ידוע מאמרו של רבי שמעון בן יוחאי, בסוכה מה, ב, וז"ל:

"וא"ר חזקיה א"ר ירמיהו משום רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שנבראתי ועד עתה, ואלמלי אליעזר (צ"ל אלעזר - וכ"ה בדק"ס) בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו".

(ועיין רש"י דבהי"ב כז, ב, ונראה דהיה לו גירסא אחרת בגמרא, ולגירסתו הנוספים הם אברהם אבינו ויותם, ובירושלמי ברכות פ"ט ה"ב הנוספים הם אברהם ואחיה השילוני עי"ש, ואכמ"ל).

מאמר ראב"ע

והנה לשון זה "יכול אני לפטור העולם מן הדין" מצאנו גם בשם ר' אלעזר בן עזריה שהיה חברו של ר"ע רבו של רשב"י.

דהכי איתא בערובין סה, א "אמר רב ששת בשם רבי אלעזר בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר (ישעי' נא, כא) לכן שמעי נא זאת עניה ושכורת ולא מיין (לטעון על כל ישראל לפני הקב"ה דבר שיפטרו כלן מדינא לע"ל, לומר שהן שיכורים (שוגגים) ואין נתפשים על עוונם - רש"י)".

ולאחר קושית הגמרא התם דהא שיכור שעבר עבירה מלקין אותו וכו' אלא שפטור מן התפילה, מסיים בגמ' "אלא מאי יכולני לפטור דקאמר, נמי מדין תפילה (אם דנין אותם על שלא היו מתפללים בכוונה יכול אני לפוטרן - רש"י)".

עוד איתא התם "א"ר חנינא ל"ש אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם".

ויש לומר דיש בזה רמז, דפעמים הגלות כל כך קשה דיש לדמות לשכרותו של לוט ואז יש לפטרם מן הדין בכלל.

ביקש איוב לפטור העולם

עוד מצינו לשון כעין זה גם באיוב דאיתא בגמרא ב"ב (טז, א) "אמר רבא ביקש איוב לפטור את כל העולם כלו מן הדין, אמר לפניו רבש"ע בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך" (אנוסין הן החוטאין - רש"י).

ושם אהדרו ליה חבריה "אף אתה ... הקב"ה ברא יצה"ר, ברא לו תורה תבלין" (הלכך לאו אנוסין נינהו שהרי יכולין להציל עצמן - רש"י).

ונראה ברור שאף שסגנון לשונם שווה, אך כוונתם שונה לגמרי דאילו ראב"ע כוונתו שיכול לפטור העולם על ידי שימצא עליהם לימוד זכות (וכן באיוב), אך אצל רשב"י נראה בכוונתו שיכול לפטור העולם בתפלותיו וזכותו בלבד, בלא לימוד זכות וכיו"ב דאל"כ לשם מה צריך צירופם של אלעזר ויותם, וכן מפורש ברש"י "בזכותי אני סובל את כל עוונותיהם ופוטרן מן הדין".

אלא שבכל זאת כנראה עפ"י דרוש וכיו"ב יש לבאר דברי רשב"י שיכול למצוא עליהם לימוד זכות וכמה דרכים בזה וכדלהלן.

דרושים במאמר רשב"י

יש המבארים פירוש מאמר רשב"י עפ"י מה דאיתא בסנהדרין צא, א אמר ליה אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, עי"ש בארוכה איך שכל אחד טוען שבעצמו לא שייך לעשות עבירה. אך לפועל לא מקבלים טענתם, עי"ש.

ומבואר במפרשים (עיין בחיד"א שם) דהוי כדין זה אינו יכול וזה אינו יכול דפסקינן כר' יהודה דחייב באיסורי שבת.

אך ר"ש לשיטתו דס"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול פטור כדאיתא בשבת צג, ב וממילא יש מקום לטענת אנטונינוס לפטור גוף ונפש מן הדין, וזהו שאמר יכול אני (לשיטתי) לפטור את העולם מן הדין.

עוד יש לומר דר"ש לשיטתו דאינו מתכוין מותר באיסורי שבת (שבת כב, ב) וילפינן מינה לכל איסורי תורה.

ושיטה זו דר"ש דבעי כוונה מצינו גם במחלוקת ר"י ור"ש בדין ההורג, דלדעת ר"י נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ולשיטת ר"ש - פטור כדאיתא במשנה סנהדרין עט ע"א.

ומזה נמשך דעת ר"ש (ב"ק פו, א) דגם בבושת אמרינן המתכוין לבייש את זה ובייש את זה פטור.

ומזה נמשך דעת ר"ש אפילו בבהמה (ב"ק מד, ב) דבהמה שנתכוונה להרוג את זה והרגה את זה פטור, דלא כסתם משנה התם, וכן בנזיקין דבהמה דעת ר"ש התם דשלא בכוונה פטור עי"ש. והכל לשיטתו דאין מתכוין מותר.

ועיין לקוטי שיחות ח"ז פרשת בחוקותי א ע'191 שמאריך בהערה מדוע פטור אינו מתכוין לר"ש ילפינן משבת לכל התורה כולה משא"כ פטור שאינו צריך לגופה עי"ש.

