1) המוסף התורני של 'משפחה', תשרי תשס"ו, עמ' 16 ואילך.

2) שם עמ' 16.

3) סי' מו ס"ד.

4) ראה כ"ז ב'שו"ע השלם', מהדורת מכון ירושלים, ב'הגהות והערות' אות לג (וב'הגהות והערות' לטור, מהדורת מוסדות שירת דבורה, אות *יב).

5) שם עמ' 18.

6) ליום ט טבת.

7) הטעם שמדגיש ש"גם בתפלת מוסף דר"ה אומרים כן" הוא כיון שאז אומרים את 'עלינו לשבח' לא בסוף התפילה כתוספת אלא באמצע תפילת העמידה, והרי זה חמור יותר. וראה ב'קולמוס' שם שמצטט המובא ב'אשי ישראל' בתפלת מוסף דראש השנה משם המהרי"ל דיסקין, כי המשמיט את הפיסקה הנ"ל, הרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים.

8) ח"ב עמ' שפד.

9) שם עמ' 17.

10) סי' קכו ס"א.

11) שם סק"א.

12) שם ס"א.

13) וצ"ב קצת מש"כ ה'מחצית השקל' כאן: "שבני רומנים אומרים כו'. מפחד אויב", שא"כ הרי זה אונס פשוט ואין זה ענין הלכתי, ומה כוונת המג"א כשציטט דברים אלו.

14) ראה המקורות שציין הר"ד יצחקי בהגהות ל'לוח ארש' מהדורתו עמ' סב הערה 218.

אדה"ז קבע לומר בנוסח הקידוש של ליל שבת את התיבות "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים", וכבר תמהו1 שהרי האריז"ל קבע "דאותם הנוהגים לומר כי בנו בחרת וכו' הם טועים טעות גמור", כי עם המלים האלו הרי זה יותר מל"ה תיבות?

וב'אגרות קודש'2 עונה כ"ק אדמו"ר זי"ע (א' תמוז תשט"ז) להרב מרדכי שפיעלמאן, ומציין כמה מראי- מקומות בנושא הזה, ומוסיף: "[ובכללות] בענינים כאלו שנוהגים בכל יום ויום או משבוע לשבוע קשה לומר דישתנה לפתע פתאום, וכיון שכותב כן רבנו הזקן בסידורו ונהגו כן דור אחר דור בלי הפסק בינתים – בודאי שראה כן אצל רבו וכו'. ומעשה רב."

השואל העתיק את הקטע הנ"ל בספרו 'תפארת צבי' על הזוהר3 (בתוספת מלה "ובכללות" שלא נמצא ב'אגרות', ושמתי אותו בחצאי ריבוע), ומעיר ע"ז:

"והנה מ"ש אדמו"ר שליט"א "דבודאי שראה כן אצל רבו", איני יודע מה כוונתו בזה, דאם ר"ל שכן נהג עצמו ג"כ רבינו הקדוש מו"ה דובער ממעזריטש זצ"ל, מלבד שלא ראינו בשום מקום גילוי דעת בספרן של צדיקים וחסידים איך נהג בזה המגיד הקדוש זצ"ל, שאלתי ודרשתי אצל חסידים מגזע הצדיקים נכדי אדמו"ר הקדוש אור 'ישראל' מרוזין זי"ע, ואמרו לי שהם נוהגים לומר הנוסחא ל"ה תיבות בדיוק, ומסתמא שכן קבלו רבותם מזקנם המגיד הקדוש. וידוע שאדמו"ר הזקן זצלה"ה בחר לו דרך לעצמו בסדר נוסח התפלה, וכמה פעמים נטה מדברי רבותיו, ולדוגמא ראה מש"כ הגה"ק מהרי"א מקאמארנא זצ"ל בספר שלחן הטהור סי' רל"ו ס"א לענין ברוך ה' לעולם אמן ואמן במעריב, ובסי' ס"ו ס"ו לענין נוסח צור ישראל בשחרית בברכת גאל ישראל . . ואמר לי הרב הגאון הצדיק מו"ה שמעון ישראל פאזען זצ"ל האבד"ק שאפראני ששמע ממרן אדמו"ר הגה"ק בעל מנחת אלעזר זצ"ל שאדמו"ר הזקן מרן בעל התניא זצ"ל לא ראה את השמונה שערים שסידר מהר"ש וויטאל מטהרת כת"י אביו מרן הרח"ו ז"ל, ולא היה לפני מראה עיניו, ולכן נמצא פעמים רבות שסתם בסידורו דלא כמבואר בהשמונה שערים".

