מדרש פליאה (אות יב): "מפני מה חטא אדם הראשון? - מפני שראה שתים" עכ"ל.

בס' קול אליהו (בראשית ס"ה) מבאר הגר"א עפ"י המשנה דאבות (פ"ג מ"א); הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ואדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, ולכן לא היה יכול להסתכל רק בשתים, עיי"ש.

ותמה ע"ז בפרדס יוסף בראשית ח"א (ע' ק): "ודבריו צע"ג, דקודם החטא לא היה יכול ללהסתכל גם לאן אתה הולך, שלא היה עדיין גזירת מיתה, וא"כ לא ראה רק אחד". עכ"ל.

והנה בהג"ה שם מתרץ החדות יעקב: "מה שכתב לתמוה על פירוש הגר"א אדם ראה שתים וחטא, דמאין באת לא ראה, הא גם לאן אתה הולך לא ראה? - זה אינו, דנאמר לו (בראשית ב, יז) מות תמות וראה זאת, ודקרי הגר"א נעמו." עכ"ל.

והיינו "שאין להכניע יצר הרע רק בג' דברים אלה, בשפלות עצמו, מאין בא, וזכירת יום מותו, ונתינת דין וחשבון. ומכל מקום כיון שלא היה לו שפלות מאין בא, לא היה יכול להכניע יצרו." עכ"ל בפרדס יוסף שם.

ברם אח"כ מביא שם מהגה"ק מאסטראווצא זצ"ל "דכל החסרון דכתיב למקום עפר חמה ותולעה, אבל מות תמותון י"ל דיעלה לרקיע תיכף, דעוד לא ידע ממיתה טבעית וקבורה, ובמשנה לא תני מיתה רק השבה לעפר" עכ"ל. - ולפי"ז עדיין קשה על הגר"א, שלא היה עדיין מיתה טבעית וקבורה, וא"כ לא ראה רק אחד?

והנראה בזה לבאר באופן אחר, ובהקדם מ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' רנו):

"שאלת ממני על חטא אדם הראשון לפי הפשט, כי אין ואחר כל הכבוד אשר היה לו כמו שאמרו חז"ל [ב"ר ח] איך יתפתה אחר עצת אשתו ויעבור על מצוה קלה?

"תשובה. אמת כי בזהר ותקונים הזכירו בזה דברים עמוקים ונוראים אשר אין לנו רשות לדבר בהם, לכן ראיתי לסדר לך דעתי כדי שיתישב על הלב ועל פשטי הכתובים, דע כי דבר מושכל הוא כי כל הוה נפסד, ולבסוף יחזיר כל דבר אל יסודו הראשון אשר ממנו לוקח, כל שכן אדם המורכב מד' יסודות, ודבר זה נתברר לאדם הראשון באין ספק, ומה שאמר לו ה' [בראשית ב, יז] ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתה מקרית הוא כי מיתה טבעית אין מנוס ממנה, וכבר דברו הראשונים מזה.

"ואפילו לדעת האומרים כי היה אפשר להיות נצחי, מכל מקום אדם הראשון לא ידע מזה, אלא שקל בדעתו כי העליונים נצחייים, ומה שמורכב מחומר בן מות הוא, ולו חי אלף שנים, א"כ ברור אצלו שלא יהי קיים באיש, גם ראה בעלי חיים מזדווגים במינם, ונתברר אצלו אע"פ שאינם קיימים באיש יהי קיימים במין, והוא לא היה יודע את אשתו, ולא יהיה קיים לעולם, ולמחר ימות וילך לו בלא חמדה.

"גם ידע בבירור אשר נטע אלקים בגן עץ החיים אבל לא ידע מקומו, והכי משמע קרא [שם, י] ועץ החיים בתוך הגן, שלא היה לו מקום מסוים, ובטענה זו הסית הנחש את חוה דכתיב [שם ג, ה] והייתם כאלקים, כלומר, נצחיים ויודעים טוב ורע, ואכלה מן העץ ונתוסף בה דעת ורוח חדשה, והגידה לאדם, והכיר בה אדם שנתוסף בה דעה, ואמר בלבו ע"י שאוכל מן העץ יהי' בי דעת להכיר מקום עץ החיים ואוכל ממנו, ואהיה קיים באיש משרת לפני ה' כאחד ממלאכי השרת שעומדים לפניו תמיד ואפשר יותר, ולכן אמר מוטב אעבור על מצוה זו ואשוב כי אין דבר שעומד בפני תשובה, כדי להשיג השגה אשר אין ערך עליה.