ובשערי יששכר (במאמר ימי ששון, לפורים) כ' דהא דאיתא במגילה יב, א דאמר רשב"י לתלמידיו דהם (דור דאחשורוש) השתחוו לצלם לפנים בלבד לכן ניצלו, היינו משום דלשיטתו אזיל דאינו מתכוין מותר ומשום דעשו העבירה בלא כוונה לכן ניצלו. ועיין כמו כן בדברי תורה שלו ח"ו אות ע"ד.

ומעתה יש לומר דר"ש בא בהמשך לדעת ראב"ע שדן את בני ישראל בגלות כשיכורים, אלא דראב"ע לא יכול היה לפטור אלא מדין תפילה כנ"ל, אך ר"ש פוטר את הכל מן הדין, כי אף ששיכור חייב במצוות, הרי סוף סוף אין לו כוונה, וממילא יהיו בני ישראל פטורים מעבירות שבידם מצד שאין להם כוונה.

עוד יש לומר עפ"י מה דאיתא באבות דרבי נתן (פט"ז אות ד) רבי שמעון בן יוחאי אומר מכאן שאין ישראל רואין פני גיהנום לעולם, ומביא משל ממלך שהיתה לו שדה זבורית ובאו בני אדם והשכירוה לעשרה כורין לשנה ... אמרו לו אתה יודע שהשדה לא היתה מכנסת כלום ועכשיו שזיבלנוה וכו' הכניסה כור אחד, כך ... אתה יודע ביצה"ר שהוא מסית בנו, עי"ש. וכבר ציין לאדר"נ זה הגאון רעק"א עה"ג בסוכה שם.

אך כבר כתבנו לעיל דהפירוש הפשוט בדברי רשב"י הוא שיכול לפטור העולם בתפילתו וזכותו בלבד מבלי לימוד זכות.

תמיהות במאמר זה

לכאורה יש לתמוה כמה תמיהות במאמר זה והם:

א. מדוע אומר "יכול אני לפטור" ולא אומר "פוטר אני" דאם ביכלתו לפטור מסתמא הריהו פוטר.

ב. מה זה שאומר "ואלמלי אלעזר בני עמי" כאילו הוי ספק אם אלעזר בנו עמו הרי וודאי שיסכים אלעזר להיות עמו ויאמר "ועם אלעזר בני".

ג. מה שאמר "ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו" הרי יותם לא היה בדורו, ואיך יאמר "עמנו", ואם הכוונה שזכותו תועיל אפילו לאחר מותו הרי שוב וודאי שיסכים.

ד. יש לעיין אם מדבר על דורות שעברו האם אין זכות גדולה יותר לאבות, לשבעה הרועים, לאליהו הנביא וכיו"ב ומדוע דווקא יותם.

ה. איך יתכן שזכותו מועילה רק מיום שנברא הוא ועד אותו יום, ואילו אלעזר ויותם מועילה זכותם מיום שנברא העולם ועד סופו.

פירוש סדר הדורות

בספר הדורות ערך רבי שמעון בן יוחאי מביא מספר ג"נ (גלגולי נשמות) דרשב"י חסד ור"א דין ואין חסד ודין מתישבים יחדיו, לכן אמר אלמלי בני עמי, אם היה אפשר לצרפו עמי, אך לפועל לא מצטרף עמו בזה.

כמו כן מביא דרשב"י היה מניצוץ יותם והיה צדיק אלא שעדיין הבמות לא סרו וכו' כמפורש בכתובים, ולכן לא יכול להצטרף לרשב"י לפטור, וזהו שאמר אלמלא חטא זה היה יכול להיות עמי לפטור העולם כלו מן הדין.

אך פירוש זה דוחק כי לדבריו לא יתכן לפועל שאלעזר ויותם יהיו עמו, ולשם מה אמר אילמלי אלעזר בני (ויותם) עמי.

פירוש חדש בדברי ר"ש

אולי יש לפרש "אלמלי אלעזר בני עמי" באופו חדש ולומר הכוונה אם יהיה קבור יחד עמי, כי רצה מאד ר"ש שיהיה בנו קבור במערתו, כדאיתא בארוכה בב"מ דף פד, ב ואכן לאחר מניעות ועיכובים וקשיים שונים, זכה לבסוף לזה ועיין בארוכה בקונטרסו של הרב אשר מרגליות "סיבוב מנוחת ר"א בן רשב"י" (נדפס בספרו מדות רשב"י בחלק מאמרי ר"א בן רשב"י סימן עח) בפרטי הדברים בטוב טעם.

והנה על יותם וודאי אין כוונתו לקבורה דהרי כבר נקבר מאות שנים לפני זה, אלא אם יזכה ואלעזר בנו יקבר עמו אזי ממילא יצטרף אליהם השלישי בתפילתם ויחד יפטרו העולם בתפלתם ובזכותם.