וראה זה דבר פלא, מכתבו הנ"ל של הרבי נעתק בלשונו בספר 'המנהגים'4 – עם השמטה. בעוד שבמקור נאמר: "בודאי שראה כן אצל רבו וכו'. ומעשה רב", הרי פה נעתק רק: "בודאי שמעשה רב", ונשמטו המלים "בודאי שראה כן אצל רבו וכו'", והרי ידוע שהרבי עבר והגיה הרבה דברים בספר 'המנהגים', וא"כ לכאורה משמע שלפי ה'משנה אחרונה' אין מנוסח אדה"ז הוכחה על נוסחת הרב המגיד. גם הרב שפיעלמאן בספרו שם הבחין בהשמטה זו שבספר 'המנהגים'.

אלא שצ"ב וחיפוש האם באמת כל שינוי והערה שבספר 'המנהגים' יצא מתחת ידי הרבי. ולאספנים השונים שבידיהם צילומי ההגהות לספר 'המנהגים' הפתרונים.

ולהעיר: יסוד זה – שממנהגי הרבי היותר מאוחר אפשר להוכיח גם על הרבי והרביים שקדמוהו – מופיע אצל הרבי בעוד הרבה מקומות וגם לגבי נושאים אחרים, ויל"ע האם זה משתנה לפי ה'משנה האחרונה'?

1) וראה 'שער הכולל' פי"ח ס"ג ומה שצויין בספר "הסידור" עמ' רסז ושם עמ' רעג, ועוד.

2) ח"יג עמ' רכה-רכו.

3) ח"א עמ' סד.

4) עמ' 29 בהערה.

בנוסח פתח אליהו שבסידור איתא: "לבושין תקינת לון, דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא", וכ"ה בדפוסי תיקוני הזהר הרגילים (יז,א), ובכל הסידורים הספרדים והאשכנזים שראיתי. בתניא אגרת התשובה פ"א כתובות תיבות אלו בר"ת "לב"נ". בשיעורי הרב וינברג באידיש לא שינו מאומה, אבל בתרגומם ללה"ק כתבו "לבר-נש", וכן בביאורי הרב גרין, וב'תניא מבואר'. ואיני יודע מה הכריחם לשנות מגירסת סידור רבינו, שהיא גם הגירסא הרווחת.

ע"פ הוראת רבינו שגילויי חודש תשרי נמשכים עד ז' חשון לכלול גם 'אחרון שבישראל שיגיע לנהר פרת', הנני לברר טעמי מצות לינה בבהמ"ק, והשייכות לנו בזמנינו.

הרמב"ם מביא חיוב מצות לינה בירושלים רק לענין בכורים (פ"ג), ותמהו עליו האחרונים (מעשה רוקח, ערל"נ, ראשון לציון (חגיגה יז, א), שפ"א, רש"ש ר"ה ה,ב אור שמח פ"י קרבן פסח), למה השמיט הרמב"ם מצות לינה, שלא הזכירה כלל ברגלים, אף שנשנה בש"ס כמה פעמים, בלי מחלוקת (פסחים צה,ב ר"ה, חגיגה, סוכה מז,ב), שדין לינה אינו מיוחד רק לחג השבועות, אלא נוהג בכל יו"ט, ואדרבא, המקור בתורה הוא 'ופנית בבקר' בחג הפסח!

