דברי החרדים והמעבר יבק

בהל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ה: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת שלמה בכל תפילת שמו"ע משלש תפלות שבכל יום . . ולא היו חוששין לבטול תורה אף שתלמוד תורה כנגד כולם מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ברוך הוא ביראה ואהבה עזה ודבקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ומצות הדבקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות תלמוד תורה וקודמת אליה כמו שכתוב ראשית חכמה יראת ה'".

למקור דבר זה ציין רבינו לחרדים ושל"ה. ובחרדים פרק ס"ה (מצות התשובה) מביא: "תקנה אחת מצאתי בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנז ז"ל בספר אחד כתיבת יד נקרא בית מדות איננו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס שם מצאתי כתוב "כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עוון סגופים ויסורין קשין . . לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה' זאת תקנתו לא יחלש ולא יתבטל מלמודו אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין . . וגם בכמה חיבורים מהראשונים נמצא שההתבודדות והפרישות והדבקות היו נוהגים בה חסידי ישראל היינו שבהיותם לבדם מפרישים מדעתם עניני העולם ומקשרים מחשבותם עם אדון הכל וכך לימד מהרר"י המקובל הנזכר שזה מועיל לנפש שבעתיים מהלימוד".

בשל"ה מסכת יומא הלכות תשובה בביאור מלת לעשותך, מצטט דברי החרדים כהוויתם.

ובמעבר יבק (קרבן תענית פ"א) מביא תוכן הענין בהוספות משלו. "נמצא כתוב בשם המקובל האלקי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי כל מה שתמצא בדברי הראשונים תוכחות על עונות סגופים ויסורים קשים . . לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה' זאת היא תקנתו לא יחלש ולא יבטל מלמודו כי התורה היא אש ומים המוציאה לרויה האדם העוסק בה והיא תבלין נגד יצר הרע . . והיא תושיה לכחות חומריות והיא כיין המשמח ודבש הממתיק וחלב המלבין ושמן המצחצח לנפש רוח ונשמה . . ומצינו כמה חסידים שהיו בוררים להם ימים מיוחדים ולא היו רוצים לראות שום אדם אלא מתפללים וקוראים כל היום לעצמם . . אך עצת זו ישפר עליה יום אחד מהשבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עמד לפניו ביום הדין . . וכמה היה מזרז על זה החכם מורי כמוהר"ר ישראל סרוק זצ"ל בשם רבותיו . . וכתב בעל החרדים ובכמה חיבורים הראשונים נמצא שבהתבודדות והפרישות והדבקות היו נוהגים בו חסידים יע"ש ולמד מהרר"י מקובל הנ"ל שזה מועיל לנפש שבעתיים מהלימוד".

הרעיון הובא בצוואת הריב"ש אות כט "וכשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה כדי לדבק עצמו בו ית' ואעפ"כ צריך ללמוד אעפ"י שבעת הלימוד א"א לדבק עצמו בו ית' מ"מ צריך ללמוד שהתורה מצחצחת נשמתו" (ולשון זו מצחצחת נשמתו דומה קצת ללשון המעבר יבק "ושמן המצחצח לנפש רוח ונשמה").

והנה לכאורה יש סתירה בכל המקורות הללו דמחד לגבי תשובה אומרים שת"ח צריך רק ללמוד, ומאידך מסיימים שיום אחד בשבוע זקוק ליום שהוא תשובה בלבד בלי לימוד? ולא מסתבר לחלק בין תעניות לדבקות כי הרי לפי מהלך הדברים משמע שכל מה שאדם מזדכך לקונו הוא בגדר ודין של דביקות ליראת ה' ואהבתו? ועוד וכי מה ההבדל בין דבקות לתשובה? הלא אדרבה תשובה מחוייבת היא כי לרשע מה לך לספר חוקי? וגם זה מצות עשה כמו מצות דבקות?

אלא נראה שההבדל הוא בין יום בשבוע לבין התמסרות כל כולה לסיגופים וצ"ל מה ההבדל ביניהם? ונראה שזה יסודו של אדה"ז שמחלק בה"ו שם בין מי שיש לו ידיעות התורה ורק לא קיים מצות והגית, לבין מי שאין לו ידיעת התורה כלל. דנראה שזהו החילוק כאן מסגף את עצמו הרי מחליש כוחו מכל וכל ואינו מסוגל ללמוד כלל ומביא לידי שכחת התורה, וזה אסור לת"ח. אך ביטול תורה לצורך דביקות פעם לשבוע אינו אלא ביטול קיום של והגית בו יומם ולילה ולכן לגבי זה דביקות שבעתיים מלימוד.

