היא עוד למעלה מהמוח, וע"כ בא להם הנס בשמן שהוא חכמה להראות להם שנרצו מעשיהם ותיקנו פגם זה". הנה כי כן, מסירות הנפש של החשמונאים גרמה לתיקון כל הפגמים - ובעד כך זכו שנעשו להם נסים.

הרי כל הדברים שנתבארו עולם בקנה אחד: מסירות נפש וקידוש ה', ודברים אלו הם זכות הקיום של עם ישראל בכל מרוצת הדורות, וכל הנסים שהיו לעם ישראל סובבים סביב ענין זה, למן הגאולה הראשונה - גאולת מצרים, ועד לנס חנוכה ופורים. והכל מתוקף מהות ה"יהודים" הקרויים על שמו של יהודה, שטבע את מטבע מסירות הנפש למען שמו של הקב"ה, ככל האמור לעיל.