ב'שיעורים בס' התניא' בהקדמה ל'אגרת התשובה' (ע' 971) מביא מ'ספר השיחות' תש"א (ע' 142): "שד' חלקי ה'תניא' הם כנגד ד' חלקי השלחן ערוך". את שייכותו של חלק הג' ('אגרת התשובה') לחלק הג' שבשו"ע ('אבן העזר'), מסביר כ"ק אדמו"ר גם ע"פ חסידות וגם ע"פ נגלה.

"ע"פ חסידות..תשובה תתאה ותשובה עילאה..הן ב' האותיות 'ה' שבשם הויה..הרי זה הסדר 'נשים, מלכות ובינה..וכשם שהסדר בש"ס, שבתחילה בא מסכת גיטין ולאחריה מסכת קידושין..כך גם הסדר בנוגע ל'נשים' ברוחניות..שאי אפשר שיהיה ענין עבודת ה' מבלי שיהיה לפני זה ענין התשובה..ובנגלה ממש..הגמרא (יומא פו, ב) אומרת שרבי יוחנן אומר שתשובה דוחה לא תעשה שבתורה, ומביא מהפסוק (ירמיה ג, א) "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו לאיש אחר הישוב אליה עוד, ואת זנית רעים רבים ושובי אלי"..הרי ברור מהגמרא שענין התשובה הוא ענין הקידושין שאחרי גירושין", ע"ש.

ויש לבאר עוד בפשטות השייכות של 'אגרת התשובה' לחלק 'אבן העזר' שבשו"ע, דהנה כתב רבנו הזקן בתניא (פרק לב): "ומה שכתב בגמרא [פסחים קיג, ב] שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו, היינו בחבירו בתורה ומצות" וכו', והכוונה כאן בנוגע לכל חטא שעבר חבירו.

אמנם בגמרא שם נאמר זאת בנוגע ל"הרואה דבר ערוה בחבירו" שאומר רב נחמן בר יצחק שמצוה לשנאותו וכו'. אבל באמת מדובר בנוגע לכל חטא כמו חילולי שבת ומאכלות אסורות וכו'. וזה שבגמרא מדובר באיסורי עריות, י"ל דסתם (עיקר) עבירה הוא איסורי עריות. ועל דרך שסתם מצוה הוא מצות הצדקה, כמ"ש רבנו הזקן בתניא (פרק לז): "ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה", וכו'.

עד"ז י"ל דעבירה סתם הוא בעיקר איסורי עריות, וכמו שמצינו בספרי (מטות לא, יז): שבלעם לא בחר להכשילם בחילולי שבת או במאכלות אסורות וכיו"ב, אלא דוקא בעריות.

ולפי"ז יבואר היטב הקשר של 'אגרת התשובה' לחלק 'אבן העזר' דוקא, כי עיקר התשובה היא על עיקר (סתם) העבירה. ולפי"ז יבואר גם מדוע כשרבנו הזקן מביא דוגמא על ענין הצומות מביא בעיקר על ענין של שמירת הברית, כי זה עיקר התשובה ששייך לחלק 'אבן העזר'.

ועפ"ז יבואר גם בפרק יד שכתב רבנו הזקן: "אך אעפ"כ צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע כגון בעצת חכמינו ז"ל [שבת קנב, א] אשה חמת מלאה צואה כו', וכהאי גוונא, וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו', וכן כל תענוגי עוה"ז" וכו', כי סתם עבירה הוא עניני 'אבן העזר' ע"ד שלהבדיל סתם מצוה הוא צדקה.

ולכן גם בגמרא יומא (פו, ב) שמבארת מה היא תשובה גמורה מבהיר רב יהודה: "באותה אשה באותו פרק ובאותו מקום", כי סתם עבירה הוא עניני 'אבן העזר'.

מתורתו של כ"ק אדמו"ר למדנו שישנה שייכות בין בעלי המאמרים והדרשות כו' לאמרותיהם.

ברוח הדברים יש לבאר:

במסכת שבת קד, א: דאמר ר"ל: מאי דכתיב (משלי ג, לד) "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן", בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו.