דעת צוואת הריב"ש

והנה לסימן זה שבצוואת הריב"ש יש שינוי נוסח נדפס במהדורת קה"ת ושם כותב שחייבים ללמוד אפילו מי שהוא למדן אפילו אם אין לו דביקות מהלימוד, כי ביטול זמן יותר גרוע מאי דביקות שבלימוד. ובתוך הדיבורים כותב: "ובוודאי אם הי' יכול להתבונן בפלא חכמת התורה, וכח הבורא בכל הנבראים היה מכיר שחסד הבוי"ת ושפעו תמיד לא ישבותו והיה מדבק בו באהבה גמורה וכפוף לרצונו ולעבודתו ולמסור נר"נ לקדושת שמו ולייחד מעשיו רק לשמו ית' בלי שיתוף כלל כמו שעשו החסידים הראשונים שלא היתה מחשבתם דבוקה רק בו ית' היה טוב כמו הלימוד ואפשר יותר כמ"ש החסיד בעל חובת הלבבות ובגאון בעל של"ה וז"ל הדבקות הוא יותר טוב שבעתיים מהלימוד". (ולכאורה צ"ע מה שמציין לחוה"ל ואולי זה השתלשל מזה שבאח' הכת"י הי' כתוב הח' ופיענחו אותו חוה"ל? ויש לחפש בחוה"ל מזה).

והנה לכאורה לפי דברי צוואת הריב"ש יוצא הבדל אחר בין זה שיודע לדבוק עצמו לה' כיאה ולזה אנו אומרים שהדביקות שלו שבעתיים מלימוד התורה, ואלו היו החסידים הראשונים, לבין רוב בני אדם שאינם יודעים דביקות מהי, ואז אפילו אם הוא למדן גם "לא תהי' שעת הלימוד גרועה מנפילת המוחין ומעת שינה שגם אז אינו יכול לדבק בבוי"ת".

(ואולי זה ההבדל המבואר בהל' ו' בין הצדיק שיש לו אהבה בתענוגים שאצלו אהבה גרידא ודביקות מספיקה, לבין זה שאין לו אהבה בתענוגים וממילא אהבה שלו מתבטאת בלימוד התורה בפועל כי בלא"ה כי כצועק מים מים ואינו שותה).

מקורו באר"י החי?

והנה מקור יסוד זה הוא בדברי האריז"ל כפי שהביא החרדים, והנה על קטע זה שבחרדים כותב החיד"א בספרו כסא רחמים על אבות דרב"נ פרק ל"ט בתוספות: "ואגב אומר כי איזה ת"ח בזמנינו לקחו דברים אלו שכתבו משם רבינו האר"י זצ"ל לקרן קיימת ולעמוד ברזל והעלימו עין לדקדק באמרי קדוש, ומריש אמינא כי דברי רבינו האר"י זצ"ל כעת איני זוכר שכתבם רבינו מהרח"ו זצ"ל בשמנה שערים אך כמדומה לי שהרב עיר וקדיש מהר"א אזכרי ז"ל בס' חרדים כתבום ואפשר דמשם חפר אוכל של"ה ז"ל (כי אין הס' אצלי) איכו השתא אמינא דהרב האר"י ז"ל מיירי בעוסק בתורה לשמה ותותרו אומנתו ושתים זו חסרו"ת בנויות על גבי הסלע גם הרב האר"י ז"ל כתב וידוע דעת ויראת ה'".

ולכאורה מפקפק בעצם שמיעה זו אם הוא מדברי האר"י הוא וכידוע דעת חכמי הספרדים ודעת החיד"א שכל שאינו מח' שערים לא קיבלו כאמין ופקפקו בזה.

