בקובץ "אור ישראל" (מאנסי - ניו יארק) תשרי תשנ"ט (גליון יג, ע' קצח) תמה הרב אברהם אליעזר וואלדמאן "תמיה בדברי אור החיים" וז"ל:

"כתב האוה"ח הק' בפר' ויחי (מז, כ"ט ד"ה ויקרבו ימי באה"ד) "שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפי' איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו, הגם שאמרו רבותינו ז"ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר מתיישבת, לשלול דעתם של זקני ע"ה שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס" עכ"ל. והנה אף שבסוף מס' קנים הלשון הוא "דעתם מתישבת עליהם" אכן בשבת (דף קנ"ב, א') הלשון הוא "ת"ח כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם" וצ"ע האיך יפרנס האוה"ח הק' את הגמ' שבת הנ"ל". עכ"ל.

והנה כבר קדמו בקושיא זו בס' "נר למאור" (להגאון ר' ראובן מרגליות זצ"ל), והביא מס' "בכורי אביב" לתרץ "כי שני ענינים הם, בתחלת ימי הזקנה אז יוסיף חכמה, שע"ז אמרו בשבת שם ת"ח כל זמן שמזקינים חכמה ניתוספת בהם, ב' זקן מופלג שמזקין יותר אז נחלש כח שכלו וחריפותו אבל עכ"פ דעתו מתיישבת, ולכן דייקו ונקטו במשנה קינין שם בכפילא שני פעמים מלת זקן "זקני ת"ח כל זמן שמזקינים" היינו שכבר היה זקן ומזקין יותר, אבל ת"ח בתחלת ימי זקנה מוסיף חכמה, ולכן אין ממנים אלא זקנים" וכו' עכ"ל. ועי' ב"פרדס יוסף" ע"פ ויחי שם (ח"ב ע' תתיט) שהקשה ומתרץ ג"כ כנ"ל, ע"ש.

ונראה שאין להעמיס כ"ז בכוונת האור החיים הק', כי כשכתב "כשיזקין האדם תתמעט הבנתו" משמע בפשטות שכ"ה כבר בתחילת ימי זקנה, ולא כתב "כשמזקין יותרת תמעט הבנתו", ומזה שאינו מחלק כלל בין תחילת ימי זקנה לזקן יותר, מבואר דלא ס"ל חילוק זה.

וגם לפי דברי התירוץ הול"ל דרק גבי זקן מופלג "כח השכל" והתבוני יאפס", ומזה שכתב "לעולם . . יאפס" מבואר בהדיא דאין לחלק כלל בין תחילת ימי זקנה לזקנה מופלגת.

ומה שכתב: "ולכן אין ממנים אלא זקנים" ולא זקן מופלג מפני שאין תוספת חכמה, ז"א, וכמ"ש בלקו"ש חלק כט (ע' 264 הערה 14): "והא דאין מושיבין זקן בסנהדרין (סנהדרין לו, ב) היינו זקן מופלג (רמב"ם שם [הל' סנהדרין פ"ב] ה"ג. וראה לח"מ שם), והטעם הוא (לא מפני שיש חלישות בשכלו, כ"א) "מפני שיש בהן אכזריות" (רמב"ם שם, ועד"ז ברש"י סנהדרין שם [יז, סע"א])". עכ"ל.

והנראה בזה לתרץ בהקדם השינויים שיש בין המשנה בסוף קנים להגמ' דשבת (קנב, א); דבמשנה נאמר: "רבי שמעון בן עקביא אומר, זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מיטרפת עליהן . . אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן שנאמר וכו'" עכ"ל.

ובגמ' דשבת נאמר: תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר, תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנאמר . . ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן שנאמר" וכו' עכ"ל.

ויש לדייק:

א) מה מוסיף הברייתא (בשבת) על הנאמר במשנה (בקנים)?

ב) למה בקנים מתחיל "בזקני עם הארץ" ומסיים בזקני תורה, ובשבת להיפך, מתחיל בזקני ת"ח ומסיים בזקני ע"ה?

ג) למה בקנים אומר "זקני תורה" ובשבת אומר זקני "תלמידי חכמים"?