ואולי י"ל (בהשייכות דדרשה זו לר"ל), דמנפשי' כאמר, שהיו אצלו ב' המצבים:

איתא בתוספות (ד"ה אי הדרת בך כו' - ב"מ פד, א וש"נ על הגליון), "דר"ל מתחלה ידע הרבה, אלא שפרק עול תורה, ונעשה עם הארץ, ועסק בלסטיות כו'" - היינו שזהו המצב דיליץ (ליטמא), ואח"כ הי' במצב דלענוים יתן חן, שבא ליטהר מסייעים אותו) כאשר - נהפך ל"גברא רבא" עד לידיעה ועמקות נפלאה בתורה ("הוה מקשי לי' עשרין וארבעה קושייתא ומפריקנא לי' עשרים וארבעה פירוקי וממילא רווחא שמעתא"). וק"ל.

בהגדה של פסח פיסקא ואף אתה אמר כו' מציין כ"ק אדמו"ר "ואף אתה אמר כו' - מלבד מה שכתוב בפרשה (עבדים היינו - שכבר הובא בהגדה לעיל), אמר לו אתה עוד שאר הלכות הפסח . . ".

למדנו מכאן, שפעמים יש ליתן טעם מלבד מה שמפורש כבר.

הרמב"ם חותם את ספרו ב"הלכות מלכים" ולפני כן באו "הלכות אבל".

בטעם שכלל הרמב"ם את הלכות אבל בספר שופטים (שענינו הנהגת המדינה) נימק בעצמו (במנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם ז"ל): "ואין אדם מתאבל על הרוגי ב"ד. ולפיכך כללתי הלכות אלו בספר זה - שהן מעין קבורה ביום מיתה, שהיא מצות עשה שנאמר: לה יטמא".

כלומר: הן מעין מצות הקבורה ביום המיתה, שנזכרה לעיל בהלכות סנהדרין מצוה י"א שכשם שמצוה להיטמא לקרובים מתים ולעכב קבורתם - כך מצוה להתאבל עליהם.

ולכאו' זהו טעם צדדי.

ואולי יש לומר טעם נוסף עפ"י דברי כ"ק אדמו"ר (תורת מנחם כרך א' עמ' שכב) בטעם אמירת "יזכור" ביו"ט האחרון (בשבועות - יוטש"ג, סוכות-שמע"צ, אחש"פ): כיון שזהו ענין של צער משאירים זאת לסוף".

וה"ה בעניננו: "הלכות אבל" הם ענין של צער, ולכן באו בסוף ההלכות.

ומ"מ לא באו ממש בסיום ההלכות - שכן חובה לסיים בדבר טוב [ועפמ"ש הרמב"ם בכיו"ב ש"בתורה..מסיים בדבר טוב" (רמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"ה. וראה כללי הרמב"ם קה"ת תשנ"ב פט"ו. וש"נ)].

ויש להוסיף בזה: איתא בספרים בשם הרב החיד"א זצ"ל בביאור פסוקי ההפטרה דשבת תשובה (הושע סימן יד) "שובה ישראל גו'", "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו גו' וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו" - שכשעושין תשובה כדבעי אפשר לפנות לה' (ומובטחים המה שיעשו) ויטול כבר - "קח טוב" את המצב דהיפך החיים שעליו נאמר "טוב לילך לבית אבל גו'", ואז יישארו דיני אבילות בגדר של "ונשלמה פרים שפתנו" (הלכות שאינן מעשיות לפועל ממש) בלבד.

וממילא "הלכות אבל" מקומם לצד "הלכות מלכים" שהם בזמן הזה בגדר של "הלכתא למשיחא" (כלומר הלכות שאינן מעשיות כ"כ עתה) ו"הלכות אבל" אכן לא יהיו שימושיות אלא באופן של "ונשלמה פרים שפתינו", וקיי"ל.