ונראה לומר דרשב"י עצמו יכול בזכותו בלבד לפטור העולם כל משך ימי חייו כי בעצם היותו חי בעולם הוא מגין על הדור, וכמפורש כן בזהר בכמה מקומות, דלכן כל ימי חייו לא נראתה הקשת בענן כמפורש בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב) ובזהר (ח"ג דף טו, א) ומרומז בגמרא כתובות עז, ב משא"כ ר"א ויותם הם זקוקים לתפילה יחד עם ר' שמעון כדי לפטור העולם מן הדין, ולכן בגללם אמר רשב"י "יכול אני" ולא אמר "פוטר אני" וכיו"ב. ולכן זכותו בלבד מועילה כל זמן היותו חי בעולם הזה,"מיום שנבראתי" וכשניתוסף גם תפילתם יחד מועילה לפטור מן הדין גם לשנים שעברו ועל העתיד, "מבריאת העולם ועד סופו".

פירוש חדש בגמרא סנהדרין

עפ"י הנ"ל אולי יש לבאר גמרא תמוהה דהנה איתא בסנהדרין (צח, א) שריב"ל פגש את אליהו הנביא בפתח מערת רשב"י ולאחר ששאלו "אתינא לעלמא דאתי" ותשובת אליהו "אם ירצה האדון הזה", אמר ריב"ל "שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי", ותמהו המפרשים מי הוא השלישי ששמע קולו, ונדחקו לומר שהכוונה לשכינה (רש"י) או לשלשת האבות (חדא"ג שם) או לר' יוסי בן ר"א (חדא"ג בשבת לג בספור המערה). ולכל הפירושים דוחק.

ועפ"י הנ"ל אולי אפשר לומר דהכוונה ליותם בן עוזיהו שמתפלל יחד עם רשב"י ובנו וזהו "וקול שלשה שמעתי", היינו שאף שאינו קבור עמם ולכן רק "שנים ראיתי", אך מתפלל הוא יחד עמם וכלם יחד פוטרים העולם כלו מן הדין.

הטעם שצריך שלשה

אלא דיש לעיין מדוע בעי שלשה דווקא.

ונראה לומר דאולי מאמר זה דרשב"י קשור למאמרו (הראשון בתלמוד והוא) במסכתא ברכות (דף ה, א) "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא" עי"ש בארוכה.

ולזה צריך שלשה צדיקים שיפטרו העולם מיסורים עבור שלש מתנות אלו.

ובפרט צדיקים שהם עצמם סבלו יסורים, כמו רשב"י עצמו מלבד זכותו ועוצם קדושתו הרי עבר יסורי המערה, ולזה אומר כאן שהוא כבר קיבל יסורי המערה עבור כל בני ישראל ופטר אותם בזה, ומעתה זכאים בני ישראל לשלש המתנות מבלי יסורים כלל.

ובפרט שהוא קיבל את היסורים באהבה כדאיתא בזהר ח"ב דף קצח, א עה"פ שברו על ה' אלקיו אל תקרי שברו בשין שמאלית אלא שברו בשין ימנית "דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו ולאתברא תבירו על תבירו וכלא על ה' אלקיו כד"א כי עליך הורגנו כל היום".

כמו כן מה שאמר שם "ואלמלי אליעזר בני עמי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו", יש לומר דהיינו נמי מלבד גודל מעלתו וקדושתו הרי גם הוא סבל יסורי המערה, וגדול זכות ר' אלעזר לפטור מיום שנברא העולם כי בנוסף על יסורי המערה קיבל על עצמו באהבה יסורים נוראים עד שהיה אומר ליסורים "אחי ורעי בואו" כדאיתא בגמרא ב"מ דף פד, ב בארוכה.

ומה שאמר שם "ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו", כבר תמהו המפרשים מה מצינו מיוחד ביותם (ועיין פירוש רבנו חננאל בגמרא שם ובערוך ערך פטר, ועדיין צ"ע).

ורש"י כ' "צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים וזכה בכיבוד אביו ועליו נאמר בן יכבד אב (מלאכי א) שכל הימים שהיה אביו מצורע והוא היה שופט עם הארץ ... לא נטל עליו כתר מלכות בחייו וכל דינין שהיה דן היה אומרם בשם אביו".

ואולי קשור זה עם מאמר רשב"י בירושלמי (פאה פ"א ה"א) גדול הוא כבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו וכו' .

ויתכן לומר דמשום שנהג כבוד כל כך באביו זכה שיחשב כאילו הוא עצמו עבר היסורים של אביו ולכן בכח זכותו לפטור העולם מיסורים כנ"ל.

אך עדיין צריך ביאור מדוע מדוע נבחר יותם דווקא - ואף שהיה "צדיק ועניו יותר משאר מלכים", אך לא נאמר שהיה צדיק יותר מכל האבות והנביאים וכו'.

מדוע צדיקים אלו דווקא

ונראה לבאר עפ"י דרך הנ"ל דזה קשור למאמרו בענין שלשת הדברים שניתנו על ידי יסורים והם תורה עולם הבא וארץ ישראל, ומסתבר לכן לומר דשלשת הצדיקים המגינים על העולם מלקבל יסורים בשלשת דברים אלו צריכים להיות שייכים לזה יותר משאר צדיקים.

ולכן נראה דרשב"י ובנו ר"א היה עיקר ענינם תורה ועולם הבא, שהרי היה תורתם אומנתם כדאיתא בשבת יא, א, והם הנקראים "מארי תורה".