ד) למה בקנים מאריך ואומר "אבל זקני תורה אינו כן" לכאו' הול"ל בקיצור כמו בגמ' דשבת "וזקני תורה כל זמן שמזקינין וכו'? (בלי "אבל" ו"אינו").

ה) למה בקנים גבי ע"ה נאמר "מיטרפת עליהן", ובגמ' דשבת נאמר "טפשות נתוספת" וכו'?

ונראה לבאר בהקדם מ"ש רבינו הזקן בתניא (פרק ג):

"והנה כל בחי' ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחי' כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקות לשתים שהן שלש אמות ושבע כפולות פי' חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת כו' וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו' וחב"ד נקראו שמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד: וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכל' שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ"ח מ"ה וכשמוציא כחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו ית' . . . והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פי' אהבה וענפיה ויראה וענפיה." עכ"ל.

ולפ"ז י"ל שה"בינה" גבי אדם המזדקן באמת מתמעטת, וכ"ה גבי ה"דעת", ולכן נזהר האור החיים הק' וכתב: "שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו" ולא כותב חכמתו [כי "חכמתו" של ת"ח אינו מתיישבת, אלא נתוספת בהם" כמו שנאמר בגמ' דשבת דמיירי גבי "חכמה", משא"כ בקנים נאמר גבי "דעת"], וגבי "דעת" אצל סתם בנ"א, ע"ה "מיטרפת" בהם ,משא"כ גבי "זקני תורה", "הדעת" רק מתישבת עליהן, אבל גבם לא מתוספת (כמו גבי "חכמה").

ולפ"ז יבואר גם מ"ש "ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה [שזה בעיקר ע"י "בינה"] ויתמעטו הרגשותיו" ולא "חכמתו" (ובפרט שהתחיל "איש חכם"?), כי ה"חכמה" אצל זקני ת"ח תמיד מתוספת בהם, ורק ה"בינה" - "רגשותיו" מתמעטת, וכמו שמסיים האוה"ח: "ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס", דהיינו "בינה", משא"כ "חכמה" אדרבה נתוספת בהם, ולק"מ מה שהקשו עליו מגמ' דשבת, כי שם מיירי גבי "חכמה". ואיזהו "חכם" הרואה את הנולד ו"רוב שנים יודיע חכמה" (אבל לא בינה ודעת) [איוב לב, ז] וא"ש.

ועפ"ז יבואר למה בקנים מתחיל גבי ע"ה, כי קודם מתחיל גבי בינה ודעת שמתמעטים אצל סתם בנ"א, ואח"כ אומר החידוש, "אבל זקני תורה אינו כן" היינו "לשלול דעתם של זקני ע"ה שמיטרפת" - "אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן", אבל לא מתוספת כמו גבי "חכמה".

משא"כ בגמ' דשבת מיירי גבי "חכמה" ולכן מקדים ת"ח, דגבי ת"ח החכמה מתוספת בהם, משא"כ גבי ע"ה טפשות נתוספת בהן, וא"ש.

ולפ"ז יבואר מה מוסיף הברייתא דשבת על המשנה דקנים, כי בקנים מיירי מבינה ודעת וכו', והברייתא דשבת מיירי מחכמה, וא"ש.

ולפ"ז העירני בני הת' יעקב זכריה שי' דלכן נאמר בקנים "זקני תורה" ובשבת זקני "תלמידי חכמים", כי בשבת מיירי גבי "חכמה" (וכמ"ש בתניא "חכמה כ"ח מ"ה"), ולכן נאמר שם ת"ח, משא"כ בקנים שא מיירי מ"חכמה" נאמר "תורה" סתם, וא"ש.

ולפ"ז גם מדויק למה גבי ע"ה, בקנים נאמר "מיטרפת עליהן" ובשבת נאמר "טפשות ניתוספת" וכו', כי "טירוף" שייך ל"דעת" ("טירוף הדעת" ולא "טיפשות הדעת"), ובקנים מיירי מ"דעת", משא"כ בשבת מיירי מ"חכמה" ו"טיפשות" הוא היפך החכמה (ולא "טירוף"), וא"ש. [כתבתי זאת לכבוד יום ההילולא, ט"ו תמוז, של רבינו האור החיים הק', זי"ע].

