ראיתי לעורר תשומת לב הלומדים אשר בדפוסי המשך תרס"ו שנדפסו לאחרונה נשמטו כו"כ מילים,

- היינו שכבר בתנש"א נדפס חסר, והגם שכבר עוררו על זה, נדפס עוה"פ בדפוס דתשנ"ט, עם אותן החסרונות -

והיינו בעמוד תקיב שו"ה כח החסד, בסיומו, לאחרי תיבות וכמו כן, חסר תיבות אלו -

"הוא בשארי כוחות שבנפש אינו בבחי' המשכה וגילוי כלל כו' וכמו"כ הוא בשארי כוחות העצמיים כו' ועם היות שהן בחי' כוחות הנפש ואי"ז מה שהנפש מצ"ע נושא הכל כו' מ"מ אינם בבחי' המשכה רק הם כלולים בעצם הנפש". ע"כ.

בהתוועדות ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תשי"ג, חסרים שני ציוני מ"מ: א) במאמר (נדפס בסה"מ תשי"ג ריש ע' 431): "ופי' בזהרי חמה" - איה מקומו?! ב) בשיחה (נדפס בלקו"ש ח"ב ע' 324): "עס שטייט אין מדרש" - איה מקומו?!

ואבקש מהקוראים לעיין בזה ולחפש את המ"מ, ויגעת ומצאת תאמין.

בקונטרס "התוועדות.. יו"ד שבט, ה'תש"כ" שנדפס השתא, בעמ' 41, נדפסו דברי אדה"ז באגה"ק (סי' כה), בתוך מרכאות כעין ציטוט:

"הבעש"ט ז"ל הי' אומר דברי תורה בלשון אידיש ולא בלשון הקודש".

והרי"ז שיבוש בפענוח הר"ת 'ל"א' שבאגה"ק שם, שהכוונה היא "לשון אשכנז" (ולא "לשון אידיש").

וכ"ה בשיחת ש"פ יתרו תשמ"א הנדפסת בתחילת ה"שיעורים בספר התניא" (חלק שני, תחילת אות ד), וכ"ה בלוח הר"ת שבתניא.

וזה פשוט.

אופן ציוני מקורות לדברי הלכה, כמו לשו"ע אדמו"ר הזקן, אפשרי בכמה אופנים:

1. לציין לכל הלכה מקורה הראשון: בגמרא, בירושלמי, רי"ף, ואולי אפילו לתורה שבכתב - כמו החיוב להניח תפילין כל יום.

2. לציין מקורה האחרון: מובא במגן אברהם, בטורי זהב וכיו"ב, ולא כ"כ נצרך לציין מאיפה מצוטט זה במקור האחרון, והרוצה לדעת יעיין ויראה.

3. לציין השתלשלות הדבר: גמרא/תוספות, מובא בבית יוסף, ומשם במגן אברהם וכיו"ב.

מובן שיש צדק בכל אחד מהנ"ל, אבל לכאורה מבחינת התועלת השימושי ביותר הוא האופן השלישי. ואבאר.

המקור האחרון הוא ברוב המקרים מקורו הישיר של אדה"ז. כלומר אחרי שאדה"ז סיים לעיין בכל המקורות מתחיל מהגמרא והראשונים ועד לט"ז והמג"א ושאר נו"כ השו"ע העתיק לא ישר מהגמרא ומהתוספות אלא מהב"י, מהט"ז ומג"א אפילו כשאין הם מחדשים כלום בהלכה זו [רק הגר"א מווילנא והרגוצ'ובי היו פוסקים ישר מהגמרא והראשונים, לא כן שאר הפוסקים], וע"כ חשוב לציין מקור האחרון.

מובן שע"פ שיטת ציון זה יסתיימו כמעט כל המ"מ בשו"ע או במ"א וכיו"ב, אבל אין בזה כל בעיה - רק באם היינו רוצים לעשות רושם כאילו השלחן ערוך של אדה"ז אינו מבוסס על השו"ע והמ"א, ומובן שאין זה נכון.