ומשום שעיקר ענינם היה גילוי פנימיות התורה הרי ענינם שייך לעולם הבא שהרי עיקר ענין העולם הבא הוא גילוי סודות ופנימיות התורה, ולימוד פנימיות התורה היום הוא הכנה ללימוד לעתיד לבוא, דלכן אמר ברע"מ (זהר ח"ג פרשת נשא ע' קכד, ב) "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר ... יפקון ביה מן גלותא ברחמים".

ומבואר בארוכה בכמה וכמה מקומות בספרי קבלה ובדא"ח שייכות רשב"י ושרש נשמתו למשה רבינו (תורה) ולמשיח (עולם הבא) - עיין לקוטי שיחות ח"ה ע' 130 ומציין שם בהערה לשאר מקומות בדא"ח.

אגב - בענין שייכות רשב"י למשה רבינו כבר האריך הרב מרגליות בספרו "הילולא דרשב"י" להביא ששים דברים שמה שאירע לזה אירע לזה, ויש להוסיף דבר נפלא מה שמצאתי מכ"ק אדמו"ר (לקוטי שיחות ח"א ע' 287) שמכנה את הר מירון בשם "הר נבו דרשב"י". מה שלא מצאתי כן בשום ספר.

ואכן מצינו שרשב"י יש לו בעלות בענין עולם הבא, כמפורש בגמרא (סנהדרין שם) שעל שאלת ריב"ל לאליהו אם הוא בן עולם הבא אמר לו אליהו הנביא "אם ירצה האדון הזה", דקאי על רשב"י, כמבואר במפרשים.

ולכן ראוים רשב"י ובנו ר"א לפטור העולם מיסורים של תורה ועולם הבא.

ומעתה צריך להצטרף אליהם צדיק שיש לו בעלות בענין הארץ, ונראה דלזה שייך בעיקר מי שהיה מלך בישראל שיש לו בעלות על הארץ ומכל המלכים נבחר דווקא יותם בן עוזיהו מלך יהודה כי הוא היה צדיק מכל מלכי יהודה וישראל, כלשון רש"י בסוכה שם "צדיק היה ועניו יותר משאר מלכים" ועוד שלא היה בו חטא כלל וכמפורש ברש"י (דבהי"ב כז, ב) שכל המלכים היה בהם חטא (ומפרט כל אחד מהם מה היה חטאו) מלבד יותם שלא היה בו שום חטא, עי"ש בארוכה.

ומעתה הם שלשה שפוטרים את העולם כלו מן הדין וכנ"ל העיקר הוא רשב"י שזכותו בלבד מגינה על הדור, ויש לומר דשייכותו ובעלותו על תורה ועולם הבא מרומז גם בפזמון הידוע "ואמרתם כה לחי", דלאחר שאמר "סיני סיני לו נקרא ארי שבחבורה ממנו תצא תורה", הוסיף לאמר "צדיק יסוד העולם גילה מדרש הנעלם יכול לפטור העולם אדוננו בר יוחאי".

באותו מקום ובאותה מעשה

ב'מאמרי אדה"ז ענינים' (ע' שיא) איתא וז"ל: "ומה שמבואר בספרי מוסר בעניני תשובה, באותה מעשה ובאותו מקום א"צ להדר ע"ז, כי אנו מבקשים שלא תביאנו לידי נסיון. רק אם אם בא לידו שיסור מהרע כנ"ל". והמהדירים ציינו למקור הביטוי "אותה מעשה אותו מקום" ליומא פו, ב "היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושני' וניצל הימנה, מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום". אך בוודאי אין כוונת אדה"ז לגמ' זו בלבד, מאחר שמציין לספרי מוסר. ועוד - הלא בגמרא לא מבואר שכך סדר התשובה מלכתחילה, אלא שזה אבן הבוחן שאם קרה כך הרי"ז בעל תשובה גמור, וצ"ע לאיזה ספרי מוסר כיוון רבינו?

אך הכוונה לרעיון נפוץ בספרי מוסר קדמונים. בספר עוללות אפרים (לבעל הכלי יקר, חלק ב מאמר רכז), מביא רעיון זה, ושוללו: עי"ש שמתבסס על מאמר רז"ל הנ"ל וכותב במרוצת דבריו "ומקצתו אמרו שזהו כוונת רז"ל, שאמר מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי לצדיקים אסור היחוד עם האשה ולבעל תשובה הוא הכרחי, ופירוש זה בטל מעיקרו והמאמר אינו סובלו".

לעומת זאת בשל"ה, בן דורו של העוללות אפרים, (פ' תצא תורה שבכתב) כותב: "וזהו מעלת בעל תשובה כמו שאמרו רבותינו ז"ל ה"ד בעלי תשובה באותה אשה באותו פרק וכו' ופירשו המפרשים ע"ז במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כלומר כי הם צריכים להתרחק מלראות דבר חשק שאולי יביאנו לחטוא, אבל הבע"ת אדרבה עומד שם וכובש על יצרו".

