*) ראה לקו"ש חל"ה עמ' 173, ובמה שצויין בהערה 37. המערכת.

טו אדר א' - "אויף לעתיד לבוא שטעהט: אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. איצטער שווייגט דער דומם, מ'טרעט אויף איהם און ער שווייגט. אבער עס וועט קומען א צייט אין דעם גילוי פון לעתיד . . און ער וועט מאנען, אויב מען האט גייענדיג ניט געטראכט אדער גערעדט דברי תורה, פאר וואס האט מען אויף איהם געטראטען. די ערד וואס מען טרעט אויף איהר, ווארט טויזענטער יאהרען, פון ששת ימי בראשית . . ביז עס וועט דארט טרעטען א איד, צוויי אידען, און וועלען ריידען א דבר תורה. ובאם לאו - זאגט זי: דו ביסט דאך אויך ווי א בהמה."

איצטער שווייגט דער דומם: להעיר מדרושי פ' ויגש ('תורה אור') בענין הדומם "בחי' הביטול ביותר". וכן מבאר ב"ביאור על הנ"ל" בענין של חתן וכלה, שעתה (בזמן הזה), בעת נתינת טבעת הקידושין, הכלה [שענינה היא ספי' המלכות] שותקת, "נאלמתי דומי' שהוא בחי' שתיקה וכאלם לא יפתח פיו, אבל לעתיד כשתתעלה מעלה מעלה, אז תהי' ג"כ משפעת". עכ"ל.

ועפ"ז יובן בנוגע לפתגם זה, דמכיון שבגילוי דלעתיד יתעלה הדומם למעלה מעלה, במילא מודגשת אז מעלתו בגילוי, ולכן יתבע (הדומם) בדיבור מהאדם (בחי' מדבר) למה לא אמרו עליו דברי תורה. ומוסיף ומדגיש: ובאם לאו - זאגט זי: דו ביסט דאך אויך ווי א בהמה". היינו, שבכחה אז (מפני גילוי שרשה) להעריך ולגלות מהות האדם באשר הוא, אם הוא במעמד ומצב של אדם או בהמה.

ועפ"ז מובן עוד ענין: טענת ותביעת הדומם מופנית במיוחד אל האדם (גברא), והיינו למה לא התנהג האדם כמתאים לשלימותו, אלא נשאר בבחי' בהמה [ולא (כ"כ, עכ"פ) בנוגע חסרון בירור החפצא (הדומם שעליו דרך האדם)].

א צייט אין דעם גילוי פון לעתיד: ויש להעיר מדיוק הלשון "צייט אין דעם גילוי" (ולא באופן סתמי, "לעתיד") - ע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שבימות המשיח יתקיימו ב' תקופות הנהגה טבעית ולמעלה מזה. ובפשטות הרי מה שהדומם (שטבעו הוא דומי' ושתיקה) ידבר - זה היפך הטבע שבעולם.

ניט געטראכט אדער גערעדט דברי תורה: יש לומר ששייך (גם) למ"ש לקמן: "ביז עס וועט דארט טרעטען א איד, צוויי אידען", והיינו, שיהודי א' הוא ע"ד מ"ש בפרקי אבות פ"ג "מנין שאפילו א' שיושב ועוסק בתורה מקבל שכר שנא' ישב בדד וידום", והיינו שזה רק לעצמו ואז "ידום", בשתיקה. משא"כ כששני יהודים לומדים, אזי יש לימוד התורה בדיבור.

האם כבר נכתב הל' ת"ת כשחזר ממעזריטש?

אשתקד, כאשר יצא לאור ספרו רחב הידים של הרה"ג רמ"ש אשכנזי, הערתי לו הערות בכתב על מבוא הספר ובתוכנו. הריני מפרסם כאן את החלק הדן במבוא ובמהות הספר.