והנה בפשטות החיד"א מערער על כל שייכותו של הקטע לאר"י גם בענין מעלת הדביקות על הלימוד כי הכל לקוח לכאורה מספר שמצא החרדים בכת"י זה. אך לאמיתו של דבר מצאתי מעין ענין זה של מעלת הדבקות על לימוד באחד מן השמונה שערים והוא בשער רוה"ק הקדמה א' (מהד' אשלג עמ' עה): "דע כי האיש אשר התחיל ליחד הייחודים הנוגעים ונמנע מלייחדם הנה גורם לו נזק גדול אם יעזוב יום יומיים יעזבוהו ויגרום שאותם הנשמות שרוצים להתדבק באדם יבדלו ויתרחקו ממנו, ואל תאמר שעסק התורה גדול ואין ראוי לבטלו כי ענין הייחודים הנז' הוא גדול מעסק התורה כי הוא מיחד העולמות העליונים ונקרא עסק התורה ויחוד".

הרי המושג שייחוד גדול מלימוד התורה. אך צ"ע אם ייחוד היינו דביקות שבפשטות ייחוד העולמות העליונים בגדר דביקות בה' הוא, אך הרי מסיים "שנקרא עסק התורה ויחוד" א"כ זה חלק מתורה? וצ"ע.

עוד יש להעיר שהרי המעבר יבק מציין שהתבודדות פעם בשבוע קיבל ממהר"י סרוק ששמע מרבותיו, דהיינו אריז"ל, ויסוד ההתבודדות הוא היסוד שמעלת הדביקות שבעתיים מלימוד התורה. אף כידוע שהחיד"א לא קיבל קבלת מהר"י סרוק שאינו מהרח"ו, ואילו נשיאי החסידות קיבלו דבריו כידוע.

ויש לי עוד להאריך בביאור הדברים בכל פרט אך כעת אין הזמן גרמא ובאתי להעיר ולהאיר.

בלקו"ש חלק ט"ל עמ' 43 (בשיחה לר"ה) כותב וז"ל: "כתב רבינו הזקן בסידורו ב"סדר תקיעות": אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר ויאמר קאפיטל זה [מזמור מ"ז שבתהילים] ז' פעמים".

ובפשטות אומר כאן אדמו"ר הזקן ב' ענינים שונים (א) יכין עצמו לתקוע בשופר (ב) יאמר קאפיטל זה ז' פעמים.

[ובפרט שמקורם של ב ענינים הוא בב' מקומות שונים, דמ"ש "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר" מקורו בפע"ח ומשנת חסידים (ולהוסיף שבהערה 4 מציין שלשון אדה"ז הוא לשון המ"ח משא"כ מפע"ח הוא בשינויים קלים) ובמקומות אלו לא הובא ע"ד מזמור מ"ז, ואילו ענין אמירת מזמור מ"ז מקורו בסידור האריז"ל, אבל שם (אף שהובא הכוונות לתקיעת שופר) לא נמצא כלום ע"ד ההכנה לתק"ש – "אחר קריאת התורה יכין עצמו לתקוע בשופר"] עכלה"ק בהנוגע לענינו.

והיינו דהלשון "יכין עצמו לתקוע בשופר" הוא לשון המ"ח [משנת חסידים], ואילו הענין דאמירת מזמור מ"ז הוא תוכן דברי סדור האריז"ל, ואינו מוזכר כלל לא בפע"ח ולא במ"ח,

והנה בסידור האריז"ל (סידור ר"ש מראשקוב ובסידור ר' אשר לא נמצא זה כלל) לאחר שתחת הכותרת "כוונת השופר" הביא קצור דברי הפע"ח, שעה"כ, והמ"ח בענין הכוונות דתקיעת שופר, מתחיל כותרת חדשה בפני עצמה "סדר תקיעות שופר" וכותב הוא וז"ל:

"צריך לומר מזמור מ"ז כל העמים תקעו כף ז"פ [ז' פעמים] ויכוין שההבל ממזמור זה עולה למעלה בסוד עלה אלקים בתרועה לבער ולבטל ולהכרית כל המקטרגים ושטנים המבדילין ביננו לאבינו שבשמים ויש במזמור זה ז"פ [ז פעמים] אלוקים ויש ז' גבורות כנגד בג"ד כפר"ת וז' ימי השבוע. ובאמירה זו מתבטלין ומתמתקין כל דינין קשים ורפים ומהפכין מדה"ד למדה"ר [מדת הדין למדת הרחמים] ויש מ"ט תיבין כנגד מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ובזה מתמתקין ויוצאים זכאין בדין".

