מן הראוי לבאר את אופן השתלשלות ההלכה מזמן התלמוד עד ימינו;

דהנה לכל הלכה ראש וראשון הוא למצוא מקורה בתושב"כ, ב) איך פירשו התנאים הפסוק במשנה וכו', ג) איך פירשו זאת האמוראים בגמרא, ד) איך פסקו הגאונים, ה) איך פירשו הראשונים (-כאן יש להדגיש אשר על פי רוב זה תלוי בגירסת הגמרא שהיו לפניהם), ו) איך פסקו הפוסקים הראשונים, ואיך למדו מזה לשאלה חדשה שאינה בגמרא ובגאונים, ז) איך פסקו ראשוני האחרונים כמו הבית יוסף וכו', ח) איך פסקו האחרונים עד כ"ק אדה"ז, - וגם זה תלוי איזה ספרי הפוסקים היו לפניהם בשעה שפסקו,

- ולדוגמא, רבינו הזקן בסי' רמט קו"א ד מציין וז"ל "ואף אם אין כוונת המ"א אלא שכ"כ מחמת שלא ראה גוף התשובה מהר"ם גאלאנטי וגוף ספר הזכרונות רק מה שהעתיק בכנסת הגדולה משמם". ובסי' רנב קו"א יב כתב "וכ"כ בהדיא בריא"ז ספ"ק עיי"ש אלא שיש שם חסרון וט"ס (וצ"ע)" -

ט) פסק כ"ק אדמו"ר הזקן, שהוא הפוסק האחרון שלנו הלכה למעשה.

להלן ניקח רק דוגמא אחת לסדר ההשתלשלות הנ"ל - ההלכה בענין "פת הבאה בכיסנין", שהיא אחת מההלכות שמזמן הגאונים עד ימינו רבו בה השיטות והפירושים בראשונים, בצורה מורכבת ו'מסובכת' מאד, וארשום בענין זה רק פרט אחד ובקיצור:

בגמרא ברכות לז, ב: "אמר רבא האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא מברך בורא מיני מזונות, מ"ט דסמירא עיקר, דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא מברך עליו שהכל נהיה בדברו, מ"ט דובשא עיקר, והדר אמר רבא אידי ואידי בורא מיני מזונות, דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות".

ושם בד' מב, ב "רב הונא אכל תריסר ריפתא בני תלתא בקבא ולא בריך". ופי' רש"י והרי"ף דפת הבאה הכיסנין אכל.

וכ' הרי"ף "לחמניות מערבין בהם ומברכין עליהן המוציא ואוקימנא בדקבע עליהן".

והנה בפירוש מהו "פת הבאה בכיסנין" מצינו כדלהלן: הערוך בערך 'כסן' כתב בשם רב האי גאון "הם כעכי והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שעושין אותה כעכין יבשין וכוססין אותה בבית המשתה ושלא בבית המשתה, ומנהג בני אדם שאוכלין ממנו קמעא", ובשם רבינו חננאל כתב [-וכן מובא בכמה ראשונים בשמו ובטור סי' קסח להלכה, וראה בב"י שם] "פת עשויה כיסין מלאים סוכ"ר ושקדים ואגוזים כמין כעכין ... תני בתוספתא ברכות פ"ד הביאו לפניו מיני תרגימא מברך עליהן בורא מיני כיסנין וראיה לדברי הגאון", עכ"ל. (מובא באוצר הגאונים ברכות שם, וראה גם בערוך השלם).

השאלה המורכבת יותר היא - מה נקרא "הממולא" ובאיזה אופן נאפה, מה הוא עיקר ומה טפל;

דהנה הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ג ה"ט כתב "עיסה שלשה בדבש או בשמן ... ואפהו היא נקראת פת הבאה בכיסנין אע"פ שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא" - עכ"ל,

הב"י מפרש שדעת הרמב"ם בשלא נתן מים אלא מעט, ומביא שיש מפרשים שנילושה במים, ראה גם בשיטת אלאשבילי בגמרא שם.