א. במה שמתחיל בתחילת פ"ב במבוא, בענין זמן כתיבת החיבור, ומביא משיחת אדמו"ר הריי"ץ נ"ע שהד"ה "והדרת" שבלקו"ת אמר אדה"ז ברבים, תיכף לאחר הסתלקות רבו הרב המגיד ממעזריטש. ומבסס שכנראה כל המאמר הוא מאת אדה"ז, כולל המלים "למ"ש בהל' ת"ת", וממילא מנסה להוכיח מכאן ש"יש לדייק מזה, שהלכות תלמוד תורה כבר היו מוכנות אצלו, עכ"פ בחלקן, בתקופת הסתלקות של הרב המגיד בשנת תקל"ג". והנה קביעה זו תמוהה ביותר מפאת כמה סיבות:

א) הרי כלום יתכן להעלות על הדעת, שלשון זו בביטוי "למ"ש הל' ת"ת" כבר אמר בשנת תקל"ג, הרי אדה"ז לא מפנה אף פעם לספר שטרם נדפס, וכיצד אמר בשנת תקל"ג למ"ש בהל' ת"ת, באשר אף אחד לא ידע על קיומו?!

ב) ויתירה מזו, הרי להלן בספ"ב במבוא, מבאר כ"ת בעצמו, שלכן מציין אדה"ז רק להל' ת"ת, מאחר שרק ספר זה נדפס בחייו, ואף מביא בתוך שאר הציונים מד"ה "והדרת", ואילו כאן מוכיח מד"ה זה, שכבר הי' בכת"י בתקל"ג? [ואף יש שם טעויות בהפנייה, כי כאן בתחילת פ"ב בהערה 3 מפנה להערה 21 ושם אין מזה וצ"ל 22].

ג) מזה שכבר נאמר המאמר מיד אחרי הסתלקות הרה"מ, אין ראי' כלל, כי כידוע שרבותינו אמרו וחזרו את מאמריהם מדי פעם והוסיפו עליהם, ודבר זה ניכר בכתבי רביה"ז ובכתבי רבותינו נשיאנו ואף כאן אפ"ל שגרעין המאמר נאמר אז בלי ההפנייה לה' ת"ת, ואילו רק אח"כ הוסיף זאת אדה"ז.

ד) ועוד והוא העיקר, הרי באג"ק חי"ג כותב אדמו"ר ריי"ץ נ"ע, שמאמר "והדרת" הוא משנת תקנ"ה (וציינו לשם בלקו"ת הוצאת אותיות מרובעת ח"ב בסוף הספר, על שנות אמירת המאמרים, עיי"ש), וא"כ הרי"ז שנה אחרי הדפסת הל' ת"ת, וא"כ אין ראיה כלל על קדימת הל' ת"ת אפילו חלק עכ"פ.

ה) מלבד זאת, הלא ידוע שרק כשהוסיף חכמה על חכמתו (כלשון בני המחבר), הי' דרכו של רבינו לחדש הלכות לפי דרכו כידוע, והלא כל הל' ת"ת מתחילתו עד סופו מאופיין בחדשניותו ובמקוריותו (כפי שכל ספרו דכ"ת מוכיח על כל צעד ושעל, שכמעט בכל דין, חידש רבינו חידושים מדהימים ויחודיים), וא"כ כיצד ניתן להקדים חיבורו לתקופה הקדומה ההיא, כשכתב מהדו"ק של השו"ע? אתמהה! ובכן ברור לענ"ד, שהל' ת"ת לא נכתב אז ונכתב מאוחר יותר, כשכבר לא נטה אחרי המג"א וכיו"ב, אלא סלל לו דרך עצמאית שהוא החל מתק"מ בערך כשחזר על תלמודו.

ו) בספר 'שמן המאור' להאדמו"ר מבאברוסק (תשובה שנדפסה בסוף הספר, אין הספר כעת תח"י והנני כותב מזכרוני, לשונו בערך) כתב במפורש שהל' תלמוד תורה כתב לעת זקנתו. וחזקה שהי' לו מקורות נאמנים לדבריו.

[עם זאת יש לעיין, כי הלא בתוכנית רבינו הי' לכאורה לכתוב (ואולי כתב) גם הלכות יו"ד במסגרת השו"ע, ואולי אז כתב הסימנים מהלכות ת"ת על פי סדר השו"ע, ויש להאריך בזה].

השם 'קונטרס אחרון'

ב. בפ"ה הערה 15, דן על שם 'קונטרס אחרון' ומנסה לבאר שזה בגלל המדפיסים. אך לכאורה מצינו, שבהרבה ציונים בצד הגליון בהל' שבאו"ח ח"א מציין המציין שיש לעיין לצורך המקור בקו"א (עיין לדוגמא בהל' ק"ש סי' סח ה"א וכהנה יש מאות).