ויש לציין לדברי רב ייבי בשם אביו בפר' בלק: "וכהההיא דארז"ל היכי דמי בעל תשובה כגון אותו מעשה לדיו ... כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום שעמד שם בראשונה ולהתייחד עם אותה אשה, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון". וראה זה פלא שבספר רב ייבי על תהלים פרק לו, ג וז"ל: "ושמעתי בשם ר[בי] י[שראל] ב[על] ש[ם] ז"ל דאמרו רז"ל דצ"ל תשובה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו זמן היינו שיראה שיזדמן לו ... וימאס וישנא אותה..." ועיי"ש דברים מפליאים מה שאמר הבעש"ט מה שהקשו ותירצו במתיבתא דרקיע.

ולעומת זאת ה'נודע ביהודה' בדרושיו שולל הדבר בתכלית (דרושי הצל"ח דף ד, א): "אמנם אני אומר שרבים טעו בדברי שהבעל תשובה שאמר באותו מקום באותה אשה, שכוונת ר' יהודה שהבעל תשובה ישתדל שיבוא עוד הפעם העבירה ויפרוש ממנה על דרך שאמרו דרך הלצה מקום שבעלי תשובה עומדין וכו', כי הצדיק אסור לו להתייחד והבעל תשובה מותר ... ואני אומר ח"ו לומר כן..."

וכך הדבר מופיע לחיוב ולשלילה בספרי דרוש רבים, וזהו איפוא מה שרבינו הזקן שולל כאן, שאי"ז משמעות הגמרא ואין לעשות כאן [ולהעיר שבכך דומה דעת אדה"ז לדבריו הידועים בתניא קדישא על שלילת העלאת מחשבות זרות, שאל יהי שוטה לעסוק להעלותם, דהיינו שלמרות שהדבר מופיע בספרי חסידות רבים בשם הבעש"ט והמגיד, בכל זאת אין זו דרך סלולה לרבים].

ההבדל בין מעשה אנוש ותחבולותיו ובין מעשה ה'

ידועים דברי אדה"ז בשעהיוה"א פ"ב על ה"הבדל בין מעשה ה' עושה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך צריך לידי הצורף כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף כך מדמין הסכלים האלו מעשה שמים וארץ...".

וכבר הבאתי בגליון תשצא שניגוד זה כבר מופיע במורה נבוכים (ח"א פס"ט) ובבעל הנפש להראב"ד (מהד' קאפח ע' קפד). וכעת מצאתי שהדבר מופיע כבר בכוזרי (תרגום קאפח) המאמר שלישי אות יא "והדבר כך או קרוב מכך לפי שלא יצטייר מעשה הבריאה כמו משעה העשייה, כי העושה עושה ריחים למשל ונעלם ממנה, והריחים פועלת מה שנעשו בשבילו. והבורא בורא את האברים ונותן בהם כח ומספקו לרגעים, ואלו נדמה סילוק השגחתו וניהולו רגע אחד היה נאפס העולם בכללו" [נ"א נפסד העולם].

וכן מצאתיו במגן אבות על אבות לרבינו הרשב"ץ פ"ב מ"ט: "ואינו כמו הבנאי, כי אחר אשר בנה הבית אין הבית צריך אליו אבל הקב"ה אינו כן כי אחר אשר ברא העולם הוא מעמידו ומקיימו". ולפני זה כותב: "ולולי שהוא מעמידו הוא חוזר לתוהו".

ומעניין לציין שהרמב"ם ממחישו בנגר הבונה ארון ש"אם מת הנגר לא יבטל הארון". והכוזרי משתמש בדוגמא מעושה ריחיים, ואילו המגן אבות נוקט דוגמא של בנאי הבונה בית. רק הראב"ד משתמש בדוגמה הכי קרובה לאדה"ז מ"יוצר ... שעושה את הכלי". [וכמו"כ יש להעיר על חילוקים בעצם הבנת הניגוד, אך זה ענין עמוק וארוך, ואכמ"ל].

ויש לציין שדבר זה - בודאי בהשפעת אדה"ז - מופיע בספר דרושיו של הערוך השלחן שנדפסו בשם דרשות קול לוי (דרוש יז): "והנה כתיב לעולם ה' דברך נצב שמים וביאור הקדמונים דהנה מלאכת ד' אינה כמלאכת בן אדם שעושה הכלי ואח"כ נבדל ממנה והקב"ה אינו כן דכשברא עולמו וגזר אומר יהי אור ... דיבור זה לא יופסד לעולם, וזהו ואתה מחי' את כולם שהדיבור אלקי מחי' ומהוה את כל הדברים ואלמלי יצוייר ח"ו סילוק השגחתו אף רגע יוחזר הכל לתהו ובוהו". וממהלך הדברים ברור, ש"הקדמונים" הם דברי רבינו הזקן בשם הבעש"ט, ולא שאר הראשונים שהבאתי.

זמנה של ספירת העומר בליל ראשון

ידועים הדברים אודות הנכתב בסידור רבינו ש"מתחילין לספור ספיה"ע תיכף אחר תפילת ערבית אך יש מי שאומר שהבא בסוד ה' יש לספור אחר שגמר כל הסדר בח"ל והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפילה מוקדם לברכה", - שהלא רבינו אינו מביא דעות שונות בסידורו - אלא שהוספה זו על הבאים בסוד ה' הוסיף המהרי"ל אחי רבינו בסידור, ורבינו הענישו על כך.

