כג טבת - "באנחות לבד לא נושע. האנחה היא רק כפת המנעול לפתוח את הלב ולפקוח את העינים שלא לשבת בחבוק ידים, רק לסדר עבודה ופועל, איש איש באשר יוכל לפעול ולעשות בתעמולה לחיזוק התורה הרבצת התורה ושמירת המצות, זה בכתבו וזה בנאומו וזה בכספו".

והנה בענין של אנחה מצינו גם לקמן בהפתגם של יום ח' אדר שני: "...טובה פעולה אחת מאלף אנחות. אלקינו חי ותורה ומצות נצחיים המה, עזוב את האנחה ושקוד בעבודה בפועל ויחנך האלקים" (ההדגשה אינה במקור).

וי"ל שבאנחה יש ב' ענינים (חסרונות), וזה מתבטא בתוכן שני הפתגמים הנ"ל:

1) ביטול זמן. וכן מוכח מפתגם דכ"ג טבת, "שלא לשבת בחבוק ידים רק לסדר עבודה ופועל".

2) שלילת עבודה ופועל. והיינו מה שמבאר בפתגם ליום ח' אדר שני מעלת עבודה ופועל על האנחות (לבד), כיון שעי"ז מתקשרים עם ענינים נצחיים ועד שגם מתן שכרה בצדה "ויחנך האלקים".

לפתוח את הלב ולפקוח את העינים: להעיר, שלב ועינים תרי סרסורין הן, והרי בצד הקדושה מרובה מדה טובה ממדת פורעניות וכו'.

לפקוח את העינים: ויש לבאר דיוק הלשון "לפקוח" (ולא "לפתוח" וכיו"ב), ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר [בשיחת כ' חשון תשל"ה ס"ה], בנידון ההפרש בין "חכם" ו"פקח", שחכם הוא מוסב ומתייחס גם על ענינים שאינם בגשמיות, משא"כ תואר "פקח", הוא גם בעניני דעלמא, שנוגע אליו חייו הגשמיים, בחיי יום יום למטה מעשרה טפחים.

ועפ"ז יש לבאר שזוהי ההדגשה "לפקוח את העינים שלא לשבת בחבוק ידים, רק לסדר עבודה ופועל", והיינו שלילת חיבוק ידים [המורה על הפשטת כלי המעשה - ידים - מעניני עולם העשי'] כי אם לפקוח העינים, ולהתייחס לעבודה ופועל של עוה"ז הגשמי.

איש איש: כפל מילת "איש איש", וע"פ חז"ל הוא "לרבות", ובנידו"ד - כאו"א מישראל. וע"ד המבואר בהיום יום - ה' אדר א': "ואנחנו כל ישראל שלוחי דרחמנא אנו, איש איש כאשר גזרה עליו השגחה העליונה, אין חפשי מעבודת הקדש, אשר הועמסה על שכמנו".

בתעמולה: ראה היום יום - יב תשרי: "ברית כרותה לתעמולה ועבודה במועצות חכמה וכו'". עפ"ז מובן שזהו סוד ההצלחה. וכמארז"ל יגעתי ומצאתי תאמין.

הרבצת התורה: הדיוק "הרבצת" נתבאר בשיחת יג תמוז תשל"ה, שפירושו הוא 1) משא (דוגמת חמור לעול הנאמר אצל יששכר). 2) תענוג. והיינו שענין התורה אצלו הוא בשני האופנים.

כד טבת - "אאזמו"ר שאל את הצ"צ: וואס האט דער זיידע געוואלט מיט דרכי החסידות, און וואס האט ער געוואלט מיט חסידות. ויענהו הצ"צ: דרכי החסידות איז, אז אלע חסידים זאלען זיין ווי איין משפחה ע"פ התורה באהבה. חסידות איז חיות. אריינטראגען א חיות און באלייכטען אלץ, אויך דעם לא טוב, מען זאל וויסען פון דעם אייגענעם רע ווי ער איז, אויף מתקן זיין עס".

וי"ל שע"פ המבואר במכתבו הידוע (שהשנה הוא מאה שנה למכתב זה) של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב שיום יט כסלו, גאולת אדה"ז, הוא היום ש"אור וחיות נפשנו ניתן לנו".

עפ"ז יש לבאר מה שגם בפתגם זה, ליום כד טבת - הסתלקותו של אדה"ז, שאז הוא הסיכום של עבודתו בעלמא דין, ו"כל עמל האדם שעמלה נפשו בחייו . . מתגלה ומאיר בבחי' גילוי מלמעלה למטה...". במילא משתקף אז גם מה שתבע שני ענינים אלו מחסידים במיוחד, ומכל ישראל בכללות: 1) "חסידות איז חיות". 2) "באלייכטן אלץ" [וכן הוספת המילה "באהבה", שמורה על ענין האור (נתבאר בד"ה "וידבר וגו' בהעלותך" תשי"ג. וכמ"ש ב"היום יום" - ג' שבט: "ואהבת בגימ' ב"פ אור"], והיינו גם להאיר את הרע ע"מ לתקנו.