"וזהו שאמר [שם יז] כי שמעת לקול אשתך, שאמרה לך ע"י שאכלה נתוסף בה דעה וע"י שתאכל תהיה כאלקים, וזהו שאמר קרא ועתה פן ישלח ידו ויקח מעץ החיים ויאכל ממנו, ונשמע נמי שזה היה דעתו מתחלה, ומנעו ממנו לגרשו מגן עדן כדי שלא יהי חוטא נשכר, ומכל מקום אדם הראשון לטובה נתכוון, שנתאווה להיות כאחד ממלאכים, וכל שכן שלא ידע אדם את עתו וחשב שיהיו ימיו קצרים. וידעתי שימצא טעמים אחרים, וגם מזה אל תנח ידך כי הוא מסכים על הדעת ועל הכתובים." עכ"ל.

והנה במשנה דאבות יש לדייק למה נאמר ב' בבות, (א) הסתכל בג' דברים וכו', דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי וכו', (ב) מאין באת, מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום רימה וכו' - לכאו' בבא הא' מיותרת והיה לומר בקיצור "מאין באת ולאן אתה הולך וכו'" [וראה בביאורים לפרקי אבות ח"א (ע' 129 ואילך) שכ"ק אדמו"ר זי"ע עומד בזה בארוכה ע"ש].

והנראה בזה עפ"י הסיפור, שהיה חסיד לרבינו הזקן שהיה נמנע מלהאזין ליצר מצד "גאווה", שהוא חסיד של אדה"ז נ"ע, שבכל נסיון אמר, איך זה בכלל מתאים לחסיד של רבינו לשמוע בהצעת היצר, וככה לא היה בא לידי עבירה.

ולפי"ז י"ל בכוונת ב' הבבות במשנה; (א) "מאין באת" (סתם), דהיינו מצד ה"גאוה" (חיובית כמובן), ע"ד חסיד אדה"ז הנ"ל, וה"נ י"ל גבי אדם הראשון שאכן הסתכל ב"מאין באת" דוקא מפני שהוא יציר כפיו של הקב"ה, והבבא השני' מיירי מטיפה וכו', שאכן אדם הראשון לא שייך להתבוננות זו.

ברם לפי"ז לכאו' קשה להיפך, דא"כ ראה אדם ג' דברים, שהרי "לאן אתה הולך" יש לפרש בבא הא' ש"יעלה לרקיע" למקור הנשמות, מבלי מיתה טבעית וקבורה, דהיינו השבה לעפר, וזה גורם שלא יבוא לידי עבירה, ע"ד חסיד רבינו הזקן הנ"ל?

ונראה דעפ"י מ"ש הרדב"ז הנ"ל י"ל שאמנם לא ראה "לאן אתה הולך", כיון דאדם הראשון נתכוון לטובה, שנתאווה להיות כאחד המלאכים, שעומדים לפניו תמיד ואפשר יותר, ולכן אמר מוטב אעבור על מצוה זו ואשוב, כי אין דבר שעומד בפני התשובה, כדי להשיג השגה אשר אין ערך אליה, ואמר בלבו ע"י שאוכל מן העץ יהי' בי דעת להכיר מקום עץ החיים ואוכל ממנו, ואהיה קיים באיש, ולא ידע ב"לאן אתה הולך" אפי' באופן של עליה לרקיע מבלי מיתה טבעית.

ולפי"ז א"ש מ"ש במדרש פליאה, שאדם ראה שתים ולכן חטא, כיון שראה רק "מאין באת" ו"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", אבל "לאן אתה הולך" לא ראה כנ"ל.

לפי"ז מדויק מ"ש במדרש ש"ראה" שתים, ולא "הסתכל" שתים, משא"כ במשנה נאמר לשון "הסתכל" - כיון דההבל בין הסתכלות לראיה הוא, ד"הסתכלות" היינו עיון והתבוננות - ראי' פנימית ועמוקה, משא"כ "ראיה" הוא בהעברה שטחית וחיצונית [ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' קכח סל"ו, וא"כ בגלל שאדם "ראה", הוא ראה רק שתים, אבל אם היה "מסתכל" בהתבוננות פנימית בעומק היה רואה שלשה דברים, גם את ה"לאן אתה הלוך" [אפילו שלא בדרך מיתה טבעית וקבורה, אלא עליה מיידית לרקיע], וא"ש.

