לפני איזה שנים, סיפר הרה"ח וכו' הרב יהודה לייב ראסקין ע"ה: בשנת1 תשל"ד - בעת הכנה להקפות - נפצע בני באופן מבהיל. הבאתי אותו לחדר מיוחד, לנוח. וניגשתי להרב חדקוב לבקש ברכה מהרבי. הרב חדקוב אמר לי שבכלל בזמן זה אין נכנסים אל הרבי. כשאמרתי לו את מצב בני שהוא איום, נכנס להרבי והרבי אמר שיקראו לד"ר זליגסון. הרופא ניגש להילד וכשהביט בו אמר שאין זה כלום. אח"כ הודעתי להרבי מה שאמר הרופא וב"ה נתרפא.

אחר הסיפור, אמר לי הרופא שהרבי אמר לו פעם שכשהוא -בתור רופא- יפסוק שמצד הטבע זה לא כלום, אזי אפשר להמשיך גם למעלה מהטבע בטבע.

ויובן בהקדם תוכן וגדר ענין הרפואה ע"פ תורה. דהנה כשמתבוננים בתוכן ענין הרפואה שע"פ תורה, הנה רואים שכל התנאים בזה הן מצד הגברא (- הרופא) והן מצד החפצא (- תוכן הרפואה עצמה וכן שכר הרופא), הם רק ממוצע להמשיך ברכות השם (הם בכלל המשכת רצון חדש מלמעלה מהטבע בטבע לרפאות חולים):

א. הרופא - שליח מלמעלה

"בכל2 אופן יש כאן לימוד לקח לכל רופא באשר הוא, לדעת ולזכור תמיד שאמנם נאמר "ורפא ירפא" והתורה נתנה רשות לרופא לרפאות - היינו, לעשות את כל מה שביכולתו כדי להביא את הרפואה בדרך הטבע - אבל לעולם יהי' שפל בעיני עצמו, ויזכור שגם הטבע ובכלל זה כל חכמת הרפואה - מנוהלים ומכוונים ע"י הקב"ה בהשגחה פרטית".

ב. הרפואה

בשם אדמו"ר הזקן3: רפואה טבעית: הרמב"ן ז"ל סובר שאין רשות לרפאות מחושי' הפנימי' ומ"ש ורפא ירפא היינו כאב ומכה חיצוני', וכ"כ הראב"ע ז"ל בפי' על התורה בפ' ורפא ירפא ש"ניתן רשות לרופא לרפאות המכות שביד פצעים שמבחוץ. אך כל חולי ומכה שמבפנים הגוף ביד לרפאותו וכמ"ש באיוב כי היא יכאיב ויחבש, וכתי' באסא (ד"ה ב, טז) גם בחליו לא דרש ה' כ"א ברופאים, הרי שנחשב לו לעון בדבר זה שדרש ברופאים" עכ"ל הראב"ע. והרמב"ן ז"ל הוסיף להביא ראי' לזה ממשארז"ל (פסחים ס"פ מקום שנהגו) חזקי' גנז ספר הרפואות והודו לו הרי דאסור לעסוק ברפואות, ועי' רמב"ן בפי' התו' להקדמתו.

אבל רבינו הגדול ז"ל הכריע, דבזמן הבית שהי' חיים ישראל בחיי אלקי' ולא היו מקבלים חיות לגופם כ"א ע"י נה"א לבדה, ולכן א"צ לעסוק ברפואות שאם משלים רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כתיקונם שבזה נשלמו תרי"ג אברי נה"א, אזי ממילא גם רמ"ח איברי גופו ושס"ה גידי' הם בשלימות לתיקון בריאות4 בלי שום מיחוש וחולי כלל שאברי גופו מקבלים שלימותם ע"י אברי נפשו, וכמ"ש ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וגו' כל המחלה וגו' לא אשים וגו' כי אני ה' רופאך אני ולא אחר. ועבדתם את ה' אלקיכם והסירותי מחלה מקרבך, ואם אינו שלם במ"ע המצות להשלים אברי נפשו ממילא נעשה פגם וקלקול באברי נפשו שלא יועיל לו שום רפואות כלל.