ויש לומר, שזה מתאים גם למ"ש אדה"ז בנוגע להסתלקות של צדיק, ש"פועל ישועות בקרב הארץ". וכפי שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הדגיש כמה פעמים, ש"בקרב הארץ" הכוונה עד לתחתית המדרגות, כפי שמילים אלו נאמרו על מצרים, שאין למטה הימנה.

וצריך להבין, בנוגע ליום י"ט כסלו, נוסח ברכת רבותינו נשיאנו הוא, "לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות" (הקדמת "לימוד" לפני "דרכי"), ואילו כאן הסדר הוא, מתחילה "דרכי החסידות" ואח"כ "(לימוד) החסידות" ?

וי"ל בשתי אופנים: א) "דרכי החסידות", מדגיש ענינה המיוחד של עבודת האדם מלמטה למעלה בכח עצמו. וע"ד המבואר בענין "כי ישרים דרכי ה'", שע"י הדרכים מגיעים לתכלית הנרצה, צוותא וחיבור עם עצמות אוא"ס ב"ה. וע"ד המבואר ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו".

ענין של "חסידות" קאי על לימוד החסידות. והרי על לימוד החסידות נאמר "המאור שבה מחזירו למוטב", והיינו שהעלייה והגאולה הפרטית של האדם נפעלת ע"י ענין החסידות מצד עצמה ("המאור שבה" מצד עצמו מסוגל לפעול בו גאולה פרטית).

ומכיון שאדה"ז בעל ההילולא תבע את העבודה בכח עצמו [ולכן אחז בשיטה של "צדיק באמונתו יחי' (הח' בשו"א ולא בפת"ח)], לכן מודגשת כאן עבודת האדם בכח עצמו דוקא ("דרכי החסידות").

משא"כ ביום יט כסלו עצמו, שהוא ראש השנה לחסידות, שבו יצא אדה"ז לחירות לאחרי ששמע הוראה מהבעש"ט והה"מ שימשיך להפיץ המעיינות עוד יותר מלפני זה, לכן שם ההדגשה "לימוד החסידות", והיינו שאז הוסר הקטרוג על תורת החסידות והותרה אמירת ולימוד החסידות באופן של הפצה לחוצה שאין חוצה הימנו.

ב) ע"פ מענה אדמו"ר הצ"צ יומתק קדימת "דרכי החסידות" לפני "חסידות".

שהרי הצמח צדק אומר - "חסידות איז חיות. אריינטראגען א חיות און באלייכטען אלץ, אויך דעם לא טוב, מען זאל וויסען פון דעם אייגענעם רע ווי ער איז, אויף מתקן זיין עס".

והיאך יכול להגיע למצב זה שהאדם ידע מהרע שלו ויתן לב לתקנו, והוא ע"י שמונח בנפשו מה שכתוב לפנ"ז - "אלע חסידים זאלען זיין ווי איין משפחה ע"פ התורה באהבה". ואזי כשרואה חסרון אין תולה זה בחבירו, אלא הכוונה היא לתקן עצמו (כמבואר בד"ה 'החלצו' תרנ"ט בארוכה).

w

כז טבת - "רבינו הזקן אמר: אידישע גשמיות איז רוחניות, דער אויבערשטער גיט אונז גשמיות, מיר זאלן דערפון מאכען רוחניות. אמאל אז עס איז לרגע ניט אזוי, דארפען געבען דעם אויבערשטען אפילו מנחת עני גיט ער א פולע".

אידישע גשמיות איז רוחניות: ויש לומר שההסבר לזה הוא ע"פ המבואר בהמשך הפתגם – "דער אויבערשטער גיט אונז גשמיות, מיר זאלן דערפון מאכען רוחניות". והיינו, שמכיון שתכלית הכוונה בנתינת הגשמיות היא כדי להפכה לרוחניות, לכן אידישע גשמיות איז רוחניות. - ויש להעיר ע"ד מארז"ל "שינוי החוזר לברייתו לא שמי' שינוי", כיון שחוזר לאופן ברייתו המקורי (סוכה ל, ב).

דער אויבערשטער גיט אונז גשמיות, מיר זאלן דערפון מאכען רוחניות: במילה "אונז" - יש להעיר ממ"ש בפתגם של כט אדר שני: "...די עבודה מאכן פון גשמיות רוחניות . . דאס איז א חובת גברא, אין דעם איז מחויב כל אחד ואחד בפרט". וזהו הדיוק "אונז", שזהו חובת גברא שעל כל אחד ואחד בחלקו שבעולם. וראה תניא פל"ז (ע' מח): "ששים רבוא נשמות . . וכל פרט מהם הוא כולל ושייך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם".

דארפען געבען דעם אויבערשטען אפילו מנחת עני גיט ער א פולע: י"ל שזהו ע"ד מ"ש בפירש"י ויקרא (ב, א) ד"ה "ונפש כי תקריב": "מי דרכו להתנדב מנחה עני, אמר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".

וע"פ תורת החסידות, י"ל, שע"י הקרבת מנחה נחשב כאילו הקריב כל "נפשו", כיון שהמאד שלו קשור עם מאוד האמיתי. ולכן גם ההמשכה מלמעלה "גיט ער א פולע", והיינו גם שלא בערך מסדר השתלשלות.