בגוף כתי"ק, הנה בסיום ההערה השאיר כ"ק אדמו"ר חצאי-עיגול ריקים, כדי שחברי המזכירות וכו' יציינו שם את המ"מ.

והנה בשעתו, מפני קוצר הזמן ומפני הלחץ והדחק [את ההערות מסר כ"ק אדמו"ר בבוקר, והמכתב עם המ"מ הי' צריך להיות מוכן למראי עיני קדשו (ולדפוס) כעבור שעות אחדות, לפני נסיעתו לאוהל הק' באותו יום], נשמט אז מזכרון המדפיסים המ"מ לזה, שהוא מפורסם. ולכן השאירו אז בההערות המתוקתקות לדפוס חצע"ג ריקים, כדי להשלים את המ"מ (באם ימצאו אותו) אחר כך. וכן נמסר המכתב למראה עינו קדשו להגהה.

בעת ההגהה ציין כ"ק אדמו"ר עיגול קטן בצד הגליון, על-יד השורה שבה היו החצע"ג הריקים, כדי להזכיר שעדיין צריך להשלים את ההערה. אמנם מפני קוצר הזמן [המכתב הי' צריך להיות מודפס כבר (באופסעט) בעת חזרת כ"ק אדמו"ר מהאוהל הק'], הנה עפ"י הוראת כ"ק אדמו"ר בכגון דא (וכמובן ופשוט) השמיטו את החצע"ג.

וכוונת כ"ק אדמו"ר היא לתורת הרב המגיד המפורסמת, שהובאה ב'היום יום' י"ז שבט, שבת שירה (עמ' כ), עה"פ "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", בענין גינאי נהרא שזהו כענין קריעת ים סוף. [ומקורו משיחת אחש"פ ה'תרצ"ו (סה"ש תרצ"ו עמ' 136), עיי"ש בארוכה. וראה בהנסמן שם בהערה 39. ויש להוסיף על זה: שיחת יו"ד שבט ה'תשי"ז].

ועפ"ז לכאורה יש להוסיף ולתקן במכתב הנ"ל את המ"מ דלהלן: ('היום יום' יז שבט). [וכפי שרגיל לתקן ולהוסיף מ"מ גם בלקו"ש הנדפסים לאחרי ג' תמוז תשנ"ד. והוא ע"פ הוראתו המפורשת בכגון דא של כ"ק אדמו"ר].

מטרת התגובה

ראיתי וקראתי את דברי הת' מ.מ. גרינפעלד בגליון האחרון - תתלו (עמ' 70 ואילך), שזו הפעם השניה עומד על דעתו-שאכן רבותינו נשיאנו החזיקו מספר חמדת ימים כספר קדוש וטהור, ואף החזיקו ממנו ככתבי אריז"ל ואף כתלמידו של רבי חיים ויטאל; ואילו דעתי היא שרבותינו נשיאנו התייחסו בחשדנות מסויימת להספר. על דעה זו יצא הת' הנ"ל להגן בחריפות תוך שהוא מוצא סתירות רבות בדבריי שמפריכות דעתי ודבריי מכל וכל הן מבחינת ההגיון והן מבחינת המציאות ההיסטורית. ודבריי הם איפוא בטלים ומבוטלים.

האמת ניתנה להיאמר, כאשר כתבתי דבריי לראשונה לא רציתי לדון בכל המסכת הסבוכה של חיבור חמדת ימים בפרטיות, מאחר שאין זה מעניני וענין הקובץ דנן, סך הכל רשמתי הערות קצרות שהצטברו אצלי דרך אגב כשעיינתי ולמדתי בספרים, והן בבחינת פרפראות לחכמה לפי דברי רבותינו נשיאנו ואגרת הרבי להנאות הקורא המעוניין בכך. וכן כעת תוהה אני מה הנפקא מינה בפועל אם כך או כך, הרי בכל אופן אין דרכם של חסידי חב"ד ללמוד בספרי קבלה, אפילו אלו שאין עליהם חילוקי דעות לקדושתם ואין עליהם פקפוק כלשהו בכשרותם ושרבותינו מזכירים אותם (כדברי הרבי ביחס לעמק המלך בד"ה ו'החכמה' שבועות - תשמ"ח).

אולם כעת נראה, שקיצור דבריי גרם לאי הבנה מוחלטת, עד שהכותב בפולמוסו מטיח האשמות שכאילו כל דבריי הם הזיות וחסרי בסיס בהגיון ובמציאות, אי לכן מוכרחני לברר ולהראות שמלבד אי אלו טעויות הדפוס אין בדבריי שום סתירות וחוסר דיוק, אלא דבריי נכתבו בדיוק רב ובדוקא, ואכן גם הפעם אנסה לא להאריך בדבריי לבאר את מהות ספר חמדת ימים, משום שאין ברצוני להיגרר לזה כלל (והרוצה לחקור בזה ישאל אצל מומחים בדבר שאכמ"ל), רק אתמקד בטענותיו הבוטות והנוקבות תוך כדי הבהרות שונות. אתחיל דברי בעיקר, להבהיר על מה נסוב עיקר הוויכוח ואח"כ אתייחס ל"הסתירות" ול"חוסר הדיוק" שאינו מפסיק מלחזור עליהן שכל דבריי לקויים בהן, ואי"ה אבאר שאין ממש בסתירות המדומות שנדמה הי' לכותב שמצא בדבריי.

אגרות ראשונות ואגרות אחרונות

בכדי להבהיר תמונת הוויכוח, אחזור איפוא על כמה מאבני יסוד של הדיון. הוויכוח נסוב מסביב למכתב שענה הרבי למאן דהו ששאל את הרבי - אם לשרוף את ספר חמדת צבי והאם ללמוד חמדת ימים. הרבי השיב: הנה נבהלתי גם לסברא כזו כי אפילו אם היה מקום לעוררים הנ"ל . . לכל היותר צריך הי' לסלק עצמו מללמוד בו אבל לא לדון ספרים לשריפה. ובהנוגע לספר זה בפרט הנה כיון שכ"ק אדמו"ר הצמח צדק מביאו (לקו"ת דברים כז ע"ד. רשימות איכה עמוד מ"ד) בטח אין לשמועות הנ"ל כל יסוד". ועל לימוד בחמדת ימים השיב הרבי בחדא מחתא: "בנוגע לס' חמדת הימים, הנה גם בדבר זה יש סברות חלוקות וכיון שלע"ע לא מצאתיו מובא בספרי רבותינו נשיאינו הק' הרי לאידך גיסא מה יש לו להתחיל לימוד הקבלה דוקא מספרים כאלו שיש חילוקי דיעות אודותם". לדידי הובן המכתב בפשטות, פשוטו כמשמעו, שאכן חמדת צבי, למרות הפקפוק שיש על הספר אין הספר נפסל, ומופרך לשורפו מכיון שרבותינו נשיאנו הזכירו את הספר; ואילו חמדת ימים אין ללמדו, כי א) לא ראה שהספר הובא אצל רבותינו ב) על הספר יש חילוקי דעות, לכן הסקתי מזה לפי השקפת הרבי 1) מזה שלא הובא הספר בחסידות ו2)מזה שיש על זה פקפוקים, שדעת החסידות היא להתייחס בחשדנות מסויימת להספר. כך הובן אצלי בפשטות.