כאמור לעיל ענין זה אינו בנמצא לא בפע"ח (ולא בשער הכוונות) ולא במשנת חסידים. מהיכן מקורו של ר' שבתי מרשקוב ומהיכן העתיקו לסידורו (סדור האריז"ל)? ובכן, מקורו הוא בספר חמדת ימים. (בפרק ז' – תקיעת שופר) כותב וז"ל "ומצאתי כתוב לא' מתלמידי רבינו זלה"ה לומר מזמור מ"ז למנצח כו' שההבל ממזמור זה עולה למעלה בסוד עלה אלקים בתרועה וכו' לבער ולבטל ולהכרית כל המקטרגים ושטנים, המסכים המבדילים ביננו לבין אבינו שבשמים.

ובמזמור זה יש ז"פ [ז' פעמים] אלקים, ויש ז' גבורות נגד בג"ד כפר"ת, ובאמירת המזמור הזה אנו ממתיקים דינא קשיא ודינא רפיא, ולכן צריך לאומרו ז"פ קודם התקיעה בין התוקע ובין הקהל, ע"כ.

(ולהוסיף, שבנוסף לכך שאמרית מזמור מ"ז בתהלים לפני תק"ש שאותו הביא אדה"ז בסדור מסדור האריז"ל – שהעתיקו מספר חמדת ימים, הנה הם מלשון "ובאמירה זה מתבטלין ומתמתקין כל דינין" למדין ענין עיקרי בחסידות – ראה בסה"מ מלוקט ה' ד"ה יבחר לנו את נחלתינו (תשכ"ג) בסיום המאמר – הערה 62 באריכות, וש"נ).

ב. בלקו"ת פ' במדבר (דף ט' ע"א) "ביאר מעט ע"פ וארשתיך לי'", מביא כמה ביאורים בענין חצרות (כלתה נפשי לחצרות ה') וההפרש בין בית וחצר, ובחצר גופא ההפרש בין חצרות הפנימיים וחצר החיצונה, ומביא שם דעת הפרדס בערה"כ, לקוטי הש"ס, להאיריז"ל מא"א אות ח' סימן ו', ואח"כ (בעמוד ב' למעלה) מביא שם וז"ל "ובזהר פ' נח (דעה ב') לפי המק"מ שם משמע בחצר הפנימית היא עולם הבריאה וחצר החיצונה היא עולם היצירה", עיי"ש שהאריך בזה, ודוחק הוא לישב זה עם הדעות דלעיל.

והנה המק"מ שם הביא ענין זה ובשם החמדת ימים, והעתיק כל אריכות לשונו וביאורו (בחמדת ימים דף ק' כתב וז"ל . . עכ"ל) ההשפעה בעולמות ע"י לבוש היצירה היא חצר החיצונה וביום השבת נמשכת ההשפעה ע"י לבוש הפנימי דעולם הבריאה הנק' חצר הפנימית.

ומענין לציין שבלקו"ת דברים, דרושים לשבת שובה, ס"ו עמ' ג' (ד"ה שובה ישראל) מבאר אדה"ז שם (אות ב') אשר בימות החול נמשכת החיות ע"י לבוש הדבור שהוא בחי' עשי' ובשבת נמשכת החיות להעולמות ע"י בחי' המחשבה לבדה שהוא עולם הבריאה ולכן נמשכת נשמה יתירה בשבת דהיינו מעולם הבריאה. ובחצאי עגול מציין וז"ל: "עיין בזה"א פ' נח דע"ה ע"ב ע"פ שער החצר הפנימית ובמק"מ [ובמקדש מלך] שם בשם הפע"ח [הפרי עץ חיים]" היינו שמאריך דברי החמדת ימים כדברי הפרי עץ חיים.