אך בזמן הגלות שגרמו במעשיהם סוד גלות השכינה שירדה השפעתם ונתלבשה בי"ס דנוגה וע"י מעבר המזלות וצבא השמים מקבלים חיותם גם הבע"ח וצומח וא"כ גם האדם אף שאינו משלים תרי"ג אברי נפשו ע"י מעשה המצוות כנ"ל יכול ג"כ לקבל חיות לגופו ונה"ב כמו שאר הבע"ח והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל חיותו והשפעתו מהיכלות הסט"א ח"ו או מהיכלות הקדושה (וכמ"ש באגה"ת) ויכול להיות בריא וחזק בכל אברי גופו (ויועילו לו הרפואות) וצריך לעסוק ברפואות.

אחיזה בטבע

"בודאי5 קיבלה איזה הוראות מהרופא וממלאה אחריהם . . כי אף שהוי' רופא כל בשר ומפליא לעשות, אבל בכ"ז מהנהוג שיהי' קצת אחיזה ג"כ בטבע, אף אם דקה מן הדקה, שלאדמו"ר הזקן בא אליו חולה גדול ל"ע, פ"א ריפא אותו בחתיכת מצה און האלב גלאז וואסער, הרי שעכ"פ איזה אחיזה בטבע צריך להיות".

ג. שכר הרופא

אף גם בשכר הרופא מצינו שיש לו תוכן מיוחד. בגמ' (ב"ק פה, א): "ואי א"ל מייתינא אסיא דמגן במגן א"ל אסיא דמגן במגן מגן שוה". (שאף אם אמר המזיק שיבוא לו רופא שאינו נוטל כלום, ע"ז עונה הגמ' שרופא שאינו נוטל כלום אינו שוה כלום). והיינו כולל גם הפירוש שכדי שתועיל הרפואה צ"ל גם תשלום להרופא, וכולל גם הערכה והערצה לדעת הרופא. וכפשוט, שע"י שרואה שהרופא מקבל כסף עבור הטיפול, יש לו אימון מיוחד ברופא.

ויש לומר שזהו ע"ד מ"ש בירושלמי "אוקיר לאסייך עד דלא צריך לי'", שצריך לכבד הרופא והיינו שצ"ל איזה הערכה ויחס בין החולה להרופא.

וכן ב"היום יום" - טז סיון: "מה שנחוץ ביותר הוא שיעורר החולה בעצמו . . הידיעה שיכול להתרפאות, והתקוה ובטחון גמור כי בעזה"י יתרפא מחליו".

ד. דיני נפשות

סנהדרין - דנין דיני נפשות. וכן כפשוט הרופא עוסק בדיני נפשות.

ועפ"ז יומתק עוד סיפור מדברי קדש של הרבי שאמר לאבי ע"ה: בש"ק ו' תשרי תשכ"ה, ביקר אבי איזה פעמים אצל אם הרבי - הרבנית חנה ע"ה. אחרי כלות ימי ה"שבעה" ניגש הרבי לאבי לשלמו בעד ההשתדלות שלו, אבל אבי סירב לקחת. אז המשיך הרבי שגם אנשי הסנהדרין קיבלו תשלומים בעד עבודתם6. אזי ענה אבי שיקיים מאמר חז"ל מסרבים לקטן ולא לגדול7, וקיבל.

ויש להעיר מגמ' כתובות קה, א:

"אמר רב יהודה אמר רב אסי גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה לא רצו מוסיפין להם לא רצו אטו ברשיעי עסקינן אלא לא ספקו אע"פ שלא רצו מוסיפין עליהן . . והתניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין ה"ד אילימא אגר דינא דינו דין והתניא הנוטל שכר לדון דיניו בטילין אלא אגר בטילא".

ולכאורה צ"ל למה לא הביא הרבי דוגמא מגמ' ב"ק (פה, א) "אסיא דמגן מגן שוי" (שרופא שאינו נוטל שכר אינו שוה כלום), ומהו הקשר של רופא לאנשי סנהדרין?

וע"פ הנ"ל יומתק: שהרי מוצאים אנו תכונות דומות בין אנשי סנהדרין ורופא, בכמה פרטים:

א) בשניהם הוא עבודת הקדש, הסנהדרין בפסקי דינים שלהם והרופא בהצלת וריפוי חולים. הנה אעפ"כ, שניהם מקבלים תשלום.