ואכן הערתי שם, שהרי לכאורה רעיונות וניסוחים של חמדת ימים אכן כן עשו את דרכם לתוך עולם החסידות? ועל כך הסברתי בקיצור, שיתכן לבארו בשתי פנים, או שהם "הוכשרו" בידי ספר אחר והחסידות כנראה סמכה על הספר המסויים, או שהרעיון אכן קדם להחמדת ימים, והוכחתי את הדברים עיין שם.

על כך השיב המשיג באריכות גדולה שבאמת החסידות אכן מחזיקה מאד מספר זה, והביא שהספר מקדש מלך המקודש מאד בחסידות - מביא את הספר חמד"י הרבה, וכן שבהמשך-תרע"ב יש רעיון המבוסס על חמדת ימים שהובא במקדש מלך, ובאמת בכל זה הרי עדיין לא חידש מאומה, שכן הרי גם אני הבאתי דברים מחסידות שמקורם בחמדת ימים, ובכל זאת סברתי שאין הוכחה שאישרו את הספר באופן כללי. אך מה שכן חידש, הוא מה שהביא מכתבו של הרבי הידוע ליישב מנהג חב"ד שבליל ר"ה אומרים היה"ר על התפוח אחרי ברכת בורא פרי העץ, והרבי מביא את השדי חמד שמביא מחמדת ימים טעם על פי הקבלה על מנהג זה, ובכן הרי מוכח מזה שהרבי מביא את הספר העליל, וא"כ אכן לפי זה הרי לנו ראי' נחרצת שהספר מקובל ומקודש!

כיצד יתיישב שימוש בספר חמד"י, עם העובדה שהרבי טען במפורש שמעולם לא ראה את הספר מוזכר בחסידות, ושעל הספר מצויים חילוקי דעות ולכן לא ילמדו בזה? על כך ענה המשיג, שמכיון שהשואל כתב שמחד רצה לשרוף החמדת צבי, ומאידך רצה ללמוד בחמדת ימים הריהו בוודאי אדם מוזר ביותר, לכן ענה לו הרבי שלא ילמוד בזה, אך באמת זה כן ספר קדוש. ובתגובה שני' אף האריך לתאר ולשרטט את אופיו המפוקפק והמוזר של השואל, שכפי הנראה השואל חייב להיות או מטורף בדעתו או שואל לקנתר ולהתל, ולכן ענה לו הרבי בסגנון כזה. עד כאן תוכן יישובו של המשיג. ולכן מחזיק בדעתו בכל עוז שאכן הספר כן מקובל בחסידות.

ומדוע איפוא לא הוזכר בתורת החסידות הספר בשמו במפורש? על כך ענה המשיג, שפשוט פחדו רבותינו מהמתנגדים שמא יאשימו אותם בשבתאות, לכן העלימו את שמו של הספר! אך אין בהעלמת השם של הספר שום משמעות כלל ביחס למהות הספר. ולפי זה, מסקנתו איתן וברור שהספר כולו ספר קדוש הוא בלי פקפוק כלל. עד כאן תמצית דעתו של התמים המשיג.

לעומת זאת, לדידי, גישת המשיג בהבנת דברי הרבי כלל לא מתקבלת על הדעת. המשמעות הפשוטה מדבריו היא שהרבי שינה את האמת בגלל סיבות שונות. וכאן הבן שואל: היעלה על הדעת שדברי הרבי הם רק למראית עין ואינם אמת ח"ו? וכי אינו צורם לומר שהרבי רימה את השואל? אין לי מושג היאך פרשנות כזו נכתבת בקלות כזו בלי שום אסמכתא רצינית? ועוד זאת לא הצלחתי להבין. כנראה אינני בקי ברזי הטיפול באיש של "פרובוקציות" - אצלי הי' מונח שהדרך הכי יעילה לטפל באנשים כאלו, זה להתעלם מהם לחלוטין (כלשון הכתוב "אל תען כסיל כאוולתו"), ובכן אינני מבין מדוע הי' הרבי צריך להתייחס לאיש כזה במכתב?! וכן תמוה, כיצד תשובת הרבי מהווה אכן "תשובה" לשופטני ולרשיעא? וכי כך הדרך וכך השיטה לטפל בהם: כשזה אומר דבר אחד - בוחר הרבי לומר דבר הפכי? הדבר נשגב לגמרי מבינתי!

כמו כן תמוה אצלי לגמרי הגישה, שהעלמת שם המחבר בחסידות קשורה באימת המתנגדים (מלבד שהצבעתי כבר שהחיי אדם הביא את החמ"י, ורק טען ש"זכרוני לא דייק" מאחר שכתבתי הרבה פעמים, אך פעמיים גם הוא הודה שהובא בחי"א, ומה לי פעם אחת ומה לי פעמיים), שכן כלום מתקבל הדבר על הדעת שהצ"צ כשכתב את רשימותיו בליובאוויטש, בדור השלישי של החסידות בה בשעה שהדי המחלוקת כבר הושקטו כמעט לחלוטין - פוחד לציין לספר חמדת ימים?! ומאידך מציין לספרים חשודים כחמדת צבי? (וראה להלן על הבעייתיות של ספר זה).

ובשל כך דברי הרבי מובנים אצלי פשוטו כמשמעו, שאין ללמוד הספר משום שיש חילוקי דעות על הספר. (והנה כל בר דעת מבין שמשמעותם הפשוטה של מלים אלו היא, שהרבי מתכוון לחשדות השבתאות שהעלו על הספר, והרבי נותן מקום לחשדות אלו וסבר שהחסידות אף חושבת כך. ובכן לא הבנתי, כיצד לא דייקתי כשהסקתי שבחסידות הספר נחשד, ואף בדיוק רב נקטתי מלת "חשד" דוקא, מאחר שמובנה המילולית של מלת "חשד" היא - אולי יש משהו רע ואין הדבר מוחלט ותלוי בחילוקי דעות).

אולם כעת שוב מזדקרת לפנינו הסתירה בדברי הרבי עצמו ובשתיים: א)כיצד סותר הרבי את עצמו שכתב, שלא ראה שמביאים אותו בדא"ח - ואילו הוא עצמו מביאו. ב) משמע מדבריו שבדא"ח לא אוחזים מהספר-ומנמק מזה טעם למנהג.

והנה הסתירה הראשונה אינה קשה כפשוט - שהרבי במכתבו התכוון בוודאי לכתבי דא"ח עד לימיו עצמו.

ואילו על הסתירה השני' העליתי שני מהלכים. א) מהלך הראשון הפשוט והעדיף בעיני (משום שכך מקובל בהלכה ובפסיקה), הוא שכנראה שחזר בו הרבי: אחרי שהגיע לידו יותר כתבי דא"ח הנדפס ובכת"י ולא מצא שום איזכור של הספר - הגיע למסקנה שלא אחזו מהספר. ב) כשם שבשאר דברים שציינתי במאמרי הראשון (אך ראה בסוף דבריי), מכיון שהביאו את החמדת הימים בפוסקים ובמקובלים התקבל הדבר בחסידות כסמכותי - אף במקרה זה כך. וזה שטוען המשיג שמכיון שהרבי כתב שאין החמדת ימים תח"י - סימן שאלמלי החמדת ימים הי' תחת ידו הי' מצטט ממנו ישירות - לא הצלחתי להבין הטיעון שבדבריו, וכי בגלל שהספר לא מקובל - לא עיין הרבי בספר לאשר אם השדי חמד ציטט את הכל או לאו? משל למה הדבר דומה? הרבי פעם התבטא במכתב על ספר יוסיפון (או ספר היסטורי אחר כמותו) שצ"ע כמה סמכותי הספר. ובכן אם בדברי אחד מגדולי ישראל יובאו הספר - כלום הרבי לא יעיין בפנים הספר? וכי זה שהרבי כתב שברצונו לעיין בזה, פירושו שהרבי קובע שהספר סמכותי?