בתורת מנחם חל"ט - שי"ל ז"ע - עמ' 416 הערה 38 (בשולי המאמר דש"פ אמור), מובא לשון של הצ"צ: "כי השבירה רק בבחי' שם ב"ן, ורפ"ח גימ' שם, שהוא רק הארה". (ההדגשה אינה במקור).

ויש להעיר, שנפלה כאן טעות הדפוס דמוכח, בזה שהכניסו פסיק בין תיבת "ב"ן" לתיבת "ורפ"ח" - דהפסיק צריך להיות קודם, וצריך להיות כך: "כי השבירה רק בבחי' שם, ב"ן ורפ"ח גימ' שם". ופשוט - שהרי הגימטריא של "שם" היא רק בצירוף "ב"ן" ו"רפ"ח" ביחד, כמבואר בכ"מ בדא"ח (לדוגמא שורש מצות התפילה פי"ד), ורק כך יש משמעות לכל הענין.

ולא באתי אלא להעיר ולתקן.

ראיתי לאחרונה אנשים העונדים שעון על היד בשבת קודש ברה"ר, הנה חוץ מההלכות הכרוכות בזה (בשו"ע אדה"ז סימן שא, ובבדי השלחן סעיף כח על קצות השלחן סימן קמז לרא"ח נאה ועוד), הנני בזה לכתוב את דעת כ"ק אדמו"ר בזה ע"פ מה ששמעתי מאאמו"ר הר"ר דובער יוניק ע"ה שפעם בש"ק - בשנים הראשונות - בא לביהכ"ס מר. מייק (אינני יודע השם משפחה - אבל בשנות הכפי"ם היה לו חנות כובעים בקינגסטון עוו.) והי' לו שעון על היד, - ואז לא הי' לו שייכות (ח"ו) לקיום המצוות בכלל - מצד מעמדו ומצבו - וביקש כ"ק אדמו"ר מאאמו"ר שישתדלו לפעול אצלו שיניח השעון (וכל מה שבכיסיו) ב770 ויבוא אחר הש"ק לקחתו, ומר מייק לא הבין כ"ז ולא רצה, אבל בסוף פעלו אצלו.

ברשימה של הגה"חהרב י. לנדא ז"ל בנוגע להמקוה בור ע"ג בור שנבנה ברוסטוב, כותב: "כ"ק נבג"מ הכריע לעשות את מקוה מי הגשמים למטה מחשש 'נתן סאה ונטל סאה' לחוש לדעת הראב"ד, וכשהיא מלמטה רחוק הדבר שיתערבו, מצד שינוי מדת החום שבמים".

ובענין זה של מים חמים למעלה בבור הטבילה, ומי הגשמים בבור התחתון הם קרים יותר, רציתי לבאר כמה פרטים:

א) בהרשימה כותב הרב לנדא "רחוק הדבר שיתערבו", ולא כותב שאין מתערבים כלל.

ב) אפילו את"ל שמי הגשמים קרים יותר, אבל לא בכל מקוה בעולם מי הגשמים הם יותר קרים מהמים בבור הטבילה, ויכול להיות שמי הגשמים הם חמים יותר מהמים בבור הטבילה, ולדוגמא, אם מי הגשמים כשיורדים לתוך הבור התחתון הם קרים מאוד אבל כשהם נשארים שם הם מתחמים מהאויר, מהקרקע, מהבנין וכו', ובפרט בהרבה מקואות שהמקוה היא בקומה התחתונה והבור התחתון הוא בהמרתף ששם נמצא החימום של כל הבנין, וכשממלאים את בור הטבילה עם מים קרים ממי העיר יכול להיות שמי העיר הם יותר קרים ממי הגשמים בבור התחתון (עד שמחממים את המים בבור הטבילה), ובפרט במקומות הקרים בחודשי החורף שהמי העיר הם קרים ביותר באמצע החורף.

ובפרט בהמקואות שלא טובלים בהם כל יום ולא מחממים את בור הטבילה למשך זמן, יכול לקרות שהמים בבור הטבילה מתקררים מהאויר יותר ממי הגשמים בבור התחתון.