והריטב"א בהל' ברכות פ"ב כתב "ומפני שהיא דקה ואין דרך לאכלה אלא לתענוג כעין פירות".

ועל הגמרא הנ"ל כתב הריטב"א "ריהטא דחקלאי פירוש שמערבין קמח מעט עם מים הרבה, ונותנים בו דבש הרבה, ועל ידי שהוא דבר רך ומתפשט בשפיכתו נקרא ריהטא שהוא תרגום ריצה. דחקלאי פי' שם שבשדות דמפשי ביה קמחא בורא מיני מזונות, אבל אין מרבין בו קמח כמו בתבשיל קדרה דאמרינן לעיל, ולא אתא לאשמעינן הכא אלא דאפילו לא מפשי קמחא מברך עליה בורא מיני מזונות, ולא אמרינן דובשא עיקר ואע"פ שהרבה נותנים בו, והכי אסיקנא".

ועי' במאירי שכ' "ורהיטא דמחוזא הנזכר בסוף הסוגיא זו הוא חביץ קדרה, אלא שבמחוזא היו מכניסים בה דבש הרבה והיו סבורים מתוך כך לברך עליה שהכל, ובחקלאי ר"ל העשויים בכפרים בורא מיני מזונות, ואינו כן אלא שניהם בורא מיני מזונות כדרך שכתבנו". וראה שם לדף מב, א בענין פת הבאה בכיסנין.

רבינו ישעי' מטרני הזקן הנודע בשם "תוספות רי"ד"

- (אף שפסקיו לא נדפסו אלא בעשרים שנים האחרונות, אבל השפעתו על ההלכה למעשה גדולה מאד, מהא שראשוני הפוסקים מביאים פסקיו ופסקו כמותו, בפסקיו חשוב בעיקר הגירסות שהוא גורס בגמרא, [בד"כ הוא מביא בפסקיו לשון הגמרא הנוגע להלכה ומפרשם]) -

בפסקיו על מס' ברכות לדף לז, ב כתב וז"ל: "אמר רבא האי ריהטא דחקלאי עיקר סמירא הוא מברכים עליה בורא מיני מזונות, דמחוזא דעיק דובשא הוא, מברכין עליו שהכל, פי' הוא חביץ קדרא, וחקלאי, בני הכפרים מרבין בו קמח, אבל דמחוזא בני כרך, משימין שם דבש הרבה ומברכין עליה שהכל, ולא היא - אידי ואידי בורא מיני מזונות, דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמש' המינין מברכין עליה בורא מיני מזונות.

"מהכי שמעי' דמלייתות הנאפות בתנור מבשר או מדגים או מגבינה, אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר, מברכין עליהו המוציא לחם מן הארץ, דבתר חמשה המינין אזלינן ולא בשר דגים וגבינה דחשיבי לאינשי, דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינין ומברך עליהן בורא מיני מזונות, הן הכי נמי במאפה תנור חשיבי ומברך המוציא" עכ"ל (והשוו הגירסאות שלו לדקדוקי סופרים).

ומובא הפסק הנ"ל בשם נכדו רבינו ישעי' האחרון הידוע בשם ה"ריא"ז" בספר 'שלטי הגיבורים' על הרי"ף, וכן בפסקיו שנדפסו רק לאחרונה בגמרא ברכות פ"ו אות יג איתא וז"ל: "וכן פת הבאה בכיסנין והוא פת העשוי בדבש או במיני תבלין, שעושין אותו כעין מיני מתיקה לקנוח סעודה, מי שקובע סעודתו עליו מברך עליו המוציא בתחלה וברכת המזון לבסוף, ומי שאינו קובע סעודתו עליו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

"ומז"ה ביאר, שהמלייתות הנאפים בתנור, שהן מלאין בשר או דגים או גבינה או ירקות מברך עליהם המוציא, וכן נראה בעיני עיקר שהן עשויין פת ולפתן (כאחד), ולקביעות סעודה הן עשויין", עכ"ל (-בפסקיו שנדפסו בשנת תשכ"ד מכת"י, אבל נעתקו כבר לפני כמה מאות שנה בספר שלטי הגבורים על הרי"ף ונדפסו ברי"ף דף ל, א, כנ"ל).