ולפי הנ"ל א"ש נמי דיוק כ"ק אדמו"ר זי"ע בביאורים לפרקי אבות שם (135): "מדוע חשוב לנו לדעת שיש כאן שלשה דברים, ואפילו אם יש חשיבות למספר זה, הרי עינינו רואות שיש כאן שלשה דברים, ולשם מה מציין התנא מספר זה"? עכ"ל.

ברם לפי הנ"ל "שאין להכניע יצר הרע רק בג' דברים אלה", ולפיכך שאדם הראשון ראה רק שתים, ולכן לא היה יכול להכניעו, א"כ א"ש מ"ש התנא מנינא, לאשמעינן דדוקא הג' הדברים יחדיו מכניעים, משא"כ אם חסר א', וכמו גבי אדם הראשון שראה רק שתים, [אבל אם הי' "מסתכל", היה רואה שלשה כנ"ל].

והנה בפרדס יוסף שם רוצה לבאר עוד במדרש פליאה:

"וי"ל באופן אחר, דקאי גם על ג' דברים שעולם עומד עליהם תורה עבודה וגמילות חסדים [אבות פ"א ס"ב] ובתורה ועבודה היה יכול לעסוק אבל לא גמילות חסדים, שלא היה עוד בריות ועם מי יהיה גומל חסד, ועל ג' דברים העולם ולכן מיד עשה ה' להם חגורות וכתנות עור, להורות שצרךילעסוק בגמילות חסדים, שזה החסרון גרם לאדם שיחטא." עכ"ל.

אמנם היטב יש להקשות על זה שגם בגמילות חסדים הי' יכול אדם הראשון לעסוק אם אשתו, [ע"ד שסבר אדם שאשתו גומלת עמו חסד בזה שהביאה לאכול מעץ הדעת, כמ"ש הרדב"ז הנ"ל], וצע"ג פירוש זה.

עוד י"ל באופן יותר בכוונת המדרש פליאה, ו"מפני מה חטא אדם הראשון? מפני שראה שתים" - את חוה ואת הנחש, דאילו היה "מסתכל" בעיון, בראיה עמוקה ובהתבוננות, היה רואה שלשה, גם את הקב"ה, ואז היה נמנע מלאכול. [ע"ד שבירך רבי יוחנן בן זכאי את תלמידיו (ברכות כח, ב), יה"ר שתהא מורה שמים עליכם כמורא בשר ודם].

המקור על יסודו של ברכת ברוך שאמר

בשולחן ערוך רבינו סי' נא ס"ב: "ברוך שאמר בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד ותקנוה אנשי כנסת הגדולה ע"י אגרת שנפלה מן השמים ומצאוה כתוב בו ויש בה פ"ז תיבות", ומצויין כמקורו לתולעת יעקב שמביאו בשם אור זרוע, וכ"ה בב"ח סי' נג ובט"ז סי' נא סק"א.

ושם בסעיף ה כותב רבינו שיש מי שאומר [והכוונה להמג"א] שבברוך שאמר מותר לענות אמן באמצע הברכה: "הואיל וברכה זו אינה מוזכרת בתלמוד". ובצד הגליון מעיר רבינו: "צ"ע הא עכ"פ הי' מנהג פשוט גם בימיהם כמבואר בספר הזהר ... וכן בתולעת יעקב בשם אור זרוע שתיקנוה אנשי כנסת הגדולה והם תיקנו גם כל הברכות". ובמהדורת קה"ת (שי"ל לאחרונה) ציינו גם כאן שהאור זרוע נעתק גם במטה משה ובסולת בלולה. אך לא ציינו איפה נמצא זה באור זרוע הגדול לר"י מווינא, ובצדק לא ציינו: כי אינו נמצא שם.