ב) בשניהם - חידוש בפסקי דינים שלהם:

בסנהדרין - לימוד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. וכמ"ש הרמב"ם (הל' ממרים פ"א ה"ב): "אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו".

ברפואה- כפי שמבאר הרבי8 שלא יעלה על הדעת שכיון שרחמנא מחי ואנא מסי ע"ז למדים מזה שניתן רשות לרופא לרפאות, נמצא שזהו ענין של חידוש, ובפרט ע"פ המבואר לעיל בשם הרמב"ן האב"ע שזהו ענין שצריך להתעורר בתשובה כיון שזה מלמעלה.

ג) הצורך לפסק דין:

סנהדרין - הנה הפסק דין שלהם נעשה בבחינת מ"ע ומל"ת "כל אשר יאמרו לך" "לא תסור מכל אשר וגו'", ועד כדי כך ש"נצחוני בני נצחוני", ו"אתם אפילו שוגגין וכו'", הנה מזה נעשה פסק דין בעוה"ז הגשמי.

רופא - שצריך לעבור הפסק דין על ידו:

"כשהתורה9 אומרת שבדבר מסויים צריכים לשאול את הרופא והוא צריך לעשות כפי שהורהו הנה אין זה מפני שהרופא ציווהו כי אם מפני שתורה ציותה עליו שיציית לדברי הרופא. כיון שאין עוד מלבדו ולכן אין ענין בעולם שיכול להיות בלי תורה".

וכפי שמוכח מסיפור זה:

בעת10 ההתוועדות דשבת נצבים תשכ"ד הרבי אמר שתי שיחות ומאמר. באמצע המאמר חש הרה"ח ר"ב גורודצקי שי' שלא בטוב. כשסיים הרבי את המאמר ניגש הרש"ל להרבי וסיפר להרבי על כך. הרבי קרא לד"ר זליגסון והורה לגשת לרב"ג. הוא עשה כפי שנצטווה ואמר שהכל כשורה. הרבי קבע: "הוא הרי רופא - ואם הוא אומר שזה כלום - אזי אכן אין זה כלום...".

ואז במילא נכלל ונמשך בזה גם מלמעלה מהטבע בטבע לכל המצטרך, בטוב הנראה והנגלה.

וע"פ כהנ"ל יש לבאר גם מה שמבואר באגרות קדש רבינו ח"י עמ' שטו:

"הראשי תיבות של "כי אני ה' רופאך": ארי"ך כי כל אסוותא מעילא (עיין זהר חלק ג' רצב, ב)".

דהנה ע"פ המבואר בחסידות הנה עתיק ואריך הם שני דרגות בכתר. עתיק הוא שנעתק ונבדל מסדר השתלשלות ואריך הוא מתייחס לסדר השתלשלות.

בנוגע לאריך, נתבאר בספר המאמרים-אידיש עמ' 84: ש'אריך' וזעיר אנפין הם עד"מ שני אופנים של לימוד ההלכה:

בקיצור שו"ע - ההלכה מופיעה בקיצור. ואילו כשמעיינים בטור שו"ע, ולפנ"ז בש"ס ומפרשיו, הרי אז יש ההלכה לארכה ולרחבה ולעמקה, ובמילא גם האיכות (היינו האור ועומק וכו') של ההלכה היא באופן נעלה ביותר. ולכן כשלומד ההלכה כפי שזה בקיצור שו"ע, אף שזהו אותה ההלכה שבטור שו"ע וכו', אעפ"כ הנה בטור הנה זה איכות אחרת. ומזה מובן ש'אריך' הוא עד"מ אותו ההלכה עצמה אבל באיכות נעלית יותר.

ועפ"ז מובן ש'אריך' הוא כעין ממוצע בין כתר לאצילות, ובמילא גם ב' הקצוות שבו: מחד, ראשית סדר השתלשלות ("אריך" בניגוד ל"זעיר" אנפין), ומאידך, הוא כתר שלמעלה מהשתלשלות.

ועד"ז הוא בענינו של רופא:

מצד אחד ענינו הוא שליח וצנור מלמעלה (- דוגמת אריך, כתר שלמעלה מעולם), להמשיך את הרפואה למטה, וביחד עם זה, גם עשיית "כלי" בעוה"ז, בדרך הטבע (- דוגמת אריך, שזה גם ראש סדר השתלשלות), וכ"ז באופן המתאים.