הלכה זו הובאה בעל 'שבלי הלקט' [-אחד מספרי הפוסקים הראשונים], ערוגה שלישית סדר ברכות סי' קנט, ומשם הובא בספר התניא [כידוע, לגבי ספר זה יש דעות בחוקרים אם הוא קיצור משבלי הלקט או שהוא חיבור בפני עצמו, ואכמ"ל], ובס' האגור שגם הוא מביא בשם רבינו ישעי', ובכל ספרי הפוסקים.

והנה רבינו הזקן מביא הלכה זו בסי' קסח סע"ט וסע"י ובקו"א ב, וז"ל רבינו בסעיף ט "פת הבאה בכיסנין יש מפרשים שהיא פת עשויה כמין כיס שממלאין אותה קודם אפייתה בדבש או בצוק"ר או שקדים או אגוזים או שאר כל מיני פירות או תבלין, אע"פ שהעיסה עצמה נילושה במים לבד, ונאפת בתנור או במחבת בלא שום משקה ... מברכין עליו בורא מיני מזונות וגם המילוי נפטר בברכה זו שהוא טפל למין דגן",

ובסעיף יו"ד כ' "וכל זה כשהמילוי הוא בפירות וכיוצא בהם מדברים שאין דרך לקבוע סעודה עליהם בלא ללפת בהם את הפת ... אבל אם המילוי הוא ... כגון בשר ודגים וגבינה וביצים וירקות ... אין מילוי זה מוציא את הפת הממולאת בו מתורת לחם גמור",

ובקו"א ב, כשמבאר מקור הלכה זו: "וכן הוא דעת רמ"א בסי' קסח סי"ג, וכן הוא בהדיא בריא"ז שממנו מקור הדין בשבלי הלקט ואגור (שהוא הר"י מטראני שהביאו הרא"ש רפ"ק דסוכה והר"ן פי"ו דשבת כמבואר בשלטי הגבורים שם בשבת)".

והנה אגב כהנ"ל יש לבאר לשון אדה"ז הנ"ל בקו"א שם "וכן הוא בהדיא בריא"ז שממנו מקור הדין וכו'".

א. צ"ע אריכות לשון רבינו כאן לציין מי הוא הראשון. ב. וכן מה שכתב שהריא"ז הוא מקור ל'שבלי הלקט', דלכאו' לפי מה שידוע היום - בשבלי הלקט אינו מביא הריא"ז. ג. מדוע יש לציין שראשון זה מובא ברא"ש ור"ן.

ולהבין זה יש להקדים, אשר עד זמן החיד"א, היתה ערבוביא ובלבול מי היה "רבינו ישעי'", רק היה ידוע שהיה ראשון ופסקיו הביאו רק הפוסקים שחיו באיטליא, והראשון ביניהם היה ה'שבלי הלקט' [וגם השבלי הלקט לא היה מצוי, ובדפוס היה רק קיצור], הריקאנטי, ספר התניא, האגור, ובשלטי הגבורים על הרי"ף, אבל מי היה, וגם שנכדו נקרא בשמו, וכן מה חיבר וכו', לא היה ידוע חוץ מגבולות איטליא.

יש אפילו שחשבו ש"הריא"ז" הוא ה'אור זרוע'. ויש שחשבו שהוא מהר"י מדורא, הרבה מעתיקים שלא שמעו עליו כתבו השם בר"ת "ר"י" והבאים אחריהם חשבו שהוא ר"י בעל תוס' או כדומה [-דלכן אפשר שפעמים כאשר מובא ברא"ש ה"ר"י" הכוונה להרי"ד, וכן בר"ן, ואכמ"ל]. ויש שחשבו דהרי"ד והריא"ז ו"מז"ה" הם שלשה אנשים נפרדים, ולא שנים. עד שבא החיד"א ובירר כל הנ"ל בספרו "שם הגדולים".