וכן מצינו מפורש שגם בראש השנה (כפשטות ענין 'שרה רחל וחנה נפקדו בר"ה') "השתחוו לה' ממחרת" (שמואל א, א) ביום שחזרו לביתם.

"שאלין בירושלים"

ולביאור הענין יש להקדים בדיוק לשון המשנה: 'לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים' ופירש הרע"ב הכוונה שעולי רגלים לא היו דחוקים באפס מקום.

אבל א"כ, יכלה משנתינו לקצר ולומר 'להיות בירושלים', לכלול כל זמני אכילה וטיול כו' כל היום והלילה, ולמה מפרט דוקא 'שאלין' בלילה?

והחיד"א דייק מהו לשון 'אלין' בעתיד, שהרי רק כשאומר 'לנתי' אחר המעשה יכולים לידע שלא הצטער?

וי"ל שענין 'אלין' אינו רק שמצא לו דירה נאה ומטה מוצעת, אלא כמ"ש המחזור ויטרי שהכוונה במשנתינו לחיוב מצות לינה, שנא' "ופנית בבקר והלכת לאוהלך" (דברים טז, ח), אבל א"כ, למה נקטה משנתינו רק לינת לילה אחרונה, ולא כל זמן שהייתו בירושלים במשך כל ימי הרגל?

והנה התורה תמימה פירש הטעם שצריך לחזור בבוקר ש'לעולם יצא אדם בכי טוב' (ומוכיח מזה שזהו גם בשלוחי מצוה, שלמדו רז"ל שאין ניזוקין מ'ופנית בבקר והלכת לאהליך').

אבל אם טעם הלינה הוא רק מצד שמירה גשמיית מסכנה, למה הוצרך הקב"ה לעשות נס במקדש, שלא אמר אדם לחבירו צר לי, כדי שיזהר אדם מלעבור על דברי חכמים ולסכן עצמו בדרך?

עוד, אי משום הא, למה לי עוד פסוק 'ופנית', אחר שכבר למדוה חז"ל מהפסוק 'הבקר אור והאנשים שולחו' שנאמר באחי יוסף, וכן מ'לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר'?

לא כתינוק הבורח מבית הספר

אבל ר"ש שירליאון (בכורות פ"ב מ"ג) כתב טעם רוחני למצות לינה: 'להראות שקשה עליו פרידתו מהמקדש", וכן כתב השפת אמת: 'שלא יהא דרך ארעי שחוזר ביום שבא.'

והרי זה כמנהג ישראל ד'מאחרים לצאת' אחר השבת, שלא לצאת מן השבת לחול מיד, וכן מנהגנו שהנקרא לעליה בתורה חוזר מבימה בעקיפין, לא לרוץ כבורח מבי"ס, כן הלינה בירושלים למחרת מראה שמחבב את ירושלים להשאר שם עוד לילה.

ואולי יש לפרש כן משנתינו: 'לא אמר . . צר לי המקום' (במשך כל הרגל עצמו), וכל כך נוח היה להם שהותם בירושלים, לא רק במשך היו"ט עצמו, אלא נמשך עד שהיו מרוצים ללון שם גם אחר כל היו"ט לקיים המשך המצוה.

יישוב השמטת הרמב"ם

ועכשיו שמצינו ב' טעמים בדין 'ופנית בבוקר', יש ליישב הרמב"ם,

שהרי במוצאי יו"ט אינו ניכר שלן בלילה מצד חביבותה של ירושלים, שהרי נשאר על כרחו בלית ברירה, 'וכי בלילה נצא', שלעולם יצא אדם בכי טוב,.ולכן מעלת לינה ניכר רק בבכורים שמביא בחול, שאסור להביא בכורים בחג (תוס' בשטמ"ק בכורות כו:, מהרי"ט אלגזי בכורות רפ"ד), שבחול הרי היה יכול לחזור לביתו בכי טוב, ומ"מ נשאר ללון, נמצא ששהה בירושלים לשמה, לא מצד פניה אחרת, כמרז"ל 'מפני מה אין פירות גינוסר, וחמי טבריא, בירושלים, שלא יאמרו עולי רגלים אילו לא באנו אלא בשביל זה דיינו' (פסחים ח,ב).

