בשו"ת חת"ס חאו"ח סימן רח (ד"ה ולתשלום) מביא תירוץ הראשונים [-לקושית התוס' שבת פח, א] דעל תורה שבכתב הקדימו נעשה לנשמע אבל על תורה שבע"פ כפה ההר. [כוונת החת"ס במ"ש "הראשונים" לדברי המדרש תנחומא נח, ג המובאים בישוע"י ר"ס תצד].

ובזה מיישב החת"ס הסתירה "מ"ש במ"ת [שמות כד, ז] כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ובפרשת ואתחנן ה' כ"ד] אמרו למרע"ה ושמענו ועשינו, הקדימו שמיעה לעשיה": נעשה ונשמע קאי על דברי הקב"ה - תושב"כ. ושמענו ועשינו קאי על דברי חכמי ישראל - תושבע"פ". עיי"ש.

והנה, דברי החת"ס הם חידוש הן בפשש"מ הן בנגלה וכו', ואולי אפ"ל בזה באו"א הן עפ"י נגלה הן עפ"י דא"ח:

ובהקדים מה שסיפר כ"ק אדמו"ר (התוועדויות תשמ"ז כרך ד' עמ' 28) בשם ר' הלל מפאריטש שאמירת המאמר ע"י הרבי היא בבחינת מ"ת, כנתינתה מסיני ע"י עצמו"ה ית' משא"כ כאשר לומד את המאמר לאחרי אמירתו הרי אפי' אצל הרבי עצמו יש חילוק בין אמירת המאמר ללימוד המאמר אחרי נתינתו.

ומכאן אולי אפ"ל בזה בפשטות: עפ"י נגלה - ארז"ל ספר משנה תורה אמר משה "מפי עצמו".

- והיינו: אף שגם הדברים שבמשנה תורה נאמרו "מפי הגבורה", מ"מ התגלות הדברים היתה ע"י משה, שמשה היה מדבר מעצמו את דברי ה' אשר השיג בדעתו, והיינו שדברי הקב"ה נתלבשו בדעתו של משה (ולכן מסיים משה לבנ"י) כאילו היה אומרם "מפי עצמו".

ולפי"ז, מכיון ש"נעשה ונשמע" היה מנגד לשכל מלכתחילה [ורק מכיון ש"במעמד ה"ס היו כל בנ"י בדרך מתנה מלמעלה קרוב או ממש כנביא בעל הנבואה ... שרואה מראות אלקים, ומובן שאמרו בחפץ לב ורצון נעשה ונשמה" - לקו"ש חכ"ו עמ' 424], אין מקום לזה בשעה שמשה אמר מפי עצמו - יכתוב כן.

עפ"י דא"ח - נעשה ונשמע הויא מלמעלמ"ט (ד"ע), משא"כ מצד דעת תחתון מובן שצ"ל קודם שמיעה ואח"כ עשי'.

בקשר לשיטה הדוגלת ב'אתחלתא דגאולה', שכיון שהרבה מבני ישראל חזרו לארץ ישראל הרי זו גאולה פורתא (ולדידם אינו אלא מושג גיאוגרפי: בני ישראל הפסידו במלחמה נגד הרומיים ועל כן גלינו מארצנו, והרי אנחנו בגלות, אבל באם חזרנו לארץ ישראל, נפסק הגלות, והתחיל הגאולה), אבל כ"ק אדמו"ר זי"ע היה מסביר תמיד שגלות הנו בראש ובראשונה מושג רוחני, זמן שאין התגלות אלקות בבית המקדש, ובגשמיות זה מתבטא גם בזה שבנ"י גלה מארץ ישראל, אבל אין זו העיקר. ומביאים ראיה לזה ממה שאומרים בתפילת מוסף "ומפני חטאינו גלינו מארצנו...", ואת זה אומר גם יהודי שעומד באמצע ירושלים ליד שריד בית מקדשנו ובכל זאת הוא אומר "גלינו מארצנו", הרי שגלות עיקר ענינו רוחני, ולא משנה באם נמצאים באירופה, ארה"ב או ארץ ישראל - הגלות עדיין נמשכת.

ובענין זה יש להעיר ממה שראיתי מציינים בקשר לכמה קטעים שבתפילה:

בשו"ת הלכות קטנות ח"א שאלה קפה כ' אם יש לומר בארץ ישראל והוליכנו [צ"ל ותוליכנו] קוממיות לארצנו בבי"ת, תשובה כך נוהגים לאומרה, ואם אומרים לארצנו לא הפסידו, כי אין מקומו של כל אדם ניכר עכ"ל.

ובהגהות הלכה רווחת שעל הלק"ט שם כ', לא ראיתי אחד מהאחרונים שזכר דין זה. גם לא ראיתי מי שנוהגי' כן וק"ל.