ואף אחד לא מדייק רק למלאות מים חמים, וגם לא מצינו שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב הקפיד למלאות את המקוה רק עם מים חמים.

באגרת קודש ששלח כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לבנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"ץ בשנת תרע"ח (אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ה עמ' קמו) נראה שלא היו שופכין מתחלה מים חמים למקוה כ"א היו מחממין את המים אחרי היותם בתוך המקוה. וז"ל שם:

"יכולים לעשות שמתחמם מן התנור ע"י טרובין [צנורות], או אפשר יכולים לחממה ע"י פּאַרע [אֵדים] מהבאק מים רותחים".

ובאגרת אחרת כותב כ"ק אדנ"ע לבנו (שם עמ' קנ):

"ולהחם המקוה הי' טוב שיהי' ע"י פּאַראַויק [אֵדים] קטן, כאשר הציע לי וידרין".

ומוכח הדבר שבור התחתון הזה מתחלף יותר לאט מהבור מן הצד, אבל במשך הזמן מי הגשמים מתערב עם המים בבור הטבילה, כמו שמסיק הרב שד"ב לוין בספרו תיקוני מקוואות ע' סה ואילך, וז"ל:

..ואולם, מסתבר שהמציאות היא, שגם זה אינו לנצח, סוף סוף גם במקוה ע״ג מקוה מתערבים קצת מים מבור לבור ובמשך זמן ארוך ביותר הופכים רוב המים שבאוצר התחתון להיות מים השאובים. לכן, הרוצה לצאת גם דעת הראב״ד וסייעתו צריך גם הוא להחליף, לכאורה, את מי הגשמים שבאוצר התחתון מזמן לזמן, לפחות פעם אחת בשנה..ואף שאין הדבר מוזכר בפירוש בהוראות שנמסרו ע״י הג״ר יעקב לנדא המובאות לעיל, מ״מ נראה כן בעליל, ממ״ש (שם ס״ט): "תמיד רצוי שיהי׳ מחסן מי גשמים בכדי שיהיו מוכנים להחלפה".

..ומ״מ חשש שיתערבו מי הגשמים אשר בו עם המים השאובין שבמקוה הטבילה, עד אשר יהי׳ חשש נתן סאה ונטל סאה, ולכן הצריך אשר תמיד יהי׳ מוכן בחצר מאגר של מי גשמים חדשים, להחלפת מי הגשמים שבאוצר התחתון.

וראה גם מ״ש כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע בתשובותיו (אגרות קודש ח״ה אגרות א׳ק-א׳קא), שמפעם לפעם היו מחליפים את מי הגשמים שבו . . אם כל המדובר היה ע״ד מילוי המקוה פעם אחת ותו לא, לא היה צורך בכל הטרחות הללו. לכן נראה יותר שמפעם לפעם היו מחליפים גם את מי האוצר התחתון, במי גשמים חדשים שבמאגר המים שבחצר.

וראה גם רשימותיו של הגר״י לנדא (נדפסו ב״שמועות וסיפורים״ ח״א עמ׳ 337): "פעם בהיותי בהיכל קדשו נסבה השיחה בנוגע למקוה, אם כדאי להחליף כבר את המים באוצר, כי תמיד הי׳ עוד אוצר מתחת לאדמה בחצר (רעזערווי)."

הרי מפורש שמזמן לזמן היו מחליפים המים שבאוצר התחתון, ובזה נסבה השיחה, אם כבר הגיע הזמן להחליף המים. וכדאי להדגיש, שמעת סיום בניית המקוה ברוסטוב, ועד להסתלקות כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע עברו רק שנה ומחצה. ע״כ נראה פשוט שיש להחליף המים לפחות פעם בשנה. עכ"ל לשונו בס' בתיקוני מקוואות הנ"ל.