וא"ת שערבא ערבא צריך, שהרי כ"ת מביא בשם הרבי (ממה שאמר לו ביחידות), שאף המראה מקומות אינם מרבינו אלא מהצ"צ והמהרי"ל (אך צ"ע כי זכור לי, שהרבי במקום אחד מדייק במראה מקומות כאילו יצא מידי אדה"ז), וא"כ אין לכאורה ראי' מזה, אך מה שצ"ע אצלי, כי ישנם בכמה מקומות (ראה לדוגמא סי' קד המצוין לס"ד "עבק"א") שמציין במראה מקומות לקו"א שלא נמצא לפנינו ולא נדפס מעולם, ואם נאמר שהמהרי"ל ציין הדברים בעת הדפסת השו"ע - תמוה שבין הגהה להדפסה, אחרי הסתלקות אדה"ז, נעלמו כמה קו"א שהי' לעיני המהרי"ל והצ"צ?!

הביטוי 'לשון הזהב' על אדה"ז

ג. בפרק ו' מתעכב כ"ת על הביטוי "לשונו הזהב" שנאמר על רבינו, ומביא כת"ר שהביטוי נמצא בצ"צ בכ"מ כשמצטט לשון רבינו שמסיים "עד כאן לשונו הזהב" וכיו"ב (וכ"ה הרבה בתשו' ובכתבי הצ"צ). ואני כשכתבתי מאמרי על סימני קנה וקנו שהודפס בקובץ 'אור ישראל' גליון כ' אשתקד, הבאתי מקורות אחרים, כי לדעתי אין זה נחשב כמקור, שכן שימוש בביטוי זה כשמצטטים דברי גאון מסויים שגור בכל המחברים, אפילו כשהמחבר מאריך או מגמגם בלשונו, ואין בכך כל ראי' שמדובר על סגנון מנופה ומיוחד.

(והנה בפ"א במבוא הביא כ"ת במרכאות את המשפט "לשונו הזהב מזוקק שבעתיים", ולא ציין מאיפה לקח המשפט, והאם על אדה"ז נאמר הדברים באיזה ספר או בהסכמה כלשהו? ואם נכון שזה נאמר בהסכמה קדומה, יש לציינו כאחד המקורות).

אולם, כעת ברור לי, שיש לציין כהמקור לביטוי זה על אדה"ז להקדמת הרה"ק רבי חיים אברהם לשולחן ערוך, שכותב שם: "ראו אור בהיר אשר התנוצצו מלשונו הזהב".

עוד יש עניין לציין לדברי הצ"צ בביאורו ל"כי"ק אדמו"ר הזקן בעצמו" (נדפס כהוספה לספר תורה אור עמ' 278): "והנה רבינו ז"ל קיצר בלשונו הזהב כמנהגו". כאן כבר יש הגדרה מסויימת על משמעות הביטוי.

סעיף או הלכה?

ד. בפרק ה' סוף הערה 6 מביא הנהגת הרבי שכשמציין להל' ת"ת מציין הלכה פלונית ולא סעיף. ומעניין לציין, שבמראה מקומות לסי' קנה כשמציינים להל' ת"ת מציינים "סעיף" ולא הלכה! אולם הביטוי פרק מופיע כבר שם (ויש טעות הדפוס בספרו דמר, בציטוט מראה מקום זה, בסוף פרק ב הערה 22 עיי"ש.

שני סדרים בלימוד התורה כיצד ייתכנו?

והנה יש לי להעיר הרבה הערות בפנים הספר, אך מפני דוחק הזמן אקצר כעת (ואי"ה בהזדמנות אחרת אשלים), ואכתוב רק שאלה גדולה ויסודית, שכעת לא מצאתי לפום ריהטא (ובספר גדול כזה, לא יתכן להיות בטוח שלא נתבאר הדבר באיזה תת סעיף קטן) שכ"ת יטפל בזה. כיצד ניתן ליישב את הלכות ת"ת וסדר הלימוד הממוצע שם כהלכה פסוקה מדאורייתא ומדרבנן, עם כל החומרות המבוארות בה, יחד עם דרך הלימוד שאדמו"ר האמצעי מביא בהקדמתו לשלחן ערוך בשם רבינו הזקן, כסדר הלימוד ששמע מפי רבינו ללמוד למי שיש לו שעת הכושר ולמי שאין לו שעת הכושר ולמי שטרוד ביותר, ושם אינו מבואר שצריכים כל התורה וכל התוספתות וירושלמי וכל המדרשים כלל?!