עד כאן תמצית הדיון היסודי, ויבוא כל אחד ואחד ויחליט כל אחד לפי נטיות לבו, מה ללמוד כפשוטו ומה שלא כפשוטו.

בין החמדת צבי לחמדת ימים

מאיפה צמחה אצל הת' הנ"ל התיאוריה, שהשואל על שני הספרים הללו חייב הי' להיות או מטורף או איש של פרובוקציות? לפי דבריו הוא מפני שהשואל שאל שאלה משונה, מחד רוצה לשרוף חמדת צבי, ומאידך רוצה ללמוד בחמדת ימים. אך דומני שהנחה זו מבוססת על העדר מידע מוחלט אודות הספר חמדת צבי והחשדות עליו בידי המשיג.

כל היודע משהו על שני ספרים אלו (בלי מכתבו של הרבי) בוודאי יודע, שבעוד שבספר חמדת ימים נחשד על שבתאות ונחשד שהתחבר בידי נתן העזתי, הרי דברים שבתאים בעליל לא מצויים בספר, ועד, שעם כל הבעייתיות שבספר, והרמזים הנסתרים של שבתאות (ונצרות!) המוסווים בספר לפי דעת שולליו, הרי סוף סוף מדובר ברמזים מוסווים וסמויים מן העין בלבד, ועד שאף קמו גדולי ישראל שנהפכו לחסידים נלהבים של הספר וחייבו לימודו כספר התעוררות וקדוש; ברם לעומת זאת בספר 'חמדת צבי' - הרי כל אשר רואה את הספר נתקל מיד בשבתאות גלויה וברורה בלי הסוואה ובלי תיחכום כלל. ולכן הדעות המסתייגות על ספר זה, חריפות יותר מאשר בספר חמדת ימים, שרק בדיקה מדוקדקת מגלה את המוזרות החבויה בו.

אצטט רק תיאורו של האדמו"ר הגה"ק ממונקאטש בספרו 'חמשה מאמרות' (מהד' ירושלים עמ' קנה), וייווכח הקורא במה מדובר: "יראה בתיקונים ע"פ חמדת צבי שנדפס באמשטרדם ובראש השער הציור מפסוקים וציורי צבי וכו' ונדפס שם "מאן דבעי למידע רזא דהאי יעיין בהקדמה א' לזהר בפירושו" ושם בפירושו בדף ח' ע"ב (שם מאריך על שבתי ומעלתו) ובדף נ' ע"א מבאר מפורש רמזים על המשיח בשם שבתי צבי מפורש ר"ל, ורעד תאחזו כמה נכשלו בזה בימים האלו".

מאידך, עם כל טיעוניהם של היעב"ץ והמונקאטשער על ספר חמדת ימים - הרי למעשה אין לנו בחמדת ימים שום דבר מפורש על שבתי צבי, והכל חבוי מאד ברמזים נסתרים ארוגים היטב במרקם הספר. ובמבט שטחי, נראה הספר כפנינה מוסרית ממדריגה ראשונה, שהלומד בו מתעורר לעבודת ה'.

מעתה, בעיניי אין השואל תמהוני כלל וכלל - הוא ביטא דוקא סברא מאד הגיונית ופשוטה, בלי פרובוקציות ובלי טירוף. ולכן לא חייבים לעוות ולעקם את דברי הרבי ללא היכר. [ובאמת לפי זה אכן צ"ע להבין דעת רבותינו, שהספר חמדת צבי הביאו ואילו חמדת ימים לא, ויש איתי הסברה נכונה בזה בעזהשי"ת, אך אין ברצוני להאריך כאן כלל מזה].

שימוש הרבי בספר

על שימוש הרבי בספר, מסתמך הוא על השמועה בשם הרי"ל גרונר שהרבי נהג לציין אליו, ופסק כאשר העירו לו, ולי צע"ג כיצד זאת שכעת, כשרוב דברי הרבי מהשנים הראשונות הללו כבר באו בדפוס, הרי שמחוץ לאזכור אחד שהגיע לרבי דרך השדי חמד - לא ראיתי ושמעתי בינתיים אף ציון נוסף לספר חמדת ימים?! וא"כ בינתיים (עד שיתברר אחרת) אינני יכול לקבל שמועה זו.

ולא רק זו, אלא שבהשגחה פרטית פירסם הת' יעקב זאיאנץ מדברי הרבי בעצמו בענין המקור להביטוי "וכל הנזהר ממשהו חמץ בפסח נשמר מחטא כל ימות השנה"- וברור מדברי הרבי שם (ראה בגליון שם דברי הת'), שאינו מייחס את החמדת ימים לתלמיד הרח"ו, ובוודאי שאינו סבור שכשאדהאמ"צ כותב פע"ח - התכוון ממש לחמדת ימים. וכן מלשון הרבי, מדלא הזכירו, משמע שאף לא ראה את החמדת ימים ואינו רגיל לציין לו.

[אגב כדאי לציין כאן משהו על נוסחת המשנת חסידים "והשומר פסח מחמץ כהלכתו ויחמיר בו בכל החומרות שמחמירים המחמירים יועיל לנפשו מאד כל השנה". בגליון תתלה עמ' 49 ואילך ציין הרב משה אהרן וויס לספר 'אלפא ביתא קדימתא'-דשמואל זעירא, מהחכם הנודע הרב שמואל אשכנזי, שברוב בקיאותו מביא כל הנוסחאות והגירסאות בזה, אולם פלא שבספר הנ"ל אינו מציין לעוד שתי נוסחאות ומקורות שקדמו בהרבה למשנת חסידים. א) השל"ה בהל' תשובה: "מצאתי בכתבי קודש דתלמידי האר"י ז"ל אלו הן הדברים המקדשים לאדם . . ד. ליזהר בחמץ ובשאור במשהו". ב) וזה, כנראה, המקור של המשנת חסידים. בספר 'מעשה חושב' 'קיצור כוונת המצוות מהאריז"ל' (מרבי אברהם אזולאי מחברו של החסד לאברהם ובן דורו של הרח"ו, ירושלים תשנ"ב) בסוף רימון הי"ג: "מצאתי כתבו שמעתי משם כ[בוד] מ[ורינו] ר[בי] י[צחק] א[שכנזי] זלה"ה שכל המשמר פסח כראוי בכל ענייניו שהוא תועלת לנפש לכל השנה. והחברים היו מחמירין כמנהג אשכנזים. ע"כ מצאתי"].