ובינתיים אנו יודעים על כך משני מקורות: א) בשער הכולל. ב) בבית רבי. ובשני מקורות אלו מזכירם סתם שכך נודע להם. ויש להוסיף למקור ג' לא ידוע שמציין ששמע כך מאדמו"ר מהר"ש נ"ע עצמו, ויש שם שינוי קצת משאר המקורות. והוא ספר פתחי עולם על שו"ע או"ח לא' מרבני חב"ד הגאון רבי דובער קאראסיק בסי' תפד הל' קא אחרי שמביא הדעות נגד ספירה בגמר הסדר: "וכן שמעתי מהרב כו' מהר"ש זלה"ה בנו של אדמו"ר זלה"ה ה"ה מחבר צ"צ, שזקינו מחבר ש[לחן] ע[רוך] ה[רב] זלה"ה הקפיד מאד על אחיו שנהג פ[עם] א[חת] כהרמ"ע [הרמ"ע מפאנו שסובר שיש לספור אחרי הסדר - נ. ג.] בזה". ולפי נוסחא זו הרי הקפדת אדה"ז היתה מפני שפעם אחת נהג בפועל כהרמ"ע, ולא בשל הכנסתו לסידור.

*) לע"נ הרה"ג רב פעלים וכו' ר' ישראל אליזרע זצ"ל רב הראשי דאשדוד נלב"ע במוצש"ק פ' שמיני תשס"א.

במכתב כ"ק אדמו"ר מר"ח סיון תשכ"ב ('אגרות קודש' כרך כב עמ' רל) כתב וזלה"ק: "מהנכון שבתים הפרטיים בכפר חב"ד - לא יהיו גבוהים יותר משתי קומות".

ולכאורה יש לפשוט מכאן מה שנסתפקו האחרונים במה שאיתא בגמ' שבת יא, א: כל עיר שגגותי' גבוהין מביהכנ"ס כו' שנאמר ולרומם את בית אלוקינו וכו'. וכתבו דיש לחקור ביסודו של דין זה אם הוא מהלכות כבוד ביהכנ"ס שיהי' גבוה יותר מבתי העיר, או שנאמר כאן איסור על הבתים שלא יהיו גבוהין יותר מביהכנ"ס.

ומלשון הרמב"ם (הל' תפלה פט"ו ה"ב) נראה דיסוד הדין נאמר על ביהכנ"ס "שהוא צריך להיות גבוה מכל חצרות העיר", אמנם מלשון המאירי (שבת שם) מוכח שהאיסור הוא על הבתים. ולכאורה מלשון כ"ק אדמו"ר משמע ג"כ שהאיסור הוא על הבתים*.

אבל באמת אין מכאן שום ראי' לחקירה זו כי בנדו"ד כבר הי' ביהכנ"ס קיים, ולכן אף אם נאמר שהדין הוא שביהכנ"ס יהי' גבוה, הרי לפועל כדי שיהיה אכן ביהכנ"ס גבוה נותרה האפשרות שלא יבנו הבתים הפרטיים וכו', יותר גבוהים מביהכנ"ס.

ויש להוסיף עוד בדיוק לשון כ"ק "שבתים הפרטיים" לא ייבנו גבוהים כו', שכן מבואר במאירי שם שיסוד האיסור לבנות בתים גבוהים הוא דרך שררה שביתו גאה מביהכנ"ס.

ולפי זה בנינים ציבוריים של מוסדות תורה ויר"ש אולי לא שייך זה. ועצ"ע לדעת הרא"ש, הטור והשו"ע - שמפרשים את המושג "קשקושי ואברורי" שבגמ' שבת שם שזהו כיפות וגגות משופעים שאין משתמשים בהם, ולכן אין איסור שיהיו גבוהים מביהכנ"ס, משא"כ מקום שמשתמשים בו כדירה או כעליה, אסור שיהי' גבוה מביהכנ"ס - לפי"ז גם במוסדות תורה וכו' קיימת אותה הבעי'.

ולהעיר עוד ממ"ש הרדב"ז לענין ביהמ"ק (תשובה תרל"ט): "וכן היו כל בתי ירושלים נמוכים מן המקדש, שאפילו בבית כנסת אמרו אסור לבנות בנין גבוה ממנו כ"ש בית המקדש דכתוב לרומם בית אלקינו". ובערוך השולחן העתיד, הלכות בהמ"ק סי' ג' סט כתב שזהו בירושלים, "או אפשר בכל ארץ ישראל", ועוד חזון למועד לברר כל זה בפרטיו.

*) לכאו' יש לברר בזה עוד - אם הכוונה במכ' רבינו היא מבחינה הלכתית, או אולי רק מצד 'אופי' הכפר וכיו"ב (שלא יהי' כעיר וכו'). המערכת.

בנוסח הברכה ד"בורא מאורי האש" גרסינן במתניתין (ברכות ח, ב) "בית שמאי אומרים שברא מאור האש, ובית הלל אומרים בורא מאורי האש".

והנה מובא בחסידות בכ"מ (עיין ספר הליקוטים להצ"צ אות ב' ע' רטו, ועוד) שב"ה ענינם חסד וב"ש ענינם גבורות, וכן ידוע שב' השמות הוי' ואלקים ענינם חסד וגבורה.