אבל לפ"ז שטעם המתנתו ושהייתו בירושלים מלחזור לביתו הוא רק שלא יראה עליו כמשאוי, היה משמע ש'לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר' שבפסח מצרים לא היה מטעם דין לינה, שהרי היו אז בתוך ביתם, (אלא לא יצאו מביתם מטעם שמירה ממשחית, כפרש"י 'כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין'. והרמב"ן כתב סכנת הלילה, אבל ה"ז ליל שימורים? ובשער בת רבים ביאר שזהו כלוט שנצטווה 'אל תבט מאחריך'), אבל קשה, דהרי בלקו"ש חלק כ"ו מפרש התוספתא פ"ח ה"ז, שלינת פסח מצרים היה מטעם מצות לינה?

שוהין שעה אחת אחר התפלה

ולכן י"ל עוד מעלה יתירה במצות לינה, שאינו רק ענין שלילי למניעת היזק (כפירוש התורה תמימה), או שלא יראה כדרך ארעי (כשפ"א), ולא רק כ'היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה' (ברכות ו,א) שיתעכב אחר התפלה שלא יראה עליו כמשאוי שממהר לצאת ממנה (שועה"ר סי' צג), אלא יש בלינה גם מעלה חיובית של 'ישבו ישרים את פניך, חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה א' (שעה ממש משעות בינונית כד במעל"ע) אחר התפלה' (ברכות לב,ב), שבאותו זמן עסקו ל'עכל' ולהפנים עבודתם אשר עבדו בה בתפלתם, וכן ענין הלינה נותן לנו את האפשריות 'לארוז סחורתינו שקיבלנו החודש תשרי במזוודות' לתוך החיים יום יומיים הפשוטים (אבי ז"ל היה רגיל לקרותם 'בלו מאנדייז' בלע"ז), ליקח עמנו כל הגילויים והאורות שבמשך יו"ט, וכן היה אבי ז"ל מפרש תפלת 'והשיאנו (להאיר מלשון 'משיאין משואות') ה' אלקינו את ברכת מועדיך . . לחיים טובים.'

נמצא שאין הלינה רק להשאר לישון, אלא אדרבא להתעורר, להתבונן ולהתוועד כו' (להעיר שהרמ"ע מפאנו (חמש מאמרות תורת שבת, ראה) מקשר לינה לדין' אכילת קדשים ש'הלילה הולך אחר היום').

והרי כך היה בפסח מצרים שלא יצאו איש מפתח ביתו עד בוקר: 'וכל אותו הלילה היו ישראל . . שמחים ומהללים להקב"ה בקול גדול' (פרדר"א פמ"ח) ואם כן, יש לקשר ענין הלינה לענין 'אסרו חג' (סוכה מה,ב) שממשיכים את עניני היו"ט גם לימי החול1.

1) להעיר שרבינו מקשר ענין אסרו חג לענין לאכילת סעודת מלוה מלכה שלאחר השבת, ואף שהזמנים שונים, שסעודת אסרו חג ביום, וסעודת מלוה מלכה שבמוצש"ק בלילה, הנה בשערים מצויינים בהלכה (סוכה מה,ב) כתב שזהו להסתייג מיום אידם של הנוצרים, אבל קשה, שהרי גם אחינו הספרדים, שלא דרו בין הנוצרים, סעדו מלוה מלכה בלילה?

וזה עתה ראיתי בספר השבת להרב יוסף קרסיק שליט"א שמביא מהאריז"ל שזהו להשוות חילוקי בחינות זכר ונקבה ויום ולילה שבשבת ויו"ט.

בגליון העבר (עמ' 86) כתב הרב ש.ד.ב.ח. אודות מה שמביא הגאון החסיד כו' ר' יצחק אייזיק מהאמיל נ"ע בספרו 'מאמר שני המאורות' (עמ' קנ) המנהג שידרוך החתן ברגלו על רגלי הכלה בכח מתון, ושזה לכאורה בסתירה למ"ש הרב י.מ.ק, שביחידותו קודם החתונה שאל את הרבי זי"ע אם לקיים המנהג הזה, ותמה הרבי בכלל על מנהגו כזה, ע"ש.