ומכאן ל"שאלות תם" שלו, מנין לי שהרבי לא ראה את הספר? לי מונח בפשטות, שלו אכן הי' כדברי המשיג, שאכן רבותינו סברו שהספר מכתבי אריז"ל ממש, הרבי לא הי' נתקל בדברי החמד"י בשדי חמד, אלא הי' זוכרו ומציין אליו כשם שהי' בקי בשאר כתבי אריז"ל ומשנת חסידים ומקדש מלך1.

ומנין אכן אני יודע שהי' הספר בספריית הרבי ריי"ץ? אמנם אינני יודע בבירור, אך שערתי מכיון שיש מזה הרבה מהדורות (ובפרט שלפי דעת המשיג הרי"ז מכתבי אריז"ל), מסתבר מאד מאד שאכן הי' לרבי ריי"ץ ספר זה.

ומכאן גם ל"שאלת תם" שבסוף אות ג, שאם אני כותב שלהרבי הי' ספר חמדת ימים, הכיצד אני כותב שכנראה שהרבי לא השתמש בסידור רבי אשר, בגלל נדירותו הלא גם על זה הי' צריך לחול מה שכתבתי ש"כמעט וודאי שגם בספריית הרי"ץ בוורשה ספר זה הי' שם". החילוק הוא פשוט ביותר, ואכן לכן דייקתי בעליל כאשר כתבתי ההשערה על הימצאות הספר בספריית הרבי, שיש מספר חמדת ימים הרבה מהדורות ללמדני ברמז לחכימא - שהסתברות הימצאות ספר זה בספרי', גבוהה מאד לעומת ספר שרק נדפס פעם אחת (ואף כאן דייקתי במה שהדגשתי שמעולם "לא נדפס שוב").

ועד שיוכח אחרת - שהרבי אכן ציין רבות (או לפחות פעם אחת בלי אמצעי) לספר זה ישירות ולא באמצעות מתווכים - לענ"ד דבריי קיימים ומקוימים.

בקיאות בהיסטוריה

כעת נעבור לדון בטענות של המשיג הדייקן ונראה כמה מוצקים טענותיו ודיוקיו, והנה המעיין בדבריו יראה שרוב טענותיו מנסות לחשוף את חוסר הדיוק המוחלט שלי, ואכן עיון בתוכן דבריו, מגלה שכמעט שלא הי' לו במה להפריך דבריי לגופו של ענין, בשל כך בחר להתמקד בהעדר דיוק וצרור הסתירות שכאילו מצא בדבריי, בתקווה לטשטש ההבדל בין תוכן לצורה, בין מהות לטפל. לכן נלך ונבדוק כמה מדוייקים דבריו שלו עצמו.

ואצהיר ואומר: צפיתי לרמה גבוהה של דיוק בציטוט ובהבנה, חיפוש אחרי מקורות ראשוניים ולא מספרים שהם לקוטי בתר לקוטי (כי הרי סוף סוף זאת מעלתו, שהוא דייקן גדול לעומת אדם שמגלה חוסר דייקנות משווע), אך לתדהמתי הרבה התברר לי שלא מיניה ולא מקצתיה, רוב דבריו משקפים העדר ידיעה יסודית במקורות שהוא בעצמו מצטט רק חלקם, ואי הבנה בסיסית במה שכתבתי, ועוד מסוג זה וכיוצא בזה. (ורק מחמת מוגבלות הזמן והמקום אין ביכולתי להתייחס לכל פרט ופרט, אך הרבה יותר ממה שהנני כותב יש באמתחתי).

בקול תרועה,מתקיף ה"דייקן" את בורותי העצומה בזה שאמרתי שיתכן שבעל חמדת הימים לא הי' נתן עזתי וכן לא הי' צדיק, אלא דמות מסתורית ביניים שהחדיר דברי נתן בספר, על כך מצהיר ה"דייקן" בנחרצות חד משמעית: "סברא זו משונה היא מאד, וכאמור לעיל אינה עומדת במבחן ההסטוריה: בכל ספרות הפולמוס והוויכוח בדבר מחברו של הספר, השאלה היחידה העומדת לדיון בפי כל גדולי ישראל וגדולי החסידות היא: האם צדק ר' יעקב עמדין בדבר קביעתו שנתן העזתי הוא מחברו של הספר, או שאכן יסודתו בהררי קודש, ואין בכל ספרות זאת דיעה אחת (הדגשה במקור) כדעתו של רנ"ג".

הרי כאן הצהרה גורפת שמשתמע מזה, שה"דייקן" בעצמו אכן עיין בכל ספרות הפולמוס ממש ולא החסיר אף אחד, ובכל זאת... לא נתקל בסברא משונה כזאת מימיו! ואילו אני... מהין לכתוב דברי הבל כאלו...!

אך למרבית הפליאה, איכשהו, אני כן מצאתי דעה כזו הסבורה, שמחד יתכן שצדיק כתב את הספר; ואילו מאידך (דור מאוחר)ידי זרים שלטו בו! כלומר, שיש ויש בספר חומר שבתאי מדור מאוחר ואין אתנו יודע מה מהימן ומה לא. ולא בספר נדיר ובלתי ידוע הכתוב מדבר, אלא דוקא ספר שמזכיר הדייקן בתגובתו! (אך מתאים לדרכו לא קרא ה"דייקן" דבריו במקור,אלא העתיק מספר נטעי גבריאל וכיו"ב, ולכן לא ידע כלל מה שכתוב שם).

בספר חמשה מאמרות הנ"ל כותב האדמו"ר ממונקאטש לרבי מנחם מענכין היילפרין: "שי"ל שהמחבר חה"י הי' באמת צדיק ונקי ובאמת חבירו של מהר"ש הלוי כמ"ש שם [השערת הרממ"ה], רק אח"ז עירבו בו דברים האלו בהכת"י ע"י אחר ונדפס כן הכל יחד כקמח בלתי מנופה . . כיון דחיישינן לזיופא . . ולא נודע למי או לנתן העזתי או אחר מכת ההוא והדומין להם וערבבו דברים, ע"כ כתב בדרך ערמה ממורו לפעמים בשם נר"ו ולפעמים ז"ל כדי שלא יכירו מבטן ויוגש מבטן מי יצאו הדברים...".

והנה השערה זו נראית נכונה מאד,שהרי כבר השוו את דברי הספר וראו שבספר שקועים דברים של ספרים מאוחרים משנות התס"ה. ואף יותר מזה ציטוטים מספר 'שבט מוסר' שנדפס לראשונה בקושטא בשנת תעב, נמצאים בו כמה פעמים. ואין לומר שבעל שבט המוסר ראה הדבר בכת"י של חמדת ימים כי א) אינו מייחס דבריו לשום מקור. ב) יש והוא כותב על עצמו בגוף ראשון שהוא ראה דבר מסוים ובחמדת ימים מופיע בלשון ראינו וכיו"ב, ואותו דבר עושה בהרבה קטעים הלקוחים מפרי חדש ועוד ספרים (וכן הדבר נכון לגבי המשנת חסידים, שהחמדת ימים שאב ממ"ח ולא להיפוך, כפי שביארנו בפעם שעברה). והדבר ברור למבין, אך לשם המחשה (ושלא לתת מקום לחשד של התחמקות), אביא שתי דוגמאות בולטות ממה שרשם ח"א ואציין להשאר בקיצור שהרוצה לעיין, יעיין בפירוט.