מזמן שיערתי שלא מסתבר שהכוונה לספר אור זרוע לר"י מווינא מכיון שאין דרכו של האור זרוע בספר הנ"ל לדרוש אותיות התפילה (אעפ"י שהי' תלמיד תלמידו של הרוקח), ובמיוחד שספר זה מובא הרבה בספר תולעת יעקב בעניני תפילה עפ"י הקבלה, ומשנודע לי שקיים ספר בשם זה לרבינו דוד ב"ר יהודא (בעל לבנת הספיר) בכת"י, שיערתי שבוודאי הכוונה לספר זה, ואכן ת"ל שמצאתי קטע קצר מספר זה שנדפס מכת"י המוזיאן הבריטי 771 ושם אכן נמצאים הדברים בדף 16א:

"ברוך שאמר הוא שבח גדול ומהודר ומעולה על כל התשבחות ... חכמי המחקר ובעלי התושיה קבלו כך ממסורת הברית שפתקא נפל מן השמים והוה כתיב ביה ברוך שאמר ... וברוך שאמר יש בו פ"ז תיבות ... וכל מי שמוסיף וגורע מזה המספר ודאי טועה טעות גדולה, כי כן נתקבלה הקבלה איש מפי איש עד מרע"ה מפי הגבורה אבל אנשי ספרד שמוסיפין בו ... הם מוסיפים בלא סברא וכל המוסיף גורע, לכך יש לך להיזהר שלא תוסיף בו ולא תגרע ממנו אלא פ"ז תיבות".

מיהו ה'מגן דוד'?

באור התורה ענינים ע' רסו בדרוש הידוע של ג' שיטות כותב רבינו הצ"צ: "שיטה שניה [בענין הספירות] היא מ"ש הפרדס שער ד' פרק ד' בשם הר"ר דוד בספר מגן דוד (ולא מצאתי זה עדיין במגן דוד)". עכ"ל רבינו הצ"צ.

וצ"ע לאיזה ספר מגן דוד התכוון רבינו הצ"צ שחיפש בו ולא מצא, ולכאורה הכוונה לספר מגן דוד להרדב"ז, ספר קבלה על פי האותיות שנדפס לראשונה בשנת תט"ז. וכפי שמציין אליו שם בהמשך הדרוש בדף רפא (וכן מצאתי שרבינו הצ"צ מצטט מספר זה בכ"מ ראה ב'ביאורי הזהר' ע' תק"ז "והנה בספר מגן דוד אות ט' כ'...". וזה אכן מבואר בספרו של הרדב"ז, וכן מביאו שם ב'ענינים' ע' קסב, וראה בקטע הבא).

אולם לאמיתו של דבר קיים ספר מגן דוד בכת"י שחובר ע"י רבי דוד בן יהודה מסיר ליאון מגדולי מקוסלי ספרד בשנות הגירוש (הכת"י מצוין מנטפיורי 290). אמנם לא ראיתי את הכת"י אך מעיד על כך מהדירו של קונטרס אור עולם לרבי אלחנן סגי נהור (ספר על קבלה בענין ספירות וכו') ש"מה שמביא רמ"ק בשמו נמצא שם ככתבו וכלשונו".

המגיד או המג"ד

והנה בסוף הדרוש שם (אוה"ת ע' רפ"א) כתוב באות א': "וכך דעת המג"ד די"א ע"ג פ' ויקהל עד דהאי אייתי כו' דר' פלוני (נ' כיון על הרדב"ז בהקדמתו להמג"ד) הכי סבר כו' וכל הני י"ס יחודא חדא אינון ואינו עצם האלקות אינון בע"ס כשלהבת קשור בגחלת כו'".

ובאות ב' שם מביא: "שיטת המג"ד בהקדמה ... (...וזה היפוך מ"ש המערכת שנתגלה הכח הכמוס ומ"ש המג"ד ואינ[ו]ן עצם האלקות").

והמעיין בקטע זה יראה שאין לכך פשר כלל, מביא דעת המג"ד בפ' ויקהל, ומסביר שמש"כ המג"ד דר' פלוני נראה שכיון על המג"ד של הרדב"ז, כלומר שהמג"ד כיון על המג"ד!? ולשיא התמהון מגיע הקטע השני ששיטת המג"ד הוא היפוך המג"ד!?

אלא האמת היא שחלה כאן טעות מצערת משל המדפיס. מש"כ הצ"צ: "וכך דעת המג"ד", אין הכוונה לספר מגן דוד או כיו"ב, אלא לספר "המגיד משרים" (וממגיד נהפך למג"ד) משל הבית יוסף, ואכן כן איתא שם להדיא אות באות בפרשת ויקהל (מהד' אורה ירוש' תש"ך ע' פג), ושם כתוב: "עד דהאי אייתי לקצת מקובליא למימר דלאו אינו עצם האלקות ח"ו והא ידעת דר' פלוני הכי סבר...". והצ"צ מפענח אפוא בסוגריים שמש"כ בהמגיד "ר' פלוני" הכוונה לדעת הרדב"ז בהקדמתו.