ובמיוחד תמוה הדבר, לפי מכתב אדמהאמ"צ (אג"ק ע' רסח, בחיי רבינו[?]) שהמקסימום שתובע שם, זה הגמרא והראשונים בעיון בתחום של ארבע חלקי שו"ע, ולא קדשים וטהרות כלל, עד שנראה שכל הל' ת"ת אינו אלא לגאונים כדוגמת אדה"ז וכיוצא בהם, וכמו שרמז לכך במבוא שסדר הלימוד בהל' ת"ת תואם לסדר הלימוד של אדה"ז עצמו!

ומעניין להצביע על מסמך מאלף שכנראה נכתב בידי רבינו בעצמו (שלא ראיתי שכ"ת יציין אליו) שנדפס בספר 'מגדל עוז' (ע' תכ): "אופן הלימוד בקיצור הנצרך בהכרח בשו"ע א"ח מהתחלתו עד סוף הל' שבת, להיות בקי בהם בע"פ מאדמו"ר מו' זלמן מליאזני'" ושם שרבינו ציין איזו הלכות נחוצות לשננן ואיזו לא. הרי שרק הלכות מסוימות יש ללמוד?

ב'כפר חב"ד' גליון 951 עמ' 26-30 נתפרסמה סקירה על אחד מחסידי רבינו הזקן ר' ישעיה הרופא, שהיה חביב על אדמו"ר הזקן ובעניני רפואה ומדע גם התחשב בדעתו, גם פירסם בשנת תקפ"ה ספר "לימוד תחלואי הילדים ואופני האמנה שלהם על פי דרכי הטבע" שהוא ספרו של "הדאקטער המפורסם קריסטאף גירטאנער אשר נעתק ללשון עברי", וב'כפר חב"ד' שם כתוב שהנאמר בהקדמה ודאי לקוח מדברי אדמו"ר הזקן.

ובהשקפה ראשונה, יש לעיין, דאם כן מהו החילוק בין בית מדרשו של הגר"א ששם ר' ברוך שקלובר פירסם תרגומים של ספרי מדע בעידודו של הגר"א [נכתב על כך ב'כרם חב"ד', ד, ח"א עמ' 155], ובין בית מדרשו של אדמו"ר הזקן שגם שם נתפרסמו תרגומים מספרי מדע שונים, האם למדים מכאן שגם רבינו הזקן החשיב את הענין? האם זה מראה שהחשיב לימוד חכמות חיצוניות ומדעי הטבע?

ואולי יש לחלק בין גברא לחפצא, ר' ישעיה היה רופא וע"כ מובן שבתחום עיסוקו הדפיס ספר כדי להתפרנס ממנו, והרי כך כותב אדמו"ר הזקן בתניא פרק ח שמותר ללמוד חכמות חיצוניות "להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה'", אבל כשר' ברוך שקלובר שהיה מדייני מינסק תירגם ספרי מדע הרי זה היה בשביל החפצא, שהחשיב את החכמות חיצוניות.

בהמשך למה שנידון בגליונות האחרונים, בענין סמכות נוסחאות אגרות רבינו שבידי המזכירות, הנה בכפר חב"ד גליון 986 נדפס תרגום ללה"ק מתוך מכתב באנגלית המוגה בכתי"ק רבינו, ושם מצינו ביטוי השופך אור חדש על הענין: "בדרך כלל אינני מכתיב את המכתבים שלי באנגלית, ובה בשעה שאני בודק לאחר מכן את התרגום, עלול להיות שלא תמיד העיון ימנע טעות שבהיסח הדעת". והדברים מדברים בעד עצמם.

בגיליון האחרון - תתלג (עמ' 85 ואילך), דן הת' חיים תמרי אודות הנהגת כ"ק אדמו"ר נ"ע בשנת תרפ"ח בתפילת שחרית, שמחמת חולשו לאחר אמירת "ברוך שאמר" אמר מזמור "הללו את ה' מן השמים". שלכאורה עפ"י דין בשו"ע או"ח סי' נב סע' א יש עדיפות לאמר מזמור "אשרי".