וכן כותב הגה"ח הרב חיים לנדא בספר הנ"ל ע' קלז:

"..ע״ד תדירות החלפת מי האוצר, אמנם אינני זוכר ששמעתי בבירור באיזו תדירות היו מחליפים המים מהמחסן של מי הגשמים, אולם, כידוע מתוך רשימת אמו״ר הרב ז״ל שהי' אוצר מים רזרווי ״מחסן״ בחצר, שממנו המשיכו המים לבור התחתון. וברוסטוב בדרך כלל אין מחסור בגשמים, ועכ״ז עמד בקביעות על שלחן הרבי נ״ע בחדרו ברומטר, ובפירוש לצורך ובגלל המקוה. ויש ברשימות אבי הרב זללה״ה שפעם אחת בהיותו בחדר כ"ק אדמו"ר שאל אודות החלפת המים (מתוך המחסן) ואמר כ"ק אדמו"ר" וואָס ווייזט דער ברומטר..והנה בודאי וכמובן מאליו שאילו הי' מדובר על החלפה אחת או שתים בשנה ויש מחסן רזרווי, לא הי' צריך ברמוטר קבוע לשם כך. אלא ודאי משמע שהחלפת המים היתה תדירה הרבה יותר.."

והרה"ג הר' הלל פעווזנער ז"ל בספר הנ"ל ע' קלט: "עכ״פהרש״בלאאמרשהמקוהע״גמקוהאיןכללתערובות המים, ועפ״זהכינואוצרמיגשמיםלהחליףאותםמזמןלזמן".

ובפרט בהמקואות שנעשו עם תקנת כ"ק אדמו"ר באג"ק חי"ז ע' שיב, שמי העיר יפלו ישר על הנקב של מי הגשמים בהבור התחתון, זה מתחלף יותר מהר, כמו שכותב הרה"ג הר' משה יהודה ליב לנדא בספר הנ"ל ע' קלו:

". . בפרט לפי הוראת כ״ק אדמו״ר נבג״מ זיע״א לכוון זרם המים מול נקב ההשקה קשה להבין, זה ודאי יגרום להחלפת המים בבור. ובפרט כאשר ישנם שני נקבים בין העליונה לתחתונה, א״כ זרם המים בנקב אחד יגרום ליציאת מים מן הנקב השני, וצ״ע."

ועוד כותב הרב הלל פעווזנער בספר הנ"ל ע' קמ:

"קשה לי מ״ש כ״ק אדמו״ר זי״ע (באג״ק חי״ז עמ' שיב, וכבר נדפס קודם בלקו״ש) ״לסדר שיפלו המים שאובין ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון״, ולא הבנתי, הרי זה ממש היפך ממה שאנו משתדלים שלא יכנסו מים שאובין לאוצר התחתון, שהרי הם מתערבים תומ״י עם כל המים שבאוצר התחתון. ובפרט אם הם באים מצנור, שבאים בכח וזרם חזק."

מכל הנ"ל מוכח שמי הגשמים לא נשארים בשלימות לעד ולעולמי עולמים וצריכים להחליפם מזמן לזמן.

בגליון הקודם חקר הרב י.ש. גינזבורג ע"ד פירוש תיבת "איבערנעמען", ובפרט ב"היום יום" כ' אייר: "ניטא בא וועמען איבערנעמען זיך".

יתכן שפירוש "איבערנעמען" בעצמו, בלי הוספת תיבת הליווי "זיך", פירושה (בערך) "להתרשם" כפי שאמרו לו איזה מומחים. אבל בהוספת תיבת "זיך" משתנה הפירוש, כידוע, כי עי"ז מתהפך להתפרש ע"ד בנין ההתפעל בלה"ק, ובאידיש יכול הפירוש להשתנות לפעמים עוד יותר, עד כדי כך שישתנה לפירוש אחר לגמרי.

כפי שכותב, תיבה זו אינה נפוצה כ"כ, וכבר מזמן שחקרתי ע"ד פירושה, ועתה שאלתי עוה"פ ממביני דבר. ואמרו שפירוש "איבערנעמען זיך" הוא - "גרויס-האלטען זיך" ע"ד "הגבהת עצמו" הנזכר בהמשך הפתגם ב"היום יום". ואחד אמר שבכללות פירוש תיבות אלו הוא "היפך הביטול". ועפ"ז התרגום המלולי של "איבערנעמען זיך" הוא - שלוקח את עצמו ("ער נעמט זיך") להיות למעלה ("איבער") מהזולת.