1) בחמדת ימים (עשי"ת פ"ד דפוס קושטא דף נו טור ב): "וכמה עניני' של רוחות "ראה ראינו בזמנינו" שנכנסו בגופות בני אדם, כי תסמר שער בני אד' משמוע, והכל כאשר לכל מהעונשים הנז' בתלמוד ובזהר ובמדרשים ממשפט העונשים המוכנים לנפש החוטאת, ומבקשים מן החיים שיבקשו להם אופני מנוחה ע"י תפלה ותורה וצדקה, אולי מחץ מכתם ירפא".

ואין ציטוט זה אלא העתק כמעט מילולי מדבר השבט מוסר (פי"ח אות יג מהדורה מנוקדת) תוך שינויים לשונים קלים (ואדגיש את הדומה): "וכמה ענינים של רוחות "ראיתי אני המחבר" שנכנסו בגופות בני אדם ומגידים בענשם שעברו מיום מותם עד שנכנסו בגוף זה - תסמר שערות בשר אדם משמוע, והכל מהעונשים הנזכרים בתלמוד ובזהר ובמדרשים ממשפט הענשים המוכנים לנפש החוטאים, ומבקשים מן החיים שיבקשו להם אופני מנוחה על ידי תפלה, אולי יועיל להם".

אך שינוי עיקרי כן יש. השבט מוסר כותב ש"ראיתי אני המחבר", ובחמדת ימים זה נהפך ל"ראה ראינו בזמינו". כעת חושבני הדבר מובן מאליו מי לקח ממי.

2) חמדת ימים אלול (פ"ג דף יג טור ב), "ויותר מהמה רבים מעמי הארץ בחשיכה יתהלכו, וקמו עמדו לראש אשמורת לומר סליחות לעשות נזק מתועלת, אשר המה באים ושותקים וכשומעים התחלת הבקשה והתחינה מרימים את קולם בקול שמחה, ותבקע הארץ לקולם באומרם קמתי באשמורת הבוקר וכו' וסדר לך הצדקה וכיוצא בהם, ולו חכמו ישכילו מה שמוציאין בפיהם רעדה אחזתם שם חיל כיולדה וחרוד יחרדו חרדה גדולה ויתפרדו כל עצמותם . . גם גורמי' בקול שירתם לאבד כוונת המכונים ומערבבים ומבלבלים כוונת המבינים".

בשבט מוסר דרוש לתשובה: "ואני קורא תגר על קצת מהמון העם שקמים לסליחות ללא צורך, ולעשות יותר נזק מתועלת בלי כוונה, שהנה באים ושותקים וכשומע' התחלות הבקשה והתחנ' מרים בקול קול שמח', כמי שמשור' בבי' משתה במזרקי יין . . באומרם קמתי באשמור' וכו' ולך ה' הצדקה וכו' ובשמך בטחתי וכו'. ובא להם כל זה, כי אינן מבינים מה שמוציאים מפיהם כדי שיכנסו הדברי' בלבם ויזדעזעו ויתחרדו ויתפחדו ויתפרדו כל עצמותיהם, וגורמים בזה לאבד השפלות וההכנעה מהמבינים, יען שבהרים קולם בניגונים מערבבים ומבלבלים כוונת המבין".

הרי שלך לפניך. הדברים הם דברי השבט מוסר והובלעו אל תוך חמדת ימים. ודי אפילו בשתי השוואות הללו (יש עוד השוואות אך כאמור אין זו המסגרת כלל) להוכיח מעל כל צל של ספק שאכן לקוח הדברים מספר שבט המוסר - ולא להיפוך.

וכמו כן, מוצאים אנו עשרות עשרות רעיונות ולשונות הלקוחים מן הפר"ח ומאד מחברים מאוחרים (וראה מה שהבאתי בסוף מאמרי). וכאמור, אין כאן מקומם לפרטם.

הרי כבר אנו אוחזים בשנת תע"ב, שבשנה ההיא עדיין יד המחבר מעתיק מספרים שיצאו לאור בזמנו ואורג הציטוטים במרקם ספרו. וא"כ ההגיון הפשוט והצלול אומר איפוא שספר שהתגבש ונוצר בשנת תע"ב - אינו משל תלמיד רח"ו או של תלמיד אחר של אריז"ל ושבוודאי לא שאב ממנו המשנת חסידים דבריו, כאשר הדברים מבוארים ברמ"ז ובמחברת הקודש לרנ"ש! אלא ההיפוך החמדת ימים שאב ממשנת חסידים.

המקדש מלך ושאר האדמורי"ם

דברים חריפים יש ל"דייקן" עלי באות ז' במה שכתבתי בענין הספר מקדש מלך, שהסברתי מכמה צדדים מדוע הבאת והסכמת החסידות להספר מקדש מלך עצמו, אינה מחייבת גם הסכמה להספר חמדת ימים (ויש להוסיף ולחדד הדבר ביתר שאת, שאפילו אם החסידות מביאה משהו ממקדש מלך בשם חמדת ימים, הרי כאמור אין זה אישור כלל על הספר חמדת ימים כפי שהבאתי בראש דבריי). ובמקום לדון לגופו של עניין הזדקק לטפל, ונתייחס איפוא לדבריו אחת לאחת ונגלה את מדת דייקנותו המופתית...

1) כך הוא כותב: "מקשה הוא על דברי, בנוגע ליחס החיובי של רבותינו נשיאנו לה'מקדש מלך' ותוכן קושייתו היא - שה'מקדש מלך' הוא ילקוט פירושים על הזהר בעיקר מתורתו של הרמ"ז, ואת דבריו מביאים בחסידות ולא דברי ה'מק"מ' עצמו. וכמו כל דבריו, הרי זה לוקה בחוסר דיוק מוחלט. אכן ה'מק"מ' מביא דברי הרמ"ז, אך דברי הרמ"ז מבוארים בכל פרשה לאחר סיום פרשנות ה'מק"מ' בעצמו את דברי הזהר בפרשה זו, מוסיף הוא "והרמ"ז פירש" וחוזר הוא מתחילת הפרשה ומעתיק דברי הרמ"ז, ובזכות זה הגיעו דברי הרמ"ז לידינו".

האשמה היא גדולה: היתכן שכתבתי שרק מביאים בחסידות מהמקדש מלך הנוגע לרמ"ז הלא מובא הרבה פעמים המקדש מלך עצמו? ורק בעי' אחת קיימת כאן, מעולם אכן לא כתבתי כך. המלים "ואת דבריו מביאים בחסידות ולא דברי ה'מק"מ' עצמו" הם מהרהורי לבו בלבד והם אכן מופרכים לגמרי, ואילו אני כתבתי על הרמ"ז בסוגריים "(שדבריו ברובם מביאה החסידות מספר זה)" כלומר, שחלק המרכזי של דברי הרמ"ז מובאים מספר זה, ושימוש נרחב במקדש מלך הוא בגלל הרמ"ז שבו, ופשוט יודע אני שיש הרבה הרבה ציטוטים משאר הדברים שהביא, מכאן, עד להגדרת השלילה: "ולא דברי המק"מ עצמו" - הדרך רחוקה מאד מאד.

