אופן ציוני מקורות לדברי הלכה, כמו לשו"ע אדמו"ר הזקן, אפשרי בכמה אופנים:

1. לציין לכל הלכה מקורה הראשון: בגמרא, בירושלמי, רי"ף, ואולי אפילו לתורה שבכתב - כמו החיוב להניח תפילין כל יום.

2. לציין מקורה האחרון: מובא במגן אברהם, בטורי זהב וכיו"ב, ולא כ"כ נצרך לציין מאיפה מצוטט זה במקור האחרון, והרוצה לדעת יעיין ויראה.

3. לציין השתלשלות הדבר: גמרא/תוספות, מובא בבית יוסף, ומשם במגן אברהם וכיו"ב.

מובן שיש צדק בכל אחד מהנ"ל, אבל לכאורה מבחינת התועלת השימושי ביותר הוא האופן השלישי. ואבאר.

המקור האחרון הוא ברוב המקרים מקורו הישיר של אדה"ז. כלומר אחרי שאדה"ז סיים לעיין בכל המקורות מתחיל מהגמרא והראשונים ועד לט"ז והמג"א ושאר נו"כ השו"ע העתיק לא ישר מהגמרא ומהתוספות אלא מהב"י, מהט"ז ומג"א אפילו כשאין הם מחדשים כלום בהלכה זו [רק הגר"א מווילנא והרגוצ'ובי היו פוסקים ישר מהגמרא והראשונים, לא כן שאר הפוסקים], וע"כ חשוב לציין מקור האחרון.

מובן שע"פ שיטת ציון זה יסתיימו כמעט כל המ"מ בשו"ע או במ"א וכיו"ב, אבל אין בזה כל בעיה - רק באם היינו רוצים לעשות רושם כאילו השלחן ערוך של אדה"ז אינו מבוסס על השו"ע והמ"א, ומובן שאין זה נכון.

ביחד עם זה חשוב לציין המקור הראשון - כי הרי זהו השורש וממנו יוצאת ההלכה. ועל כן לכאורה כדאי לציין השתלשלות ההלכה: גמרא/תוספות, מובא בבית יוסף, ומשם במגן אברהם.

גם מבחינת דיוק לשון אדה"ז תועלת גדולה לציין המקור האחרון, כי אז ניתן לדייק בשינויים שאדה"ז הכניס לתוך הלשון שאותו הוא מעתיק (ראה דוגמא נפלאה לזה ב'יגדיל תורה', נ"י, שנה א' חוברת ח' סוף עמ' 145 ע"פ הכת"י של הל' פסח - מהדו"ק?).

לאור זאת יש לבדוק באיזה משלשה אופנים הנ"ל נהג אדה"ז (או אחיו המהרי"ל) בציוני המקורות בגליון שו"ע אדה"ז. אין טעם לבדוק בגליון שו"ע אדה"ז הנפוץ שהרי הציונים השתנו מדפוס לדפוס, הוכנסו בו הוספות, השמטות ושינויים (ראה תורת חב"ד ח"ב עמ' כא), ע"כ אשתמש כאן בציוני המ"מ שמופיעים במהדורה החדשה של הרש"ב לוין ע"פ השו"ע דפוס הראשון.

אציין כמה דוגמאות בסי' נח למקומות בהם הוא מציין השתלשלות הדבר. הערה ז: "רשב"א, ב"י בסוף סי' סג, מ"א ריש סי' סז"; הערה יד: "רמב"ן, מ"א"; הערה כה: "הרב רבינו יונה, ב"י"; הערה מה: "רי"ף, רמב"ם מברייתא", ועוד הרבה כאלו.

וישנם גם דוגמאות למקומות בהם מציין מקור הראשון. הערה 18 מציין רק לירושלמי בלי להוסיף שזה מועתק בב"י כאן; הערה יט: "משנה שם" בלי לציין לשו"ע; הערה 23 "מהר"י אבוהב, ב"י" בלי להוסיף שזה מועתק בט"ז.

וכן ישנם דוגמאות למקומות שבו מציין אדה"ז רק את מקור האחרון. הערה עב: "לבוש", ואינו מציין לשו"ע שם ס"ו (אמנם יש גם שמציין לשניהם ראה סי' נט הערה כו: "ש"ע, לבוש"); סי' כה הערה מה: "ש"ע", ולא ציין למקורו בגמ'; הערה פח: "באר היטב", ולא ציין למקורו בהלכות קטנות. סי' מו הערה קג: "מ"א", ולא ציין למקורו בהגה"מ בשם התוס'. ועוד.

לכאורה אחרי בדיקת המקורות קצת נראה שהוא משתמש בכל שלשת האופנים הנ"ל, אבל את המקור האחרון לבד הוא מציין רק במקרים בודדים, ויותר נפוץ שני האופנים האחרים. ויל"ע מהו שיטת הציונים. ואולי סיבת אי האחידות היא הודות לכך שחלק מהציונים הם של אדה"ז וחלקם של המהרי"ל.

במהדורה החדשה ב'חוברות לדוגמה' אינני רואה עקביות, לפעמים משלימים את המקורות הראשונים, ולפעמים האחרונים, ולפעמים קצת מכ"א.

ובענין זה תמוהים דברי הרבאז"וו בגליון תשצז עמ' 25 דאין שום תועלת לציין רק למקור הראשון, ולכאורה לא משמע כן מכל מה שהבאתי לעיל. [ולפי דבריו שהמשנת חסידים אינו מקור טוב א"כ אינו מובן למה העתיק אדה"ז את לשונו בהשמטות, ולא העתיק מהפע"ח (ואינו מובן למה כותב הרבאז"וו: "אדה"ז השתמש קצת גם בהלשון והסגנון של המשנ"ח").]