ביחד עם זה חשוב לציין המקור הראשון - כי הרי זהו השורש וממנו יוצאת ההלכה. ועל כן לכאורה כדאי לציין השתלשלות ההלכה: גמרא/תוספות, מובא בבית יוסף, ומשם במגן אברהם.

גם מבחינת דיוק לשון אדה"ז תועלת גדולה לציין המקור האחרון, כי אז ניתן לדייק בשינויים שאדה"ז הכניס לתוך הלשון שאותו הוא מעתיק (ראה דוגמא נפלאה לזה ב'יגדיל תורה', נ"י, שנה א' חוברת ח' סוף עמ' 145 ע"פ הכת"י של הל' פסח - מהדו"ק?).

לאור זאת יש לבדוק באיזה משלשה אופנים הנ"ל נהג אדה"ז (או אחיו המהרי"ל) בציוני המקורות בגליון שו"ע אדה"ז. אין טעם לבדוק בגליון שו"ע אדה"ז הנפוץ שהרי הציונים השתנו מדפוס לדפוס, הוכנסו בו הוספות, השמטות ושינויים (ראה תורת חב"ד ח"ב עמ' כא), ע"כ אשתמש כאן בציוני המ"מ שמופיעים במהדורה החדשה של הרש"ב לוין ע"פ השו"ע דפוס הראשון.

אציין כמה דוגמאות בסי' נח למקומות בהם הוא מציין השתלשלות הדבר. הערה ז: "רשב"א, ב"י בסוף סי' סג, מ"א ריש סי' סז"; הערה יד: "רמב"ן, מ"א"; הערה כה: "הרב רבינו יונה, ב"י"; הערה מה: "רי"ף, רמב"ם מברייתא", ועוד הרבה כאלו.

וישנם גם דוגמאות למקומות בהם מציין מקור הראשון. הערה 18 מציין רק לירושלמי בלי להוסיף שזה מועתק בב"י כאן; הערה יט: "משנה שם" בלי לציין לשו"ע; הערה 23 "מהר"י אבוהב, ב"י" בלי להוסיף שזה מועתק בט"ז.

וכן ישנם דוגמאות למקומות שבו מציין אדה"ז רק את מקור האחרון. הערה עב: "לבוש", ואינו מציין לשו"ע שם ס"ו (אמנם יש גם שמציין לשניהם ראה סי' נט הערה כו: "ש"ע, לבוש"); סי' כה הערה מה: "ש"ע", ולא ציין למקורו בגמ'; הערה פח: "באר היטב", ולא ציין למקורו בהלכות קטנות. סי' מו הערה קג: "מ"א", ולא ציין למקורו בהגה"מ בשם התוס'. ועוד.

לכאורה אחרי בדיקת המקורות קצת נראה שהוא משתמש בכל שלשת האופנים הנ"ל, אבל את המקור האחרון לבד הוא מציין רק במקרים בודדים, ויותר נפוץ שני האופנים האחרים. ויל"ע מהו שיטת הציונים. ואולי סיבת אי האחידות היא הודות לכך שחלק מהציונים הם של אדה"ז וחלקם של המהרי"ל.

במהדורה החדשה ב'חוברות לדוגמה' אינני רואה עקביות, לפעמים משלימים את המקורות הראשונים, ולפעמים האחרונים, ולפעמים קצת מכ"א.

ובענין זה תמוהים דברי הרבאז"וו בגליון תשצז עמ' 25 דאין שום תועלת לציין רק למקור הראשון, ולכאורה לא משמע כן מכל מה שהבאתי לעיל. [ולפי דבריו שהמשנת חסידים אינו מקור טוב א"כ אינו מובן למה העתיק אדה"ז את לשונו בהשמטות, ולא העתיק מהפע"ח (ואינו מובן למה כותב הרבאז"וו: "אדה"ז השתמש קצת גם בהלשון והסגנון של המשנ"ח").]