בעת שכ"ק אדה"ז כתב השו"ע בתחלת שנת תק"ל, עדיין לא היה נדפס "שם הגדולים", ואולי גם אח"כ לא היה בנמצא ברוסיא, [כמדומה הצ"צ לא מציין לספרי החיד"א] - לכן מציין רבינו ונותן בו סימנים, שהרא"ש והר"ן מביאים הלכה בשמו.

בסידור עם דא"ח (דף קצא, ב-ג) נאמר: כמו שרואים בגרעין התפוח הנזרע על כל צורת התפוח ע"י כלי ההבטה, כמבואר בספרי הטבע. עכ"ל. וכך גם במאמר זה שבס' פיה"מ מהדו"ב (דף מז, ג).

ובמאמרי אדה"א שמע"צ (עמ' א'תנב): כמו שיכולים לראות בכלי העשוי לזה בגרעין של התפוח כל מהות ואופן גידול התפוח כידוע.

וכעין ענין זה (ללא איזכור כלי כלשהו) בס' מאמרי אדה"ז עה"ת פ' שלח (עמ' תרלד): וכנאמר בספרי הפילוסופים שיכולים לראות בהטפה והגרעין כל מה שיוצא ממנו.

אבל במאמרים אחרים (שנכתבו ע"י אדמו"ר האמצעי), ניתוסף גם שם הכלי, "אצטרלוב":

בביאורי הזוהר פ' בלק (קג, ב): כידוע בכלי האצטרלו"ב שיכולים להביט בגרעין כל ציור התפוח (וכך גם במא' זה שבס' מאמרי אדה"ז תקס"ח, עמ' ער).

בס' דרך חיים (סג, ד): כמו שרואין בכלי האצטרלוב הגרעין הנטוע כל מהות התפוח (בדפוסים האחרונים נדפס "אצטרלוג", אבל בדפוס הראשון מפורש "אצטרלוב", וכך גם במפתחותיו של רבינו שם).

במאמרי אדמו"ר האמצעי פ' שמות (עמ' ט): וכנודע בנסיון בכלי האיצטרלו"ב.. כמ"ש בס' הטבע.

מהדוגמאות הללו נראה, שהשתמשו בביטוי "אצטרולב" לכלי המגדיל - מיקרוסקופ בלע"ז (וראה בס' הברית ח"א מאמר יג: שנראה בחוש ע"י המיקראשקאפי הגדול, המגדיל דבר הנראה אל העין אלפי אלפים פעמים ממה שהוא, ויובט על ידו בזרע כל צומח, גוף הצומח ההוא בנוי ומתוקן ושלם ונגמר בצביונו בצלמו ובמתכונתו, דרך משל, בגרעין של פרי עץ יובט אילן שלם עם שרשיו וענפיו וסעיפיו ועליו ופריו וכו').

וכמדומני שבמאמרי אדמו"ר מוהר"ש נמצא הביטוי "אצטרולב" במשמעות נוספת, דהיינו כלי שמביטים בו למרחוק (כעין מישקפת או טלסקופ).

והנה הכלי "אצטרולב" ידוע כבר למעלה מאלפיים שנה, והשתמשו בו האסטרונומים ויורדי הים לשם חישוב מיקום הכוכבים בשמים, בהתאם לגובהם וזווית הימצאם וכו'. ברם, לא היה זה מכשיר שבו צפו בכוכבים (כעין טלסקופ), אלא כלי לעריכת החישובים.

וכך מגדיר הרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' קב, ובקיצור בח"א סי' תשעב) את האצטרולב: כתוב ורשום בלוחות נחושת בעט ברזל.

והובא להלכה בשו"ע או"ח סי' שז סעיף יז, וסי' שח סעיף נ. והמג"א בסי' שז (ס"ק כה) ביאר: אצטרולב - היינו כלי של החוזים בכוכבים. עכ"ל. אך כנ"ל, החוזים בכוכבים לא השתמשו בו כדי לצפות בכוכבים, אלא כדי לחשב את מיקומם - דבר חיוני לאסטרולוגים (חוזי העתידות) ולאסטרונומים (תוכנים). ובבאה"ג סוס"י שח: כלי העשוי להבין מתוכו חכמת התכונה.