וזכורני שלפני כשלשים שנה כתב ע"ז א' הת' בקובץ 'הערות התמימים ואנ"ש'. ותירץ עפ"י מ"ש בספר המאמרים תש"א, ד"ה "אמר ר"י יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום". ופרש"י שקאי על שני מזמורים "הללו את ה' מן השמים" ו"הללו א-ל בקדשו" (וכפי שהביא הת' הנ"ל). ומוסיף ע"ז בהמאמר: שהם עיקר פסוקי דזמרה.

ומביא מהזהר ח"ב דרל"ב ע"א "תא חזי תושבחתא דא אמר דוד לקבל רזא דשמא קדישא דאיהו כללא דתושבחתא דכלא".

נמצא לפי"ז לכאורה עפ"י קבלה במצב שא"א לומר כל פסוקי דזמרה עדיף לאמר ב' מזמורים אלו. ובאם א"א לומר שניהם, יאמר עכ"פ א' מהם. דלא כמ"ש בשו"ע. ולכן נהג כ"ק אדמו"ר נ"ע ככה. וק"ל.

בגליון האחרון - תתלג (עמ' 80 ואילך), הביא הר"נ גרינוואלד מאג"ק ח"ח אגרת ב'תסט שבה הרבי מתייחס אל הספר 'חמדת ימים', והביא כמה דברים המובאים בסידור אדה"ז (טעם תשליך, מנהג הקפות בשמע"צ ומכתב הרבי בענין נט"י ביוה"כ וט"ב) המצויים ב'חמדת ימים', ועל זה מבאר "שבכל מקרה לא נלקחו ישירות משם, אלא דרך ספר אחר "שטיהר" את הדבר", ויש להעיר בכללות דבריו כמה הערות.

א. ראה ממכתבו של רבינו בלקו"ש ח"ט עמוד 371 (ונדפס גם באג"ק ח"ג אגרת תק"ד), ששם כותב רבינו: "על מנהגינו המובא ב'היום יום', יהי רצון שעל התפוח - אחר הברכה קודם האכילה . . כן הובא בשד"ח (אס"ד ר"ה ב' ד') שכ"כ בחמדת ימים . . ועפמ"ש בשער הכולל בתחילתו דבאין הלכה פסוקה, הנה אף אם הכריע בשו"ע בנטי' לפוסקים, הכריע בסידורו שזה משנה אחרונה שלו בנטי' למקובלים - גם בנדו"ד אפ"ל כן, ועפ"מ שהובא בשד"ח טעם ע"פ רוחניות הענינים להקדים היה"ר לאכילה", עכלה"ק. הרי רואים, שבנוגע למנהג חב"ד הרבי מציין שכ"כ החמדת ימים, ובפרט שמבאר זה ע"פ פנימיות הענינים. וא"א לומר שעי"ז שהשד"ח הביאו נעשה הדבר "טהור", כי הרי הרבי ממשיך שם במכתב "ואין הספרים מ"צ וחמ"י תח"י לעיין בהם". ולכן הרבי מציין לשד"ח ששם הובא החמדת ימים, ולא שעי"ז נעשה "טהור".

ב. בכלל, עיקר המחלוקת של היעב"ץ (ראה אגרת פורים - נדפסה בקרית ספר נ' תשל"ה (מכת"י אוקספורד)) בענין החמדת ימים - התחיל אחרי שנתן הסכמה למקדש מלך אשר למקובל האלקי ר' שלום בוזאגלו, וכשקיבל את הספר וראה שמובא החמדת ימים עשרות פעמים, חזר היעב"ץ מהסכמתו, ויצא נגד החמדת ימים והמק"מ שגם אותו האשים בשבתאות, והרי מספר ציטוטים משם "וראיתי בו באיזה מקומות שרוצה לבצבץ גם כן מהבלי האמונה הרעה היא"; "ולהכות על קדקד המחבר בוזאגלו שסומך על משענת קנה רצוץ משפט, והזהרתי הרבים שלא יהו נתקלים באבן הטועים". היינו שהיעב"ץ האשים גם את המק"מ בשבתאות ר"ל כמו החמדת ימים.