ג. בשוע"ר (בהלכות שבת סימן רפ"ה סעיף ב' בענין אמירת שמו"ת) מביא אדה"ז דיעה שאפשר לצאת באמירת המקרא ב"פ, ובפעם השלישית לומר שוב המקרא ללמדו עם פרש"י, ובקו"א הוכיח שזאת הכוונה (היינו שלפי דיעה זו, אין הכוונה ללמוד המקרא ק"פ ואח"כ רק פרש"י) כי באם לאו הרי במקומות שאין עליהם פרש"י יוצא שאין הוא אומר פסוק זה ג"פ, וציין בסופו "וכ"כ בח"ה ח"ב פט"ו ע"ש", וכבר דשו בה רבים (וכמדומה לי שגם בחוברת זאת דנו בזה) בדבר פירוש ראשי תיבות אלו (ח"ה) כי בחמדת הימים לא נמצא זאת בח"כ פט"ו.

והנה לכאורה נמצא ענין זה ולשון זה בחמדת ימים, שבת פ"ג, אשר מוכיח שע"פ הסוד העיקר הוא ללמוד המקרא ב"פ עם תרגום דוקא (כהדיעה הב' שאותה מביא אדה"ז (בשם הגה"א), וכותב הוא וז"ל: "ועתה תחזה כמה שיא סברת האומרים שלמוד הסדר בפרש"י חשיב כמו תרגום כי הם לא בא לידי מדה זו אלא בהשכיל לבותם פשוטן של דברים שטעם התרגום הוא לתרגם את הכתובים ולהבין במקרא, ולזה יספק פירוש רש"י ע"ה, והם לא ידעו כי לא יתכן טעם הדבר כפי פשוט, שאם כן למה יחזור ראובן שמען לוי ג' פעמים, וגם כשאין בו תרגום אונקלוס למה לנו לבקש תרגום ממקום אחר ולומר אותו בלי הבנה והשכלה כמו תרגום של עטרות ודיבון וכו' אלא עין המשכיל מבית ומחוץ תצפנו והתרגום . . כי בתורה ובנביאים ובכתוב מצינו שהקב"ה חלק לו כבוד לכלול אותו בקדושת תורתו התמימה, ויר"ש יצא ידי חובת שניהם פירוש רש"י והתרגום ואם הפנאי מסכים ואם לאו התרגום עיקר", עכ"ל. היינו שאף שלמעשה פסק שעיקר הוא באמירת התרגום, לומד הוא שבאמרית שמו"ת עם פרש"י הכוונה היא לומר המקרא פעם שלישית עם פירש"י.

ואף שאדה"ז ציין לא"ה ח"ב פט"ו, ולפנינו נמצא זה בח"ב פ"ג – הנה עפ"י פשוט י"ל, כידוע שחלק א' שבספר חמדת ימים לא הגיע אלינו, והחלק הראשון שנמצא בידינו הוא החלק דשבת ואשר בעצם הוא חלק ב', והנראה שבא' מהמדורות כאשר ראה המדפיס שהספר מתחיל בפרק י"ג הנה כדי להקל על הלומדים שינה סדר הפרקים, היינו ששינה זאת לפרק א', כך שהספר יתחיל מפרק א'.

דוגמא לדבר מצינו בנוגע לשערי ופרקי הספר ע"ת, אשר כידוע שנכתב ונערך בכמה וכמה פעמים ומהדורות ע"י מהרח"ו שמביא החיד"א באריכות סדר כתיבתם והעתקם בהעתקות שונות ע"י מעתיקים שונים, ולכן מצינו חילוקים בין הדפוסים השונים, יש שהביאו בכל שער כל המהדורות מהדו"ק ומ"ב ומ"ת (מהדורא קמא, מהדורא בתרא, ומהדורא תנינא) וכיו"ב, וכמה מהדורות הביא רק חלקים ומזה שנוי חלוקת השערים והפרקים שבספר. [דוגמא לדבר (אף שרבות הן בכל מקום שבו מוזכר הע"ת בלקו"ת) בתו"א בפרשת חיי שרה ישנו מאמר שהוא לשון אדמו"ר נ"ע בעצמו ושם מעתיק הוא כו"כ פעמים קטעים מדבר הע"ח, ובהוספות לספר (קל"ט ג' בדפוס החדש, ובדפוס הישן הוא בדף ק"מ ע"ג) נדפס ביאור על פ' חיי שרה מכ"ק אדה"ז נ"ע בעצמו שבתו"א מכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק", ושם מציין אדמו"ר הצ"צ על כל קטע וקטע שבדפוס דקראוונא, הוא שער אחר ופרק אחר]. ולא באתי אלא להעיר.