לאחרונה עוררו כמה במ"ש בס' כלבו בסוף פרק "דין גימטריאות ונוטריקון". וז"ל: לדעת חשבון האדם בנפשו נקוט האי כללא בידך ג"ע הכ"א זט"ו, פירוש על כל היתר משלישיות תמנה ע' ועל כל היתר מחמישיות תוסיף כ"א ועל היתר משביעיות תוסיף ט"ו ומכל החשבון תקח ק"ח והנותר הוא המחושב". עכ"ל. והוא פלאי.

והביאו ע"ז הפירוש מאגרות קודש של הרבי ח"ח ע' רסו: "ובמה דשאילנא קדמיכון פי' מש"כ בכלבו סו"ס קכ"ב, זהו לשונו (בתוס' ביאור בחצע"ג): לדעת חשבון (שנותיו) האדם בנפשו (ע"י חידוד וגימטריא, מבלי לגלות בפירוש) נקוט .. על כל (אחד) היתר משלישיות (לאחר שתזרוק השלישיות) תמנה (כל א' מהם) ע' . . מחמישיות (הפי' כנ"ל) תוסיף (במקום כל א') כ"א . . משביעיות תוסיף (במקום כ"א) ט"ו, ומכל החשבון תקח (תנכה כל ה)קה (כצ"ל, ולא קח), והנותר הוא המחושב. ובחידודים כמו אלו היו רגילים כו'. ויש להעיר ממרז"ל מגילה (כ"ג א): ג' ה' ז' כנגד מי כו'. עכ"ל באג"ק.

ויש לציין בענין זה:

א) אעתיק כאן מה שמצאתי רשום אצלי מועתק בענין זה מכת"י פירוש ישן על הכלבו [איזה אותיות היו כנראה קרועים בהכת"י ונשלם כאן ע"פ הסברא בתוך חצאי מוסגר]: וז"ל:

על כל היתר משלישיות תמנה ע': פי' ולא היתרון משלישיות וכן לא תמנה היתרון מחמישיות וכן משביעיות, רק תוסיף ע' ע[ל] כל אחד מהיתרון משלישיות, דרך משל אם היתרון משליש[יות] א' תמנה פעם א' ע', ואם היתרון שנים תמנה ב"פ ע' עולה ק"[מ] וכן בחמישיות על כל א' תמנה כ"א, ואם היתרון ד' תמנה ד"[פ] כ"א עולות פ"ד, וכן בשביעיות תמנה על כל אחת ט"ו, ואם היתרון ו' תמנה ו"פ ט"ו עולה צ', ומכל החשבון תקח ק"ה, ר"ל מכל פרטי המאיות ועשיריות תקח כמה פעמים ק"ה, ומה שישאר מההפרש הוא המחושב, דרך משל אם היתרון משלישיות הוא ב' תמנה ב"פ ע' עולה ק"מ והיתרון מחמישיות הוא [ד'] תמנה ד"פ כ"א עולה פ"ד והיתרון משביעיות הוא [ו'] תמנה ו"פ ט"ו עולה צ' ס"[ה] החשבון ק"מ ופ"ד וצ' עולה הכל שי"ד, וההכרח ליקח שני פעמים ק"ה עולה ר"[י] ונשאר ק"ד הוא המחושב דאם תקח ג"פ ק"ה יעלה [א'] יותר על כל החשבון וק"ל ע"כ הגה"ה מקדמון חכם א'. עכ"ל בהכת"י. [ותוכן זה הוא כפירוש האגרות קודש].

ב) באגרות קודש שם אחרי הביאור בפרטי החשבון מוסיף לציין: "ויש להעיר גם ממרז"ל מגילה (כ"ג א) ג' ה' ז' כנגד מי כו' ".

ובגמ' מגילה שם קאי בקריאה"ת דבשני וחמישי תיקנו ג' קרואים ביו"ט ה' קרואים כו' וע"ז שאלו בגמ' כנגד מי כו' ומתרץ שם בגמ' "כנגד ברכת כהנים" ופירש"י: שלשה תיבות בפסוק ראשון יברכך גו' וחמשה בפסוק שני ושבעה בפסוק שלישי.