והנה ידוע יחס רבותינו נשיאנו להמק"מ המובא ריבוי פעמים בדא"ח, ובמיוחד בספרי היסוד דחסידות בתו"א ולקו"ת (במיוחד), והצ"צ מנסה להעמיד את דברי רבינו הזקן גם לפי המק"מ. ולדוגמא - לקו"ת ויקרא פ' אחרי כ"ח ב' בהחצאי עיגול (ועיין בפי' לפני ה' וכו') ובעוד מקומות. ולכן מסתבר לומר שיחס רבותינו נשיאנו לחמדת ימים הוא יחס חיובי.

והרי ממ"נ: באם סוברים כדעת היעב"ץ הנ"ל שחשדהו בשבתאות, הרי כלשונו "הָפַך דא"ח והי' סרסור עבירה . . שאסור לכל אדם מישראל ללמוד מתוכו . . אעפ"י שמטעה את העולם בתערובת דברי מוסר, וקצת עניני דברי תורה וחסידות של שטות אינו יוצא מתוך דפיו, ומיד ניכר שמזויף מתוכו במינות של ש"ץ שהבליע בו ממש בכל דף ושורה ברמזיו האסורים..." (ההדגשות אינו במקור), וכיצד אפשר לטהר איסור זה? ובאם אכן מובא דבר אחד שמקורו בחמדת ימים, (אפי' אם יש מקור קדום יותר, או שמובא מספר אחר שהעתיק דבריו), מההכרח הוא שס"ל כדברי המצדדים - (ולהעיר שהמ"ח וסידור האריז"ל סבירא להו כדברי המצדדים, בעצם העובדה שהעתיקו מדבריו) - ובראשם רבי חיים פאלאג'י. והרי מספר ציטוטים מספרו כל חיים (אזמיר תרל"ד): "ספר חמ"י בנוי לתלפיות מיסוד רבותינו הקדושים . . ומלא ברכת ה' . . ורבים השיב מעוון . . כי ראוי לאמר עליו בספרו המזוקק הלזה חמדת ימים, אשר תוכו רצוף אהבה לאהוב את ה' אלוקינו וליראה אותו, כי דבריו היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב . . כי יציב ונכון וקיים דברי הס' הזה ודבריו חיים וקיימים . . שספרו חמדת ימים חברו הרב ז"ל בעמוד הענן אשר ירד עליו מן השמים", ומציטוטים אלו מובן שאין "דרגה ממוצעת" ביחס לספר זה. ואם מביאים המק"מ ריבוי פעמים בדא"ח הרי בהכרח לומר שיחס רבותינו נשיאנו להחמדת ימים הי' חיובי, וכדלקמן.

ג. דרך אגב, הכותב הנ"ל מצטט ממקדש מלך ח"ב קעג א', [ומפענח] "בח(מדת) ה(ימים)...", אולם לא דייק, כי שם במק"מ מביא הר"ת של חמדת ימים - "ח"י" ולא "ח"ה", ולהעיר שהמביא ספר חמדת ימים לביה"ד - ר' יעקב אלגאזי - כותב בהקדמתו לח"ג, ששם הספר הוא 'חמדת ימים', וז"ל: "הדור אתם ראו כל חלקה טובה אשר חלק אלוקים לנו זה שפר ספר חמדת ימים כתב איש רבי" וכו', וכן הוא גם בדף השער לח"א - "ספר חמדת ימים יסודתו בהררי קודש" וכו' ורוב המקובלים כשכותבים שם הספר בר"ת הוא או "ח"י" או "חמ"י", והמק"מ עצמו כל פעם שמצטטו כותב "ח"י". ולכן יתכן מאוד שהר"ת "ח"ה" שבשו"ע אדמוה"ז סימן רפה בקונטרס אחרון-אינו הח"י (ודלא כמש"כ במראי מקומות לקו"א, ובנטעי גבריאל דיני ומנהגי פורים בהשמטות חדשות עמוד רנה), ובפרט כמו שכתבו שם שהמקור המדויק אינו כהמצויין בקו"א.