בגליון האחרון (עמ' 64 ואילך) שקל הרב"א בענין פסוקים שצוטטו ברמב"ם שלא כמקורם, והסיק שאין לתלות הטעויות במעתיקים ויתכן לתלותן במחבר עצמו. ואבוא בכמה נקודות כסעד לדבריו;

מצינו שינויים בציטוט פסוקים בכו"כ ספרים שלא דייקו בהבאת פסוקים בדקדוקם, וכן חיבורים והערות על ספרים אלו ממחברים ידועי-שם, ולא העלו אפשרות זו, שאולי השיבוש מהמעתיק, אלא העירו על השינוי כאו"א באופן שלו, ומתחלקים לשלשה: א) אלו שלא נימקו, אלא העירו עין הקורא לשינוי; ב) נימקו השינוי משום שנכתב ע"פ הזכרון; ג) ביארו השינוי.

דוגמאות לאופן הא': בפירש"י וירא כ, ב הביא רש"י מש"א ד, כא: "אל הלקח ארון וגו' ואל מות חמי-ה". תיבת "מות" אינה במקור (וכנ' נתחבר מלשון דומה שני פסוקים לפנ"ז שם מובא הל' "מות"). לא ראיתי במפרשי רש"י שיעירו ע"ז, ובמהדורת שעוועל ציין לזה.

בלקו"א פכ"ב מובא ל' הכתוב "יאור לי ואני עשיתני". ובהערות ותיקונים מציין כ"ק אדמו"ר: "חבור שני כתובים ... וצ"ע הטעם". וכן בלקו"א ספ"מ איתא: "כדתנן ניטלו אגפיה כשרה", ולזה ג"כ ציין רק שאינו כל' המשנה "נשתברו אגפיה", ותו לא.

דוגמאות לאופן הב': ברמב"ם הל' יסוה"ת א, ז כת': "שנא' כי ה' אלקיכם גו'..", והר' קאפח במהדורתו העיר: אין פסוק כן, ונוסח זה הוא הרכבה של שני מקראות .. והרכבת מקראות שונים בעת כתיבה ע"פ הזיכרון מצוי הרבה אצל כל הראשונים.

ב"המספיק לעובדי ה'" לר"א בן הרמב"ם, גם לא הי' מדייק כנ"ל, ושיער ר' ניסים דנה במהדורתו ע' 57 הע' 3 שהוא מפאת הסתמכות על זכרונו (ומ"מ הוסיף "אף כי אפש' גם שמדובר בטעויות סופר").

ולאופן הג': המהר"ץ חיות במבואו לתלמוד ספ"ל הביא הרבה מקומות בו מצינו שלא דייקו בציטוט אפי' בש"ס (!), פירש"י ועוד (כן ציין לעוד הדנים בנידון זה), ונימוקו עמו: "..וכלל הדבר דחז"ל לא הצריכו להעתיק הדברים ככתבם וכלשונם רק מה שהיו נצרך לענינם, ולפעמים צרפו המאוחר והמוקדם ועשו מזה ענין שהמכוון אחד...". [ולפי ביאור זה, אולי יש להסביר שינוי הל' בלקו"א ספ"מ הנ"ל, שיבוץ ההלכה משו"ע יחד עם לשון המשנה, דאגפי העוף אינם עיקר בו, ואין חיותו תלוי בהם, ובזה מתחזקת ראיתו, דלא רק נשתברו, אלא אפי' ניטלו, ומ"מ כשרה].

(ואדעסקינן בהכי אעיר ממקץ מג, ג: רש"י הביא הפסוק 'העד העידתי באבתיכם', מהמקור שבהוצאת בלום משמע שאין כזה פסוק, אלא צירוף מ'העידתי בכם' דברים ד, כו. וטעות היא בידם, דקרא הוא בירמי' יא, ז).