והנה ס' כלבו נדפס בעילום שם המחבר, ומסקנת הרבה אחרונים אשר מחברו הוא הר"ר אהרן הכהן שהוא מח"ס ארחות חיים כאשר האריכו כמה ועי' במבוא שבס' כלבו הוצאת תשנ"ג ועוד. [ובתחילת הס' ארחות חיים נכתב ג"כ שם המחבר רק ברמז בר"ת].

ואולי י"ל אשר בחידה סתומה זו כאן אשר עניינה במספרים ג' ה' ז', רצה המחבר לרמוז ג"כ על זהותו אשר שמו אהרן הכהן המברך את ישראל במספרים אלו ג' ה' ז'. וזהו רמז "לדעת חשבון האדם בנפשו". [וגם כמה מספרים המובאים בחידוד זה קשורים עם ברכת כהנים ואהרן: מס' ט"ו קשור עם ט"ו תיבות בברכת כהנים (ועי' בבחיי שהובא באוה"ת).

מס' כ"א קשור עם הכתוב "והנה פרח מטה אהרן ויגמול שקדים" כי השקדים גדלים לכ"א יום כמ"ש בירושלמי תענית פ"ד ה"ה, איכ"ר בפתיחתא כג. קה"ר פי"ב, ז. רש"י ירמי' א, יב. ע"ש לענין כ"א יום דבין המצרים ע"פ מקל שקד אני רואה]. וגם תיבת "הכ"א" שבתחילת דבריו כאן הוא הר"ת של שם המחבר.

ג) אבי מו"ר שי' פירש ענין נחמד ונעים בל' הכלבו והוא פירוש שונה מהפירושים שקדמוהו (ובודאי יש סיבה על אשר באג"ק לא נקט כפירוש הזה ואכ"מ): וזהו: "ג-ע": שלישיות הוא ג' פעמים ג' שזהו ט' - תוסיף ע"ז ע', היינו ע"ט. "הכ"א": חמישיות הוא ה' פעמים ה' שזהו כ"ה - תוסיף ע"ז כ"א, היינו מ"ו. "זט"ו": שביעיות הוא ז' פעמים ז' שזהו מ"ט - תוסיף ט"ו, היינו ס"ד. והסך הכל של ע"ט-מ"ו-ס"ד הוא קפ"ט.

ומזה החשבון תקח ק"ח [מלשון קיחה] הרי הנותר הוא פ"א. וזה קאי על שנת הפ"א לחיי האדם אחרי שגמר עבודתו "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". וזהו תחילת דברי הכלבו: לדעת חשבון האדם בנפשו. עכתו"ד.

ולפירוש זה י"ל שזהו סימן הכלבו בתחילת דבריו (שע"ז סובב כל החשבון): "ג"ע הכ"א זט"ו": שבגמר העבודה אחרי פ' שנה: גן עדן הכא. [והוא ע"ד המבואר בכ"מ במארז"ל בפסחים ד"נ "עולם ברור ראית" והוא בגמר שלימות עבודתו בעלמא דין]. וזטו ג"כ קשור עם ל' סוף ע"ד "זוטו של עולם" ועי' בערוך ערך זט.

בגליון הקודם עמ' 112 מעיר הת' א.ה. בטעם הדבר שכותבים בלעזים שי"ן ולא סמ"ך. וטעם הדבר מובן עפ"י המבואר בכ"מ בשו"ת צ"צ (עיי"ש חאה"ע סי' קפט ס"ד-ה. סי' רח. סי' ריד. סי' ריט. סי' רלג ס"ד. סי' רלו. סי' שו ס"א. סי' תכא. סי' תכג. סי' תכט), כי במבטא המדינות האלו האות סמ"ך המודגשת היא כעין ממוצא בין אות סמ"ך לאות שי"ן, ויש ב' דרכים לכותבה: א) סמ"ך יו"ד (חאסיא באסיא וכיו"ב). ב) שי"ן (חאשא באשא וכיו"ב). כ"ז הוא כאשר האות הזאת היא מנוקדת ובאמצע התיבה, משא"כ כשהיא בסוף התיבה ואינה מנוקדת נשארה רק אפשרות אחת, לכתוב שי"ן (גאטש וכיו"ב). וכבר כתבתי בזה באיזהו מקומן (עמ"ש ב"עבודת הקודש" עמ' קנח-ט).