ובס' ארץ החיים מהגאון רבי חיים סתהון מצפת, באו"ח סי' ס כתב בשם הגאון מהר"ם בן חביב (בתשובה כת"י) שבא"י נוהגים לומר בברכת אהבת עולם והוליכנו מהרה קוממיות בארצינו בבי"ת, ומנהג נכון הוא, כי הנוסח לארצינו בלמ"ד אין לומר אלא בחו"ל. ומסיים בס' ארץ חיים ובזמנינו אין המנהג כן.

ובס' ליקוטי מהרי"ח ח"א בברכת אהבת עולם הביא דברי הלק"ט הנז' שבא"י אומרים ותוליכנו קוממיות בארצינו וכו'.

עוד בהלכות קטנות סי' רנא כ' העומדים בירושת"ו אם יאמרו והביאנו לירושלים עי"ק [הכוונה בתפלת מוסף לשלש רגלים ועוד], והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם.

תשובה, זו היא ביאה ריקנית, ועל אחינו ג"כ אנו מבקשים. וכ' שם בנלכה רווחת כיון שאין לנו חלק ונחלה בארצינו, ועדיין יד הזרים מושלת בנו לא מקרי ביאה. ומה שאנו מתפללים והביאנו לירוש' עי"ק בשמחה עולם, הכוונה לשמוח בארצנו שתהיה תחת ידינו איש תחת גפנו ע"ש. ועוד דעל אחינו ג"כ אנו מבקשים שעדיין לא באו כלל עכ"ל.

ולפי דברי הלק"ט הנ"ל יש להסתפק ג"כ בברכת מעין שבע שבו אומרים "והעלינו לתוכה", אם לומר כן מי שכבר דר בא"י. ראה עדכ"ז ב'אוצרות ירושלים', קז, סי' מט.

בענין מהותו של כלי זה וביאור פעולתו בס' ההלכה והדא"ח, דנתי בגל' תתיא (עמ' 121); והעולה משם, שרק במאמרים שנכתבו ע"י אדמו"ר האמצעי קרוי הכלי המשמש להגדלת עצמים (מיקראסקאפ) בשם 'אצטרול"ב'.

שוב ראיתי שהאצטרול"ב נזכר גם בס' 'שער האמונה' לאדמו"ר האמצעי (צב, א) - בתור כלי שבאמצעותו רואים בגרעין התפוח את כל ציור התפוח שעתיד הוא להצמיח - ובהע' שם נסמן גם לס' מאמרי אדה"ז דשנת תקס"ג, שנכתב ע"י אדמו"ר האמצעי (עמ' סא) ולס' מאמרי אדה"א פ' פינחס (עמ' א'תרסט).

בס' תקס"ג שם מבוארת פעולתו של האצטרול"ב באופן שונה: עד"מ מים הנראים בזכוכית ע"י הזכוכית נראים לעין יותר גדולים ומובהקים משהיו נראים בלא כלי הזכוכית כו', וכידוע שע"י כלי המראה יראה פני האדם יותר גדולי' ויותר מובהקים לעין משיראה בלא מראה, והיינו לפי שהמראה או כלי (האצטרלו"ג) [האצטרלו"ב] הם מצמצמים בעצמותם את אור הראיה, על כן תתגדל ותתפשט הראיה בגילוי רב יותר, כמבואר בספרי הטבע. וזהו הנק' בגמרא וזוהר אספקלריא המאירה, פירוש שמאירה את הנראה בה ביותר התרחבות ויותר בהבהקה. עכ"ל.

ומכך שכלי זה מוגדר כאן כ"אספקלריא המאירה", מוכח שה'מראה' הנזכרת שם אינה שפיגע"ל - שהוא "אספקלריא שאינה מאירה" - אלא זכוכית מגדלת. ומלשונו "תתגדל ותתפשט הראיה בגילוי רב" משמע עוד, שכוונתו לטעלעסקאפ (מישקפת).

עוד יותר מוכח הדבר בס' 'שערי אורה' לאדמו"ר האמצעי (מח, א) - במאמר המיוסד על המאמר הנ"ל דתקס"ג - וזה לשונו: שהרואה במראה מכוון ומצמצם את אור הראי' ע"כ תרחיב ותתפשט אור הראי'.. וראי' לזה מכלי האצטרלוב שרואים בו הכוכבים הרחוקים והגבוהים ביותר, לפי שמקרב את דבר הרחוק להגדילו בעין הרואה בכפלי כפליים לאין שיעור כמ"ש בס' החקירה. עכ"ל.

הרי לנו שכאן משמש האצטרולב כטעלעסקאפ שבו רואים למרחקים.

ומה שכתבתי בגל' שם, שכמדומה נמצא במאמרי אדמו"ר מוהר"ש שהאצטרולב הוא כלי שמביטים בו למרחוק, ע"פ הנ"ל טעות היא בידי, ואין זה במאמרי מוהר"ש אלא בס' 'שערי אורה' כנ"ל.