ד. עוד כמה מקומות שהמקור לענינים המבוראים שם הוא בח"י: (א) בסדר קידוש לבנה כותב אדמוה"ז עפ"י הקבלה ד"אין לקדש הלבנה עד אחר ז' ימים למולד". והנה השער הכולל הראה מקום לח"י או"ח סימן תכו בשם השערי אורה להר"י גיקטלייא ומשנת חסידים. והנה לשון רבינו הזקן דומה יותר ללשון המ"ח, וכן הוא בסידור האריז"ל לר"ש מראשקוב - והם העתיקו לשון הח"י. והטעם שלא העתיק אדמה"ז המשך הלשון, י"ל בפשטות עפ"י הידוע שאדה"ז כתב סידורו בלשון שיהי' סידור השווה לכל נפש. (ב) בסדר ספירת העומר: "אך יש מי שאומר שהבא בסוד ה' יש לספור אחר שגמר הסדר בחו"ל וכו'" (ואף על פי שבשער הכולל הביא שהמהרי"ל הכניס קטע וכו', הרי סוכ"ס בהשגח"פ ענין זה נמצא בסידור ולא הוציאו קטע זה מהסידור); ואע"פ שענין זה כבר מובא בפע"ח (שער חג המצות, סוף פרק ח') בשם הרמ"ע (וכ"כ הרב מוהר"נ שפירא בעל מצת שימורים, והרמ"ז) - אבל הלשון המובא בסידור (הבא בסוד ה'), הוא לשון החמדת ימים.

וראה הגדה של פסח לרבי על הקטע של ביעור חמץ: "וכל הנזהר ממשהו חמץ בפסח נשמר מחטא כל ימות השנה", ומציין לכתבי האריז"ל. וציין בנטעי גבריאל - דיני פורים השמטות, שדבר זה אינו בכתבי האריז"ל אלא בח"י.

ה. לכן מכל הנ"ל מסתבר לומר שיחס רבותינו נשיאנו הוא יחס של חיוב [ובפרט שכתוב בספר שאלת יעב"ץ ח"ב "העד העיד בנו שעבר על הס' הזה ולא מצא שום שלו (?) ושחיתה בענין שבתי צבי, כ"א מענין ס"ע (ספירת עומר) וכו'", וע"ז כותב רבי חיים פאלאגי בספרו כל החיים, דאי משום הא הרי נמצא לג' גיבורים הנ"ל שהם נהגו לספור ספה"ע אחר הסדר, ומביא שהחיד"א ז"ל בס' טוב עין סי' ח מביא שם דתשובת הרא"ש בס' בשמים לראש סי' קכב דכתב וז"ל: "ולענין אם אומרים אותו מבע"י או לא, בשני של פסח איני רגיל לאומרה כי אם אחרי הסדר, כי דבר מגונה הוא לומר היום יום אחד לעומר ולסדר אח"כ סדר של פסח", וזה בנוסף להטעמים עפ"י קבלה אליבא דהרמ"ע והרמ"ז מהרנ"ש והח"י ועוד. נמצא, שהענין הכי תמוה לדעת היעב"ץ שמטעם זה חשדו בשבתאות וכו' ר"ל, הנה זה מיוסד על דברי המקובלים והרא"ש (כדלעיל) ויומתק עפי"ז ביותר שדווקא ענין זה הובא בסידור אדמה"ז!].