זאת ועוד, סגנונו שסוגריים אלו קשורים עם "תוכן קושייתו" - מוטעה הוא מיסודו, סך הכל מדובר בתיאור צדדי למדי של שימוש הספר בחסידות, ואין שום הבדל כלל "בתוכן קושייתי" - אם כך או כך. אכן מופת של דייקנות!

[ומה שהוא ממציא סתירה מדומה בסוף אות י', שמחד כתבתי שספרו הוא "ילקוט פירושים ובעיקר דברי הרמ"ז", ומאידך אני מציין שהרבי הרש"ב מתכוון לדברי המקדש מלך עצמו? הבה נחשוב - כלום חסר דעה אני - באותו מאמר עצמו אני כותב שני דברים הפכיים על מהות ספר אחד? אלא כל מי שטרח להתבונן רק קצת, הי' מבין שאפילו ספר שנחשב בעיקרו ילקוט, כולל בתוכו גם מחידושי המלקט, צא וראה בספרי מלקטים כגון השערי תשובה, הבאר היטב, השדי חמד].

2) בקטע הבא אינני יודע אם ה"דייקן" לא הבין במה מדובר או שכח מדבריי בעת הכתיבה. אציג הדברים לקוראים שישפטו. אביא דבריו בלשונו: "ולטענתו הב' - שהגה"ק מקאמארנא קורא לה'מקדש מלך' אדונינו הקדוש, ויחד עם זה מתמי' הוא עליו מדוע ציטט ענין מ'חמדת ימים' (קידוש לבנה לז' ימים) שלשיטתו, הוא מתלמידי רוח שקר שבתי צבי - וכמוהו סברו שאר אדמו"רי החסידות:

(א) מסקנתו מוטעית ולוקה בחוסר דיוק, דלא כל אדמו"רי החסידות אחזו בשיטתו נגד ה'חמדת ימים', ועיין ב'נטעי גבריאל' שצויין לעיל - שהביא רשימה של אדמו"רים לכאן ולכאן".

אינני יודע על איזה מסקנה הוא מדבר, חיפשתי וחיפשתי במאמרי איפה כתבתי, שכל אדמו"רי החסידות לא אחזו מחמדת ימים - ולא מצאתי. ולא מצאתי - בגלל הסיבה הפשוטה, כי לא כתבתי כך כלל ועיקר, כי מה זה נוגע אם כל האדמו"רים אוחזים או רבע מהאדמו"רים אוחזים בזה - לדעת רבותינו נשיאינו, וכי קיים הדבר להצבעה?

הדיון כאן הי' בענין אחר לגמרי, בענין אם אפשר להעלות על הדעת שמישהו מחזיק (דעה שנתפסה כמופרכת בעיני המשיג בתגובתו הראשונה, ולפיכך אף הי' פשוט בעיני המשיג - שמכיון שמחזיקים בחב"ד מה'מקדש מלך' מוכרחים באופן בלתי נמנע לקבל גם ה'חמד"י') מהספר מקדש מלך מחד, ובאותו זמן לפסול את הספר חמדת ימים, ועל כך כתבתי "צא וראה שאלו האדמו"רים שיצאו במפורש בחריפות רבה נגד החמ"י, החזיקו מאד מספר מקדש מלך". הרי א) הנושא כאן מי שהחזיק ממקדש מלך ויחד עם זאת התנגד לחמד"י ב) נקטתי בלשוני "אלו אדמו"רים" ולא כציטוט הדייקן "כל אדמו"רים" (ואף טרח להדגיש את מלת "כל"!)

ומה שסיימתי "וכמוהו סברו שאר אדמור"י החסידות" - דומני שאפילו בן חמש למקרא מבין, שזה בא בהמשך למה שהבאתי "לשם משל" את דברי הקאמארנער, שמחד כותב על המקדש מלך - אדונינו הקדוש, ומאידך (בנשימה אחת) מגנה בחריפות את החמדת ימים, ועל כך סיימתי: "שכמוהו סברו שאר אדמו"רי החסידות" דהיינו "אלו אדמו"רים" - עליהם דיברתי בתחילת הקטע. (ולא העמדתי למנין כמה סברו כך וכמה כך, לא בענין זה ולא בענין אחר).

לגופו של ענין הרי שוב מתגלה כאן "בקיאותו הגדולה" - הנשענת על ה'נטעי גבריאל', ואם לא כתוב שם משהו - אינו קיים עבורו. העיד לי מו"ר הגאון בעל נטעי גבריאל שליט"א שדיבר עם הרה"ג הרב חיים לייב כ"ץ שליט"א מבארא פארק, שהוא הי' הראשון בזמנינו בין החרדים שאסף החומר בענין זה בהגדתו הנודעה 'ויגד משה' (ושאב גם ממקורותיהם של חוקרים, אך ציין אליהם ברמז בלבד בכדי שלא להפנות הקוראים לספרים מסוג זה, כשם שמציינים הרבה לחמד"י בלי לציין בשמו) - ואמר לו במפורש, שהביא רק את האדמו"רים שכתבו במפורש לשלילה בענין החמדת ימים, אך יודע הוא בעצמו ממסורה שבעל פה - שברוב חצרות אדמורי"ם שוללים את הספר.

3) מכאן מגיעים אל "מסקנה המוטעית" השני' שמייחס אלי: "(ב) ועיקר - כמדומה לי, שהנדון הוא "יחס רבותינו נשיאנו להחמדת ימים", ועם כל הכבוד להגה"ק מקאמארנא, ולהאדמו"ר מזידיטשוב שאחז כמוהו, הרי שכמדומה לי אין הם "רבותינו נשיאנו" דחסידות חב"ד, ולא זכור לי שום ציטוט בשמם בדרושי דא"ח". (הדגשות במקור).

וכי יש אפילו צל של משמעות מדבריי שהם רבותינו נשיאינו? וכי אין הוא מבין המשמעות של הבאת דבר לשם דוגמא? הבאתי דוגמא בלבד מחכמים אחרים שאכן קיימו 'פלגינן דיבורא' בספר מקדש מלך, ולכן הצעתי אפשרות אחת (מלבד זה הצעתי עוד אפשריות) - שיתכן שגם רבותינו סברו כך ואין זה נגד חוקי ההגיון. מה לא מובן ופשוט כאן?

ספר 'שאילת יעב"ץ' מי חיברו?

בכדי לתת מושג עד כמה לא דייק ה"דייקן", נביא תגובתו למה שתמהתי על הגאון רבי חיים פאלאג'י שכתב בתשובתו בענין חמדת ימים, שהלא "בספרו ס' שאלת יעב"ץ ח"ב העיד בנו שעבר בכל דברי הספר הזה, ולא מצא שום שלו ושחיתה בענין שבתי צבי כ"א מענין ס"ע [ספירת עומר], וגם ענין הברכה לבנים שהוא מדקדק ומקפיד דוקא ביד אחת". ועל כך כתבתי - שבמח"כ הגר"ח לא הבין לפום ריהטא, שדברים אלו כתב תלמיד היעב"ץ ולא היעב"ץ עצמו.