וכן צ"ל במש"כ באות ב' שיטת המג"ד היינו שיטת המגן דוד להרדב"ז ומה שהביא בסוגריים היפוך ... מש"כ המג"ד צ"ל המגיד, והכונה כאמור להמגיד משרים כנ"ל והכל על מקומו יבוא בשלום.

וזה שער השמים

בהמשך תער"ב ח"א פט"ו כותב: "והנה בא"ק יש עיגולים ויושר שהן נפש ורוח והקשו בסה"ק מדוע לא נזכר נשמה חי' יחידה כו'". וסותם מיהם הספרי קבלה שמקשים קושיא זו, אך כבר גילה הדבר עתיק יומין, כי מקור כל קטע זה הוא באוה"ת ענינים (ע' רפז) ושם מביא מקור הקושיא: "וכבר עמד ע"ז בס' שער השמים מ"ו פ"ט". והוא לרבי אברהם הכהן אירירא, שהי' תלמיד הר"י סרוג כמבואר בשער ספרו, וכפי שהצ"צ מציין שם בהמשך: "וכ' בשער השמי' מ"ה פ"י שזהו ענין הנק' שעשוע המלך בעצמותו כו' ע"ש ונז' ג"כ בעמק המלך ושניהם תלמידי ר"י סרוג".

וידוע שהרבה מהמקובלים הספרדים (החיד"א וכו' בשם הגדולים בערכו) פקפקו על קבלת העמק המלך, אך בחסידות התקבלו דבריו (ראה על כך מה שציין בהערות וביאורים גליון תשיד ע' 40 הר"י מונדשיין, ממכתבו של הרה"ק מקאפוסט המג"א (נדפס בנספחים לס' מלך במסבו ח"ב): "במעזריטש קיימו את קבלתו". ובס' הבעש"ט עה"ת פ' תשא מביא בשם מחבר הבית רבי, שקבלה ביד בעלי חב"ד ... עד רבינו הקדוש הר"ר דובער ממעזריטש ומסופקני אם לא עד הבעש"ט ז"ל ... שהוא ז"ל האמית קבלתו).

ובמכתבו של הרבי (נדפס בהגש"פ מהד' תנש"א ע' סה) "שלא כן קבלתינו [לדלג קבלת חברים שבע"ח] והרי מובא ענינים מהחברים וכו' בדא"ח ... נוסף על ... קבלת הרמ"ק וקבלת הר"י סרוג וכו' דלא ככמה מקובלים הספרדים ויש לבאר הענין אשר האחרונים לא רצו להכנס במקום הספק משא"כ הבעש"ט הה"מ ורבינו הזקן ומ"מ - שהיתה להם בזה קבלה איש מפי איש והבעש"ט מאחי' השלוני ... ידעו באיזה ענינים לסמוך, וכידוע שמפני זה סמכו עמ"ש בעמק המלך".

והנה כאן רבינו הצ"צ מעתיק ובונה על דבריו של השער השמים ומשווהו להעמק המלך בחדא מחתא, ולכאורה משמע שגם דבריו התקבלו במעזריטש כמו העה"מ. אך עיין בספר הזכרונות להרה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין (ע' לא) שמשבח את מעלת העמק המלך וקבלת הר"י סרוג ומצהיר ש"בחינם יתחסדו קצת מהולכים בעקבות הרח"ו בספריהם שלא לדבר מעניינים אלו מפני אזהרת הרח"ו שלא לעיין בכתיבת שאר החברים כי לא על הר"י סרוג כיון שלא ראה כתיבותיו כלל".

אולם ראה שם להלן בס' הזכרונות ע' לו שכותב רבי צדוק "לדעתי ראוי להתרחק מספר בית אלקים וספר שער השמים שחיבר ר"א הכהן אירורו שסבר בזה סברות מלבו ומה שהוציא מדברי פילוסופי האומות הקדמונים ורצה לאחדם עם חכמת הקבלה המושגת בנבואה וברוח הקודש". [וכידוע שספר שער השמים נכתב במקורו בשפת לעז (איטלקית(?) לטינית(?)) כמש"כ בשער הספר (דפוס ראשון אמשטרדם תט"ז) שהספר מתורגם בידי הרב שמואל אבוהב].