א' נתן דוגמא משימוש רגיל של תיבות אלו, שאומרים למשל על בן יחיד שבטבעו חושב שהכל מגיע לו ושאין אף אחד חשוב כמוהו - "ער נעמט זיך איבער". כנראה שמשימוש רגיל זה נובע הפירוש "להתפנק" שבתרגום העברי של "היום יום" שב"ספר חת"ת", וכן הוא בתרגום האנגלי החדש של "היום יום" שי"ל שנה זו ע"י מערכת "שיחות באנגלית". אבל אין זה מדויק כ"כ כי הפינוק נראה להיות יותר התוצאה של הגבהת עצמו (הפירוש היסודי) ולא ה"איבערנעמען זיך"בעצם.

במילון "מאדערן ענגליש-יידוש ווערטערבוך" מאת אוריאל וויינרייך (ייווא, ניו-יארק, 1968), ע' 761: מתרגמים "איבערנעמען זיך מיט":

"Pride Oneself For"

שפירושו "להתפאר באיזה דבר", שזה קרוב לענין הגבהת עצמו (על אף שאינו אותו דבר ממש). וכנראה שע"פ תרגום זה תרגמו בתרגום האנגלי של "היום יום" שי"ל ע"י "אוצר החסידים" בתשמ"ח אלא שגם שם טעו קצת בזה שתרגמו את התיבות "ניטא בא וועמען איבערנעמען זיך":

"There is no one for whom to pride oneself"

שפירושו "אין אף אחד שעבורו [או: שלפניו] צריכים להתפאר", אבל גם זה אינו מדויק (כי כאן, אחרי תיבות "איבערנעמען זיך", באה תיבת "בא" ולא "מיט" שמובא במילון), אלא שהתרגום הנכון ב"היום יום" צריך להיות בערך "שאין מי שעליו יש להגביה את עצמו".

אגב: מהאג"ק נראה שהנמען נפגע מזה שהזולת שהנמען סמך עליו להתעסק באיזה עסקנות ציבורית לא מילא את המוטל עליו או מה שהבטיח לעשות, ועל זה יצא הקצף של הנמען.

בגליון תתקצז כתב הרב י.ד.ק אודות מה שכתב רבינו הזקן בתניא פ"א בענין מה שאמר דוד המלך "ולבי חלל בקרבי שאין לו יצר הרע כי הרגו בתענית", והיא מזהר חדש, שהרגו בלימוד התורה, וביאר ע"פ לקו"ד שתענית לאו דוקא, אלא שיש דברים שעומדים במקום התענית.

ויש להעיר ממה שאמר הרה"ק ר' אלימלך זי"ע דשני דפים גמרא עם הרא"ש נחשב כתענית (קצה המטה בהשמטות לסי' תקפ"א סל"ו), וכן כתב בשלחן מלכים הל' תפילין אות קפ"א, שכשלומד חמשה דפים גמרא עם פרש"י או שני דפים גמרא אם פרש"י ורא"ש בו ביום נחשב לתענית, וכן הגה"ק מקאמארנא בספרו נתיב מצוותיך שביל אמונה שביל ה' אות ב' כתב "ילמד חמשה דפין גמרא עם הרא"ש כאשר צוה רבינו אילימלך ואמר שני דפים גמרא עם רא"ש מועיל יותר מן התענית.

וכן בשפיע ח"ג מכתבים ח"ב סי' ע"ז כתב ע"ש, "ואני שמעתי כי שני דפים גמרא עם תוס' או חמשה דפים עם רא"ש. ומכולם יש ללמוד שאולי אין אפילו מחלוקת בין תניא וזהר חדש, ששניהם נקראים תענית או עכ"פ יש ללמוד בשבילנו בדורנו החלוש לסמוך על לימוד התורה במקום התענית וכן לדברים אחרים שכתוב בספרים אחרים כמו תענית דיבור, אתכפיא וכו'.

ולא באתי אלא להעיר.