ואוי"ל בדא"פ שבמשנה זו מורים ב"ש וב"ה לפי ענינם ברוחניות - שב"ש שהם גבורות, אלקים - אומרים "שברא מאור האש" שמדובר על בריאת האור בששת ימי בראשית (ראה דברי רש"י בברכות נב, ב), "בראשית ברא אלקים", וב"ה שענינם שם הוי' אומרים "בורא מאורי האש" שבורא משמע בהוה ג"כ, ע"ד פירושו דשם הוי' - "הי' הוה ויהי'", דמחי' ומהוה תמיד*.

*) ראה לקו"ש חט"ז ע' 312 ובהערה 33 מה שהובא שם מ"שנות אליהו". המערכת.

ברמב"ם הל' דעות פ"ה הל' יא: דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה. ואחר כך יקנה בית דירה. ואחר כך ישא אשה. שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו. מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה. אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע. כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך. ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו.

אמנם לפועל אצל רוב אחינו בני ישראל מקדמא דנא המנהג הוא שנישואין קודמין לחיפוש מקור לפרנסה ומכ"ש לקנית בית. וכבר שקו"ט בזה האחרונים. וראה במה שהביא בס' הנשואין כהלכתם ע' לח ליישב נקודה זו של נשואין לפני קנית בית - שאפשר להסתפק בדירה שכורה יעוי"ש.

ולהעיר ממ"ש הר"ב בפירוש המשנה באבות (פ"ה כא) בן י"ח לחופה ובן עשרים לרדוף, שאחרי שהתחתן בהיותו בן י"ח, אז צריך הוא לרדוף אחרי מזונותיו כשמגיע לגיל עשרים. וזה מתאים למנהג הנהוג כעת.

וי"ל בדרך אפשר, ועכ"פ ע"ד הצחות: בהתחלת הלכות בית הבחירה כותב הרמב"ם את סדר הדברים שבבניית בית המקדש: א. מתחילים בבנין הבית עם כל הפרטים שבו - היינו קודש, קה"ק, אולם, וכותל העזרה. ואח"כ: ב. עשיית ובניים הכלים מזבח העולה, כבש, כיור, מזבח הקטרת, מנורה ושולחן (ואינו מזכיר את הארון, וכפי שמבאר הטעם בזה כ"ק אדמו"ר בכ"מ). ולהעיר מהשקו"ט שבין משה לבצלאל בסדר בנין המשכן וכליו, רש"י עה"ת שמות לח, כב.

ואפ"ל שהבית המקדש עצמו בחייו הפרטים של האדם מרמז על (והוא כנגד) ביתו ופרנסתו וכפשוטו. והכלים שבו לנשואיו. ובפרט המזבח, וכדאיתא בגיטין (צ, ב) "כל המגרש אשתו הראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות", ועיי"ש במהרש"א דגם האש שע"ג המזבח מרמז הוא לנשואין. וראה יומא ב, א. סנהדרין כב, א. ועד"ז הכיור, שמות לח, ח. ובפירש"י שם.

ואם כנים הדברים, מובן שכך צריך להיות הסדר ע"ד הרגיל - דכמו בבנין בית המקדש, שקודם בונין הבית ואח"כ הכלים, הנה עד"ז בחיי האדם, שקודם צריך לדאוג הוא לביתו ולפרנסתו ורק אח"כ להתחתן.

אמנם יש גם סדר אחר, והוא עפ"י מ"ש הרמב"ם שם בפ"ב הל' ד "ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה. אחד העיד להן על מקום המזבח. ואחד העיד להן על מדותיו. ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית". וכן כתב בפ"ו הל' טו. והיינו, אם מאיזה סיבה שתהי' אין הבית בנוי, אין זה מניעה מלבנות מזבח ולהקריב (ואדרבה - מחוייבין להקריב במזבח, וכפי שהאריכו האחרונים הדנין בזה).

ועפי"ז י"ל שיש מקום לסדר הנהוג - (שבטח הונהג עפ"י גדולי ישראל מאיזה סיבה שתהי' - ירידת הדורות וכו', או שרצו שעד החתונה ילמדו בלי דאגות הפרנסה וכו') שקודם מתחתנין - מקריבין במזבח אעפ"י שאין שם בית. ורק אח"כ בונין הבית - פרנסה.

בגליון תתטז [ע' 41] כתב הרה"ח אלי' מטוסוב שי' בענין מדרגת נשמת הבעש"ט, עיי"ש.

ויש להוסיף שיש עוד מאמר א' בתו"א שמדבר בענין הנשמות הגבוהות, ובהמאמר כפי שהוא בבוך גוכתי"ק הצ"צ נזכר גם הבעש"ט, אמנם בתו"א השמיט הצ"צ תי' "הבעש"ט".

ואולי אפ"ל הטעם הפשוט לכך, שבשנת הדפסת התו"א [תקצ"ז], הי' "שקט" בין חסידים ומתנגדים כידוע, ולא הי' זה הזמן המתאים לצאת עם פתגם זה - שהבעש"ט היה במדרגת הרשב"י, ולכן השמיטו זאת, וע"ד מ"ש הרב א.ט. שם.