וכמו שהיום כולם מביאים את ר"י אייבשיץ, ולא עולה על הדעת חשש של שבתאות - עד"ז בהנוגע לחמדת ימים. וזה שהרביים לא הזכירו את שמו י"ל בגלל שהמתנגדים חשדו שחסידות הו"ע של שבתאות ר"ל, ולכן נמנעו מלהזכיר את הח"י בשמו כדי שלא לתת פתחון פה להמתנגדים (וכעין זה העיר הר"י מונדשיין על הסיפור המובא בשבחי הבעש"ט בנוגע לח"י. ולהוסיף ששם כתוב שהבעש"ט אמר "שידפיסו באותה שנה ספר חדש, ואיני יודע שם אותו ספר כי עדיין לא קראו לו שם והוא ספר של שבתאות וכו'" והרי החמדת ימים נדפס בשנת תצ"א-ב, והסיפור עם הבעש"ט היה בשנת תק"ב, ואיך אמר הבעש"ט שאינו יודע השם כי עדיין לא קראו לו שם - אם כבר נדפס עשר שנים לפני"ז. אלא י"ל כנ"ל שכדי לא לתת פיתחון פה להמתנגדים - הוסיף המחבר 'חמדת ימים' וכן י"ל בנוגע להסיפור שמובא שם אחרי זה). וי"ל שלכן בתורת חיים שמות דף שעג א כתב בשם הפע"ח דקידוש לבנה צ"ל אחר ז' ימים דווקא, הגם שבפע"ח כתב שאנו מברכין ברכה זו בר"ח (כמוש"כ בהגהות לסידור מכ"ק אדמו"ר נ"ע), ואילו ענין זה (ז' ימים) הוא מהח"י, אלא שכנ"ל שמחשש המתנגדים נמנעו מלהזכירו בשמו, והיות וענין זה מביא הח"י בשם האריז"ל - כתב זאת אדמו"ר האמצעי בשם הפע"ח, וכפי שאנו רואים בריבוי מקומות אשר אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי קוראים לכל כתבי האריז"ל בשם פע"ח או ע"ח, ולא נחית לציין איפה בכתבי האריז"ל. ולדוגמא בהוספות לתו"א פ' תצוה - (קיא ב (שו"ה היא למעלה)): "וכידוע בע"ח הטעם דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות לפי ששורש הזמן הוא בנוקבא כו' וד"ל", ולא נמצא ענין זה (דמ"ע שהזמ"ג) בע"ח, אלא בטעמי המצוות שבלקו"ת להאריז"ל סוף פרשת בראשית. עוד דוגמא בסידור (עם דא"ח) שער יום הכיפורים ד"ה "להבין ענין איסור אכילה ושתי' ביו"כ" - בסוף הדרוש (רנא ב): "וכידוע דבחי' חיצוניות אבא הוא בחי' חיצוניות ע"י, ובחי' פנימיות אבא הוא לעולם בחינת פנימיות ע"י וכמ"ש בע"ח ולא ידעתי הטעם כו'" - והוא בפע"ח שער הק"ש פט"ו וכהנה רבות.

ובהנוגע להאגרת שמביא מח"ח, שם משמע שכותב לרבי שיש אצלו ספר חמדת צבי על תיקוני זוהר, ורצונו לדונו בשריפה על ששמע שיש ע"ז עוררין וכו' ורוצה להתחיל ללמוד קבלה מהספר חמדת ימים, וע"ז עונה הרבי "הנה נבהלתי גם לסברא כזו כי אפי' אם הי' מקום עוררין, הרי לא לו להכניס ראשו בענינים אלו, ולכל היותר צריך הי' לסלק עצמו מללמוד בו, אבל לא לדון ספרים לשריפה . . ובהנוגע לס' חמדת הימים, הנה גם בדבר זה יש סברות חלוקות וכיון שלע"ע לא מצאתיו מובא בספרי רבותינו נשיאנו הק', הרי לאידך גיסא מה לו להתחיל לימוד הקבלה דווקא מספרים כאלו שיש חילוקי דיעות אודותם, ובפרט שכבר עוררתי על הכרח לימוד החסידות שבה נכללה ג"כ חכמת הקבלה" וכו', הרי מובן מזה שהרבי לא שולל את הספר חמדת ימים אלא כותב באופן דממ"נ - מצד אחד רצונך לשרוף ספר חמדת צבי כי יש ע"ז עוררין (היינו שחשדהו בשבתאות), הנה ע"ז המענה - נבהלתי שדנו לשריפה, אך באם כן הרי גם ס' חמדת הימים שרוצה להתחיל ללמוד קבלה מספר זה דווקא - הנה גם ע"ז ישנם עוררים וכו' וכו' (ובפרט שהמדובר בכזה שלע"ע לא למד חסידות כמובן מהנ"ל וכו' וד"ל).

דרך אגב, ישנם כמה ענינים המבוארים בחסידות ומקורם בח"י, ולדוגמא: המבואר בדא"ח בכמה מקומות, ובארוכה בתער"ב ח"ב עמוד א'תז (ד"ה "ויענך וירעיבך") בהסתירה כביכול בסדר הסעודות מזהר יתרו דפ"ח ב (וכ"ה בפע"ח שער השבת), ואילו באדר"ז דרפ"ח, משמע להיפך וכו', ומציין לדברי המק"מ שם בפ' יתרו שהאריך בזה. ואח"כ מבאר הענין עפ"י דא"ח, והמעיין שם במק"מ יראה, שביאור זה הוא המובא בשם הח"י (החמדת ימים) דף סז, והוא אותו הביאור אלא באותיות הקבלה (ועד"ז ישנם עוד כמה ענינים בחסידות שאפשר לכאורה לציין שמקורם בחמ"י, ואכ"מ).