בהגדה של פסח פיסקא ואף אתה אמר כו' מציין כ"ק אדמו"ר "ואף אתה אמר כו' - מלבד מה שכתוב בפרשה (עבדים היינו - שכבר הובא בהגדה לעיל), אמר לו אתה עוד שאר הלכות הפסח . . ".

למדנו מכאן, שפעמים יש ליתן טעם מלבד מה שמפורש כבר.

הרמב"ם חותם את ספרו ב"הלכות מלכים" ולפני כן באו "הלכות אבל".

בטעם שכלל הרמב"ם את הלכות אבל בספר שופטים (שענינו הנהגת המדינה) נימק בעצמו (במנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם ז"ל): "ואין אדם מתאבל על הרוגי ב"ד. ולפיכך כללתי הלכות אלו בספר זה - שהן מעין קבורה ביום מיתה, שהיא מצות עשה שנאמר: לה יטמא".

כלומר: הן מעין מצות הקבורה ביום המיתה, שנזכרה לעיל בהלכות סנהדרין מצוה י"א שכשם שמצוה להיטמא לקרובים מתים ולעכב קבורתם - כך מצוה להתאבל עליהם.

ולכאו' זהו טעם צדדי.

ואולי יש לומר טעם נוסף עפ"י דברי כ"ק אדמו"ר (תורת מנחם כרך א' עמ' שכב) בטעם אמירת "יזכור" ביו"ט האחרון (בשבועות - יוטש"ג, סוכות-שמע"צ, אחש"פ): כיון שזהו ענין של צער משאירים זאת לסוף".

וה"ה בעניננו: "הלכות אבל" הם ענין של צער, ולכן באו בסוף ההלכות.

ומ"מ לא באו ממש בסיום ההלכות - שכן חובה לסיים בדבר טוב [ועפמ"ש הרמב"ם בכיו"ב ש"בתורה..מסיים בדבר טוב" (רמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"ה. וראה כללי הרמב"ם קה"ת תשנ"ב פט"ו. וש"נ)].

ויש להוסיף בזה: איתא בספרים בשם הרב החיד"א זצ"ל בביאור פסוקי ההפטרה דשבת תשובה (הושע סימן יד) "שובה ישראל גו'", "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו גו' וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" - שכשעושין תשובה כדבעי אפשר לפנות לה' (ומובטחים המה שיעשו) ויטול כבר - "קח טוב" את המצב דהיפך החיים שעליו נאמר "טוב לילך לבית אבל גו'", ואז יישארו דיני אבילות בגדר של "ונשלמה פרים שפתנו" (הלכות שאינן מעשיות לפועל ממש) בלבד.

וממילא "הלכות אבל" מקומם לצד "הלכות מלכים" שהם בזמן הזה בגדר של "הלכתא למשיחא" (כלומר הלכות שאינן מעשיות כ"כ עתה) ו"הלכות אבל" אכן לא יהיו שימושיות אלא באופן של "ונשלמה פרים שפתינו", וקיי"ל.