והנה במכתבו של הרבי משמע שלא על כל ספר עמה"מ סמכו רק על אלו הקטעים המובאים בדא"ח שידעו על מה לסמוך (וזה שלא כמו במכתבו של הקאפוסטער ובי"ר) וכן זכורני שדיבר פעם הרבי במאמר מסויים, וכמו"כ אוי"ל גם בענין זה שרק קטעים אלו מכוונים מספר שער השמים ולא על כל הספר יש לסמוך, ואולי לכך העלים אדמו"ר הרש"ב שם הספר.

בסידור עם דא"ח (ובעוד סידורים) נדפס קודם "מה טובו": נכון לומר קודם התפילה: הריני מקבל עלי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך.

וב'הערות וציונים' לשם (עמ' שסא) נאמר: בדפוסים הראשונים של הסידור, לא נמצא זה.

ודברים אלו דברי טעות המה; כי אף שבאותם סידורים אין זה נמצא לפני "מה טובו", אבל נמצא הוא בהלכות תפילין שבסידור, שבסופם כתב אדמו"ר הזקן: נכון לומר קודם התפילה "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך".

אלא שמדפיסי הסידור עם דא"ח (במהדורה שממנה צלמו את מהדורת קה"ת) קטעו את "הלכות תפילין" שבסידור לכמה חלקים, והדפיסו כל קטע במקומו; דהיינו, את השייך לתפילין ב"דיני תפילין" (דף ה, ג ואילך), את השייך לקריאת-שמע ב"דיני ק"ש" (דף עט, א ואילך), את השייך לשמונה-עשרה ב"דיני תפילה" (דף פח) ואילו את המשפט של קבלת מ"ע דואהבת לרעך כמוך השייך ל"קודם התפילה", הדפיסו לפני ובסמוך ל"מה טובו".

(בדרך אגב: בשיחותיו של רבינו זצ"ל שמעתי לפחות פעמיים, שאמר את המשפט הנ"ל בסגנון: "הנני מוכן לקבל עלי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך").

אגרת-הקודש סימן ל' בתניא מתחלת בשורות הבאות וזלה"ק:

"מודעת זאת משארז"ל כל הרגיל לבא לבהכ"נ ויום א' לא בא הקב"ה שואל עליו שנאמר מי בכם ירא ה' וכו' וכן בכל המצות".

מנין למד זאת רבינו, הרי בגמרא נזכר רק לענין הרגילות לבוא לביהכנ"ס?

לכאורה י"ל שמקורו בדברי רבי יהודה החסיד בספר חסידים סימן תשנה:

ומעשה בזקן אחד שהיה רגיל להתפלל ביוה"כ . . פעם אחת לא היה הזקן בעיר כי הלך בסחורה והתפלל אחר ביוה"כ והזקן דאג כל השנה כולה ובאותה שנה כו' כי מצוה שאדם רגיל לעשותה ועובר מקפידים עליו כו'.

[והובאו הדברים להלכה בט"ז סימן תקפ"א ס"ג: מ"ה [=מזה הטעם] נוהגים להדבר להתפלל התפלות שהוא רגיל בהם].

בריבוי מקומות הביע כ"ק אדמו"ר דעתו באופן ברור בהיר ומפורש:

"ידוע הדעתי מאז, שכל המקצר בזמן שבין קשורי-תנאים לחתונה - הרי זה משובח" ('נלכה באורחותיו', ני, תשנ"ו עמ' 186).

וכן:

"מפורסמת דעתי בכיוצא-בזה דהזריזות תשבח . . " ('היכל מנחם', כרך ג' עמ' קעב).

וראה בהנאסף בספר שידוכים ונישואין, קה"ת תשנ"ב (ותשנ"ח) עמ' 128-129.

והנה באמת מצינו שחז"ל דיברו בזה עה"פ (משלי יג, יב): "תוחלת ממושכה מחלת לב, ועץ חיים תאוה באה - ובילקוט שמעוני סתתק"נ: תוחלת ממושכה מחלת לב - זה המארס אשה ונוטלה לאחר זמן, ועץ חיים תאוה באה - זה המארס אשה ונוטלה לאלתר.

ובמדרש שמואל פי"ז: תוחלת גו' "זה המארש אשה ואינו נושאה מיד" ועץ גו' "זה המארש אשה ונושאה מיד".