ועל כך כתב ה"דייקן": "באם בספר שאילת יעב"ץ שהביאו ר' חיים פאלאג'י, ועליו מקשה הרנ"ג ותו"ד שבמחילת כבודו של ר"ח פאלאג'י, ספר זה נכתב ע"י תלמיד היעב"ץ ולא ע"י היעב"ץ בעצמו, ולא הבנתי קושייתו, שהרי גם ר"ח פאלאג'י ידע מכך ומצטט בעצמו שזהו מדברי תלמידו, שכותב: ש"העיד בנו" - היינו ר' יעקב עמדין עצמו העיד לתלמידיו (שעל אף דבריו החריפים ביחס לספר זה - שכל דבריו מינות ושבתאות, הנה האמת היא ש)עבר בכל דברי הספר הזה ולא מצא שום שלו ושחיתה בענין שבתי צבי, כ"א מענין ס(פירת) ע(ומר) וברכת הבנים ביד אחת".

וכי אימתי כתבתי אני או מישהו אחר, ש"ספר" שאילת יעב"ץ "נכתב ע"י תלמיד היעב"ץ ולא היעב"ץ עצמו"? בוודאי שלא כתבתי דברים מופרכים כאלו, ורק מי שלא ראה את הספר מימיו יכול לצטט כך ולא להפריכו מיד. ואכן אין התבטאות זו בעיני אלא עדות ברורה שלא טרח ה"דייקן" אפילו לעיין בספר כה נפוץ כמו שאילת היעב"ץ, וחשב לכן שהספר כולו שייך לתלמיד היעב"ץ (כי מה עושה שם דברי התלמיד?) ואם הי' מעיין הי' נמנע מלכתוב דברים שאין בהם ממש. ובמקום זה רק ציטט את דברי הגר"ח פאלאג'י שציטט את השאילת יעב"ץ שלא במדוייק.

ספר 'שאילת היעב"ץ' הינו כידוע ספר של תשובות היעב"ץ שהדפיס בעצמו ובו הדפיס תשובותיו וכן כמה מהשאלות ששאלוהו. והנה הנידון הוא בח"ב סימן קכ"ד, קכ"ה וקכ"ו, ושם בסימן קכ"ה מופיעה שאלת תלמידו רבי יעקב הכהן, ושם כותב התלמיד לרבו היעב"ץ: "הספר ח[מדת] ה[ימים] רצונו הוא כבודו להשאר אצלו ואני לא מצאתי בו דבר תימה זולת ענין ס"ע...". כלומר שהתלמיד כותב לרבו שמשאיר בידי רבו את הספר 'חמדת הימים' שיעיין בו, ומוסר לרבו שהוא עצמו רק מצא שני דברים תמוהים בספר זה. אך זאת דברי תלמידו בעליל, ואילו היעב"ץ בתשובה שלפני כן (סימן קכד) בעצמו כותב ש"זכורני שבס' חמדת הימים נמצאת תחינה שיסד נביא השקר העזתי לאמרה בי[ום] ש[בת] ק[ודש] שמברכין החודש . . ואותם מלאה לה גלוליה רמ"ז וה"ן מספר תתי"ד לרמוז על שקוץ ש"ץ שר"י צפן בתוכה".

דומני שמעתה, כל הפרשנות המפותלת, האופיינית, מעטו של הדייקן - שמה שכותב הגר"ח "העיד בנו" - הכוונה שהעיד היעב"ץ, "בנו"- התלמידים - היא מגוחכת ממש. וכן מה שקובע שמדברי הגר"ח משמע ברור ש"ידע" שנכתבו הדברים בידי התלמיד, לא אדע מנין משמע כך כלל? [וכן עצם הפירוש בצמד מלים של הגר"ח "העיד בנו" - שהעיד (היעב"ץ) בהתלמיד, נתפס אצלי כעיוות גדול של משמעות המלים הפשוטות ולא כפשט הפשוט].

כמו כן מובן מאליו, שגם מסקנתו שהסיק מכך - מסוגננת בסגנון נוקב: "ובאם אלו בלבד שני הדברים התמוהים כביכול שאותם מצא מתנגדו העקרי של ה'חמדת ימים', ילמדנו רבנו מה עוד מ"כתביו" של נתן חדרו לתוך הספר?!" - כעשן היא כלה. (וראה בקטע הבא).

והרי לנו דוגמא בולטת ל"יסודיות ולדייקנות"!

רשימות מנהגים הלקוחים מחמדת ימים

עורך הוא רשימה של דברים שנלקחו מחמדת ימים בהתרסה - "ילמדנו רבינו: מה עוד מ"כתביו" של נתן חדרו לתוך הספר - האם הכוונה למנהגים אלו?! ואכן רוב דברים ברשימה אין מקורם כלל בחמדת ימים, כפי שאפרט, אך כדרכו - אם לא יודע משהו - זה סימן ברור שבוודאי לא קיים. אך יש ויש דברי נתן בספר כפי שאבאר.

(1) מפליא, שעדיין מתעקש לציין למנהג הראשון ברשימתו - המנהג לחכות ז' ימים לפני קידוש לבנה, כמנהג שיסודו בחמדת ימים, שהרי כבר הדבר מופיע ברמ"ז על זח"ב קפז, א? (ואולי הכוונה ללשון רבינו בסידורו הלקוח מסידור ר' שבתי, ואצלו נוסח ומנהג היינו הך. אגב: הוא כותב עלי: "עוד כותב הוא, שלשון אדה"ז בסידורו דומה ללשון הרמ"ז (המודגש אינו במקור)", ואילו אני לא כתבתי דבר כזה מעודי, ואין לי מושג קלוש מאיפה המציאו. כתבתי רק "נראים הדברים שיסוד הטעם ב'משנת חסידים' מבואר בפי' הרמ"ז". פירושים מיותרים!).

(2) "המנהג לומר לדוד ה' אורי וישעי מר"ח אלול ועד הו"ר". וכבר ציינו כמה שמקור המנהג נמצא בספר 'ספר שם טוב הקטן' (לרבי בנימין בינוש ב"ר יהודה ליב הכהן מקראטשין, תיקונים וכוונות ע"פ קבלות האריז"ל, זולצבך תס"ו). [וגם בזה (מלבד ההוכחות דלעיל שיש דברים משנת תע"ב ואילך) - לא יתכן שראה את החמד"י בכת"י, שכן שם, ב"דינים והנהגות וידוים . . מר"ח אלול" (עמ' כב) כשמאריך בחשיבות התפילה - אין שום רמז שלקח את חיוב אמירתו משום ספר, וחזקה שהי' מציין מקורו אם לקח הדברים מכת"י, מאידך החמד"י (ח"ד, פרק ד' לסליחות דף טו טור ד) כותב על כך: "ואנכי נהגתי גם מזמור לדוד", אך הרי דרכו לשאוב מספרים אחרים בהעלמת השם!].

(3) "הנוסח דיה"ר בעת פתיחת הארון דג' רגלים" - לפלא שאינו יודע שהדבר כבר מופיע כמעט מלה במלה בעולת תמיד (מכתבי אריז"ל) מועדים, לחג הסוכות (ובעיקר מופיעים שם התפילה על שיקויים בנו המקרא ונחה, שעורר פליאתו של האדמו"ר ממונקאטש).