יתירה מזו, כ"ק מהרש"ב ציוה להגיה הלקו"ת דפוס ווילנא תרס"ד מגוכתי"ק זה - כהנראה מאגרותיו מזמן ההוא - והכניס בפנים הלקו"ת כמה שורות שלא היו בהוצאות הקודמות [בהוצאה הנ"ל תקנו טה"ד למאות, ובפרט ציוני הדפים לזהר], אבל תי' זו "הבעש"ט" לא הכניס, אלא שרשם זה על גליון הלקו"ת שלו (הוצאת תרל"ח), וכנראה טעם הנ"ל הי' שייך גם לאחרי אותה תקופה.

[דרך אגב: לגבי ההערות מכ"ק מהרש"ב, שכ"ק אדמו"ר העתיק מהלקו"ת הנ"ל והוסיף אח"כ במפתח ללקו"ת - הנה בעת ההגהה מצאתי איזה הגהות שכ"ק רבינו לא העתיקם, ועדיין לא ביררתי מהו הטעם לזה].

וגם מה שכתב הנ"ל בענין הכת"י קודש של הלקו"ת שמזכיר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב [ב' הביכלאך מוסמן בספרי' במס' 1101 ו1102, צילומים מכמה דפים נדפסו בהוצאה החדשה מהלקו"ת] - הנה יש להעיר, שהכתב יד הוא בעיקר מהגהות הצמח צדק כהוספות על ההגהות שכתב, אבל מאמרי אדה"ז הם מיעוט שבמיעוט, והם העתקות מעתיקים שנכרכו בהבוך [כנראה הבוך כשהגיע לכ"ק מהרש"ב היו דפים בודדים, כי מאגרות כ"ק מהרש"ב נראה שכ"ק קנה הבוך מאחד מנכדי הצ"צ].

כ"ק מהרש"ב סידרם וכתב על כל התחלה היכן נדפס בלקו"ת, ובלי זאת לא היו יודעים איפה שייך כל עמוד ועמוד. לאחמ"כ הכותב "שמואל דער שרייבער" כתב ע"ז מפתח מפורט, שנכרך בתחילת הכתב יד.

הבוך שהוא מהדורא קמא מהלקו"ת הוא בוך 4 שהיה ברשותו של האדמו"ר שמרי' נח מבאברויסק ז"ל, והגיע לכ"ק רבינו בערך שנת תשט"ז-י"ז. כתב יד מעתיק, בכמה מקומות יש תיקון בגותי"ק הצ"צ.

בבוך הנ"ל ע"פ רוב חסרים ההוספות שנכתבו בגוכתי"ק 1101 ו1102, ומאמרי שה"ש נכנסו בין מאמרי הפרשיות. כנראה שכוונת הצ"צ לא היתה לסדר מאמרי שה"ש בפני עצמם [כתב-יד זה הוא רק חלק א' מהלקו"ת].

יש לציין שעל פי כת"י זה אפשר לתרץ מה שמצינו כמה ציונים בלקו"ת לד"ה שנדפסו "בד"ה.. לעיל", ובאמת נדפסו לקמן בשה"ש. כי בתחילה סידרו בין הפרשיות ואח"כ סידרו שה"ש בפני עצמו. אמנם בשעת הדפסת הלקו"ת בשנת תר"ח שינו הרבה פעמים מתי' "לעיל" לתי' "לקמן", אך עדיין נשארו כמה מהם, ובהוצאה שני' תיקנו רובם, ונשארו אחדים כמו שהם לפנינו [כמדומה שכבר נכתב מענין זה לפני כמה שנים באחד הקובצים]

השינויים מבוך 4 רובם צויינו ע"י הרי"ל גראנר שי' בהוספות להערות וציונים שנדפסו בסוף הלקו"ת בהוצאות האחרונות, ובמשך הזמן נוספו עוד מביכלאך שבאו לאחרונה.

ויש להעיר על עוד דבר פלא בבוך 4, שבדרך-כלל כשמציין לתניא הוא כותב "תניא", ובכל הלקו"ת נדפס "בסש"ב".

שינוי זה מוכרח לומר שהוא על פי הוראה מהצ"צ, וכמדומה [-הכתב יד אינו לפניי בשעת כתיבת שורות אלו] שבמקום אחד שנכתב "תניא" הגיה בגוכתי"ק "בסש"ב".

ויש להעיר ממ"ש כ"ק רבינו בסוף מפתח לתניא בענין שם הספר, עיי"ש.

בשאלה זו דן הרב נ"ג שי' בגל' תתטז (עמ' 78), וציין שרבינו זצ"ל הביא כמה פעמים את הסיפור שבס' "סדר הדורות" על הוויכוח בין משה רבינו לרבינו תם.

וראה בס' "לשמע אזן" (מדור אדה"ז, אות ג), שהי' רגיל על לשונו של הרה"ח רי"א מהאמיל, שאם יבואו משה רבינו ע"ה ואדה"ז, הרבי יגיד "עשה כך" ומשרע"ה יאמר לעשות אחרת, אומר להם: אתם עשו כרצונכם, אבל אני איני יכול לעשות אחרת מרבי.

וכותב שם, שרבינו רשם לו על הדברים הללו: וכהסיפור דר"ת ומרע"ה, בסדר הדורות ח"א ד"א תתק"ל. עכ"ל.