בגל' תתד (עמ' 82) כתבתי ע"ד הביטוי "גן עדן הארץ" (שבסה"מ תרנ"ו רצו לשבשו מפני שלא הכירוהו), וציינתי לד"ה ושבתה תרס"ב (עמ' רצט ואילך) ששם נתבאר עניינו בארוכה.

שוב ראיתי שמאמר זה יסודו בד"ה ושבתה שבס' מאמרי אדה"א, ושם בעמ' תשב ואילך נתבאר עניינו של 'גן עדן הארץ'. ויעו"ש במ"מ וציונים לס' דא"ח, שגם בחלקם מופיע ביטוי זה.

וכן הוא בכ"מ בס' מאמרי אדה"א דשנת תקע"ז (נסמנו שם בעמ' פג).

ובסה"מ תרע"ט (עמ' תרעג - רשימת דברים באותיות המחשבה): גן עדן שבארץ.

ויעויין גם בד"ה להבין ענין הג"ע שלא מצאו המחקרים שום מקום פנוי שאינו ידוע וכו' (כת"י ירושלים 2310 פה, ב. ולא נודע לי מבטן מי יצאו הדברים).

בגל' תתיח (עמ' 87) מחדש הרב הכותב, שרומי זו שבה שכן ר' מתיא בן חרש אינה רומי שבאיטליא, אלא רומי שבא"י (קיסרי).

אך לענ"ד א"א לומר כן, שהרי מצינו שר' מתיא בן חרש שאל את רשב"י ברומי (מעילה יז, א), ומיירי שם שרשב"י ור"א ב"ר יוסי הלכו לרומי לבטל גזירות, וזוהי רומי שבאיטליא מושב הקיסר (יעו"ש), ושם ראו את כלי המקדש כדאמר ר"א ב"ר יוסי (יומא נז, א) על הפרוכת: אני ראיתיה ברומי, וכן על הציץ (סוכה ה, א): אני ראיתיו ברומי. וכן איתא במדרשים שראה שם את יתושו של טיטוס ואת שברי כסאו של שלמה המלך.

וכן מצינו (ביומא פו, א) ששאל ר' מתיא בן חרש את ר"א בן עזריה ברומי, ומהמדרש (שמו"ר ל, ט) למדנו שאכן ר"א בן עזריה הלך לרומי בלוויית רבן גמליאל ור' יהושע ור' עקיבא (ובסוכה מא, ב מצינו את ארבעתם באין בספינה).

וסביר לומר, שבכל המקומות הללו הודגשה העובדה שר' מתיא שאל מהחכמים הנ"ל ברומי - אע"פ שבדרך כלל אין מציינים היכן נערכו השיחות בין החכמים - דוקא מפני שהי' ברומי שבחו"ל, לפיכך צריכים להבהיר את פרטי ההזדמנות ששאל מרשב"י ומראב"ע שהיו בא"י.

ומה שהביא הרב הכותב ראי' מדברי הספרי (אצלי הוא בפ' ראה אות נג. ואיני יודע איזו מהדורה נזדמנה לכותב ששם הוא באות פ', וגם הציטוט אצלו שונה מאשר אצלי) מעשה בר' יהודה בן בתירא ור' מתיא בן חרש ור' חנניא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים ח"ל וכו' [ולא "רבי מתיא בן חרש וחביריו היו הולכים" כמצוטט שם] אמרו ישיבת א"י וכו' - הנה גם בר' חנניא מצינו שהי' (אח"כ) בבבל (סוכה כא, א: כשירדתי לגולה), וכך אפשר גם שר' מתיא ירד אח"כ לרומי.

וכן איתא בספרי (שם) מעשה דומה בר' אלעזר בן שמוע שרצה לצאת לישיבת ר' יהודה בן בתירא בנציבין, וגם הוא חזר בו ואמר שישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות - ואעפ"כ י"א שאח"כ הלך לשם, ולפיכך מצאנוהו מביא הלכות בשם ר"י בן בתירא.

וזאת למודעי, שאת כל ה"ידע" שבהערתי זו נטלתי ממאגרי המחשב ומהס' תולדות תנאים ואמוראים.

בגליון הקודם הביא הרב י.ר. (במאמרו בענין ר' יוסי בן קיסמא) את מארז"ל (סנהדרין לב, ב) "אחר ר' מתיא לרומי", ופירש שאין הכוונה לרומי ממש אלא לעיר קיסרי שהיא רומי שבארץ ישראל. והביא ראי' לדבר ממארז"ל בספרי (פ' ראה) שכשעזב רמב"ח את ארץ ישראל קרע בגדיו.

ואף שאין משיבין על הדרוש, יש להעיר שבלקוטי שיחות חט"ז ע' 120 נתבאר שמקומו של רמב"ח הי' דוקא ברומי שבחו"ל, שזה מורה על עבודתו בחו"ל דוקא (כמו יוסף הצדיק שהי' במצרים), ודברי הספרי הנ"ל הובאו שם (בהערה 52) להדגיש את גודל הירידה של רמב"ח כשיצא לרומי.