אדמו"ר הזקן השתמש בלשונו של הרשב"א ובהגדרתו של המג"א גם יחד (סי' שז אות לא): מותר להביט בשבת בכלי של החוזים בכוכבים (שקורין אצטרלו"ב) .. דמה הפרש בין כתוב ורשום בעט ברזל בלוחות נחושת, לכתוב בספר.

בספרי הטבע שנכתבו בלה"ק תרגמו את האצטרולב, לעתים, ל"כלי המחזה" ו"כלי ההבטה", ואולי מכך נתגלגל ונתפתח השימוש בשם אצטרולב גם לכלי ראיה למרחק (ובפרט בצירוף דברי המג"א שהוא "כלי של החוזים בכוכבים"), וגם לכלי המגדיל (וכפי המובא לעיל מהסידור: "כלי ההבטה").

וגם בלשון השואל בשו"ת הרשב"א שם (סי' קב), מצינו שמדמה כלי זה למ"ש בגמ' עירובין (מג, ב) שפופרת היתה לרבן גמליאל והיה מביט בה מתחילת אלפים לסוף אלפים - דהיינו כלי הבטה למרחקים.

בגל' תתי (עמ' 86) הערתי על שיבושים בחקר נוסח התפילה, הנובעים מהעדר אבחנה בין מה שיצא מידי אדמו"ר הזקן בסידורו לבין מה שיצא מידי המדפיסים.

והנה באותו גל' (עמ' 70) נתפרסמו עוד שיבושים כיו"ב, שהכותב דייק ודקדק ב"לשונו של אדמו"ר הזקן" במ"ש קודם 'יקום פורקן', וב'כגוונא' (קודם 'ולומר ברכו').

וכבר הערתי פעמים רבות אודות הפסקים וההלכות הנדפסים בסידור "תהלת ה'", שאין הם לשונו הזהב של רבינו הזקן, אלא לשונם של המדפיסים, שלא הקפידו לשמור על לשון רבינו ועשו בו כבתוך שלהם (בין הדוגמאות שנקטתי בזמנו, הוא שינוי הלשון בפירוט הזמנים שאין אומרים בהם 'תחנון', הנדפס קודם "למנצח", ששינו מלשון אדמו"ר הזקן בגלל חוסר הבנתם. יעו"ש).

והקרוב ביותר ללשונו של אדמו"ר הזקן הוא בסידור "תורה אור", שממנו אין לזוז אלא רק בראיה מוכחת.

ובנדו"ד, הכותב הסתמך על הנוסח שבסידור "תהלת ה'" "יחיד המתפלל אינו אומר יקום פורקן זה וכו'", ואילו בסידור "תורה אור" נאמר: "יחיד המתפלל אינו צריך לומר יקום פורקן זה וכו'".

ובסיום "כגוונא" הביא את הלשון "אם מתפלל ביחידות יאמר זה אחר בנהירו דאנפין", אבל בסידור "תורה אור" הלשון הוא: "ביחיד יאמר ג"כ סיום המאמר אחר בנהירו דאנפין".

עוד הביא שם את "לשון אדה"ז בסידורו בתחנון שאחרי שמו"ע של שחרית ומנחה.. המתפלל ביחיד אין אומר זה וכו'", ולשון זה אינו נמצא כלל בסידור "תורה אור", וגם ב"תהלת ה'" לא היה בנמצא, עד שהוסיפוהו המדפיסים במהדורות מאוחרות יותר (ואח"כ חזרו והשמיטוהו). ובסידור אדה"ז כלל לא נדפסה תפילת המנחה.

ובהמשך הביא את "לשון אדה"ז במחזור.. יחיד המתפלל בביתו וכו'". אבל המחזור גם הוא איננו מאדמו"ר הזקן (חוץ מהנדפס בסידור "תורה אור" בתפילות ר"ה ויוהכ"פ)!

יתכן וכל הדיוקים שדקדק הכותב שרירים וקיימים גם לפי הלשונות דלעיל, ואני לא באתי אלא להעיר על הצורך להבחין בין לשון אדמו"ר הזקן לבין לשון המדפיסים.