(4) "המנהג שהנהיג מחדש כ"ק אדמו"ר החל מטו בשבט תשל"ז - לאכול פירות שנשתבחה בהם א"י - בט"ו בשבט" - לפלא שאינו יודע שמנהג זה כבר מופיע במג"א סי' קלא סקט"ז בשם ה'תיקון יששכר' (לרבי יששכר סוסאן בן דורו של הב"י הספר נדפס בוינציה של"ט) דף כב, ב: "ונוהגים האשכנזים יצ"ו להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום". (ואכן המנהג מופיע בכמה מסידורי אשכנז עתיקים). וב'נטעי גבריאל' אף ציין לספר 'ברכת אליהו' (מר' אליהו מאולונוב, נדפס בוואנזבאק תפ"ח) מכתבי רבי משה חאגיז: "ממה שראיתי מרבותי וממורי הנז"ל [ כנראה הכוונה למורו הרב מר זקנו רבי משה גאלאנטי. נ.ג.] שהי' נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן . . והי' נוהגים לאכול טו מיני פירות . . וכן מצאתי בשם האר"י ז"ל שהי' נוהג כסדר הזה". והאם הכוונה לז' מיני פירות שנשתבחה בהם א"י - אין זה מבואר לא בחמד"י ולא בשאר מקורות, דשם מבואר ט"ו פירות ויותר. ובטח גם שאר המנהגים יסודם במקורות קדומים יותר.

(5) "מנהג חב"ד לומר היה"ר אחר התפוח וקודם האכילה" - אף מנהג זה מקורו במנהג אשכנז שב'מעגלי צדק', כמבואר במכתב של הרבי. ולציין שכך נהגו גם בוורמייזא כמבואר ב'מנהגי וורמיישא' עמ' קט"ז (ומנהגים אלו הם משנת ת"חעד תל"ח).

ולזה ששואל שאראה לו איפה יש מדברי נתן עזתי בספר, מה לי להביא ולפרסם דבריו מעל קובץ זה - ישתקעו דבריו ולא ייזכרו. אך בכדי שלא להיחשד בהתחמקות, אציין רק זאת שרשימה (חלקית) מדברי נתן בתוך חמדת ימים מצוי' ב'תעלומות ספר' לר' אברהם יערי (מוסד הרב קוק) עמ' 76 ואילך. (ושיטתו של יערי שם, שרבי בנימין הלוי חיבר הספר מופרכת מיסודה, עפ"י המבואר לעיל ועוד, על מקורות מאוחרים בהרבה בספר, ואכמ"ל).

אדמו"ר האמצעי ומקורותיו

דעתו של המשיג, שזה שאדהאמ"צ הראה מקום שקידוש לבנה הוא אחרי ז' ימים שמקורו בפע"ח - שנחשב כ'כתבי אריז"ל', ועל כך שאלתי שכידוע שאין לדייק בלשון אדהאמ"צ ועל כך עונה: "במה דברים אמורים בענין של הסברה ושקו"ט, אך לא כאשר מדובר במראה מקום!" מלבד עצם ההנחה, שחמדת ימים הוא ככתבי אריז"ל - מופרכת כדלעיל , הרי ידועים דברי הרבי ב'שיחות קודש' תשכ"ו ע' 148, שהתאריך שכתב אדהאמ"צ בהקדמת השו"ע אינו מדוייק - מאחר שאדהאמ"צ לא דייק בכגון דא, וא"כ אינני רואה שום הבדל בין תאריכים למראה מקום.

טעם למה אין סופרים ספירה אחר הסדר

הוא כותב: "מקשה על מה שהבאתי כציטוט מספר 'חמדת ימים' ביחס לספה"ע לאחר הסדר, ומקשה עלי מ... דברי שהבאתי מדברי ר' חיים פאלאג'י המציין שהחיד"א מצא שדבר זה כבר הובא בדברי הרמ"ז!" - ראשית נבצר ממני להבין, מדוע אי אפשר להקשות "מ... דברי"-? אך לאמיתו של דבר - לא ראיתי כאן שום קושיא שאני "מקשה" - רק הערתי ללשון הביטוי ותו לא מידי.

וממשיך: "ועל טענתו שענין זה הובא בסידור כדי להפריכו, לא זכיתי לרדת לסוף דעתו, הלשון בסידור הוא "והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפילה מוקדם לברכה". והטעם הוא, כי במדינות אלו הצפוניות עמוד השחר סמוך לחצות, וחיישינן שיאחר או ישכח הספירה. היינו שאין זה פרכא בעצם הענין, אלא מצד סיבה צדדית לחלוטין, המונעת קיום הידור זה במדינותינו (מלפנים)".

ואני לא זכיתי לרדת לתחלת דעתו של המשיג, הוא מחדש כאן חידוש גדול שזה שאין אנו נוהגים במנהג זה לספור אחרי הסדר, קשור עם מקום מגורים של אדמו"ר הזקן בליאזני איפה שהלילה קצר! וא"כ -לפי חידושו- כאן בארה"ב כבר יש לנהוג כפי הבאים בסוד ה' - ומדוע אין אנו נוהגים כן? אך האמת הפשוטה היא שהקטע "ואם שכח ולא ספר..." אינו מהווה נימוק כלל מדוע אין סופרים אחרי הסדר והוא קטע נפרד לחלוטין כידוע ופשוט. [ואילו הטעם על פי נגלה, יש מהצ"צ כפי שנדפס בסידור תורה אור בסוגריים מרובעות].

מקור לנימוק התשליך

לבסוף אציין מה שמצאתי בענין נימוק התשליך שבסידור רבינו. במאמרי הראשון ציינתי, שמקור הנימוק המבואר בסידור רבינו שמים רומזים על חסדים, לא ראיתי בכתבי האר"י ומקבילות, אלא מופיע בספר חמדת ימים. וציינתי גם שהדבר הגיע לרבינו באמצעות סידור רבי אשר.

כעת שמתי לב שבעצם ה'ספר חמדת ימים' לקח רעיון זה כמעט מלה במלה מספר 'שם טוב קטן' (שציינתי אליו לעיל בכותרת "רשימות" אות 2.) ומחמת שהספר נדיר אעתיק את לשונו (בסוף ר"ה): הטעם שהולכין אחר המנחה, דע כי יום א' הוא סוד דינא קשי' וצריכין אנו להמתיק מעלינו הש"ך ופ"ד דינים דדינא קשיא, לכך הולכין אחר מנחה אל המים שמורה על החסדים, וגם הדגים שרומז על עיני פקיחא, כדי להמתיק הדינא קשיא, ויהיה עי"ז אח"כ דיניא רפיא".

ובזה אני מסיים דיוני בפרק זה, ואעפ"י שעוד יש בעטי הרבה דברים בגו - אך התארכו הדברים יתר מדאי.

1) ומה שמביא הסיפור מהספר 'רסיסי לילה', שהרבי שלח שליח לחפש הספר אפילו שראה הספר באירופה, אם המעשה אמת - הרי צ"ע וכי אחד מכתבי אריז"ל דומה לרסיסי לילה?

בקשר לדיון ע"ד מ"ש הרמב"ם במו"נ על סוג שבין חי למדבר, כדאי להביא מ'ספר זכרון לבני ישראל' (מהרה"ח הר"י דזייקאבסאן ז"ל) עמ' נא, שמספר מה שדיבר כ"ק אדמו"ר נ"ע (מוהרש"ב) בשמח"ת תרע"ו בהתוועדות שבביתו קודם הקפות: "...צרפתים הם בעלי תאוות, אפריקא הם ממוצע בין בעל חי למדבר...".