ומביא מרשימת המזכיר הרב חדקוב ע"ה בקשר לחתונתו: "אמר [כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ביחידות] שיש לחתן לפסע קצת תחת החופה ברגלו הימנית על רגלה של הכלה (אין צריך אחר להרגיש בזה)".

ובהערת המערכת שם מביאים זאת גם מהמזכיר הרב י.ל.ג. שאמר לו הרב חדקוב ע"ה "אשר בסמיכות ליום חופתו אמר לו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שבסיום החופה יקיים את המנהג לדרוך באופן קל על רגלה של הכלה, בכדי לקיים את הנאמר, והוא ימשול בה', וכן כדאי שהכלה תדע עד"ז מקודם".

ומעיר הרב ש.ד.ב.ח שאצל הוראות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע "קצת שונה מכפי שנדפס בשני המאורות", ששם נאמר "שידרוך ברגלו על רגלי הכלה בכח עד שתרגיש הדריכה", וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע אמר "לדרוך באופן קל על רגלה של הכלה" – ויש להוסיף על זה עוד שינוי, דבשני המאורות אומר 'רגלי הכלה', דמשמע על ב' הרגליים, ובהוראת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מבואר דעל רגל אחת מספיק.

והנראה בכל זה לבאר, דאין ספק בדבר שזה מנהג ישראל אמיתי, וכמ"ש ב'שני המאורות': "מה שמעתי בשם ספרים קדמונים דבר סגוליי" וכו', וכמו שהורה כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע להרב חדקוב ע"ה, - ומה שכ"ק אדמו"ר זי"ע שלל זאת ביחידות של הרב י.מ.ק. צ"ל שזאת היא הוראה פרטית אליו בלבד שלא לבצע את המנהג אבל לא שלא קיים המנהג הזה (ולא "שהרבי זי"ע תמה בכלל על מנהג כזה").

ועי' באגרות קודש ח"ז (עמ' קצא) שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע: "המענה שלי לא תמיד יתאים אל מה שברצוני לענות, וכידוע מאמר השגור בפי החסידים: "ווי מען פרעגט – אזוי ענטפערט מען" [= כפי ששואלים - כך עונים] עכ"ל – ובנדו"ד, יתכן שהרבי זי"ע ראה שהמנהג הזה [ששאל ביחידות "האם נכון לקיים המנהג שראיתי בספרים" וכו'] אינו מתאים להם, כי יתכן מציאות כזו שזה יכול לגרום לצער ועגמ"נ ח"ו, [ולכן הרבי זי"ע אמר לו סגולה (תחליף לו נהג הנ"ל) שייכנס ראשון לחדר יחוד, ע"ש]. – והה"ד לגבי מה שנאמר בשני המאורות שידרוך בכח עד שתרגיש הדריכה", ועל "רגלי הכלה", שבהוראת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע זה לא היה מתאים אלא באופן קל ועל רגל אחת בלבד, שהמנהג שצריך להיות מתאים לכאו"א לפי מזגו ותכונתו, וא"ש ולק"מ.

בגליון העבר (עמ' 85) כתב הרב י.ל.ג. ליישב מה שנראה לכאו' כסתירה בין מה שכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ב'אגרות קודש' ח"ב (עמ' תריג): "שיהיה מנין מתפללים לכל הפחות בשבת קודש ויום טוב . . וימים הנוראים" באהל הק' של כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בהאדיץ, - לבין מה שכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע בהגהה על לוח כולל חב"ד דשנת תשט"ז: "ואם באפשר יש להבטיח (באווארענען) שלא יטעו לומר דמבקרים בבית הקברות בשבת קודש".

ד"הוראת הרבי הרש"ב היתה רק להתפלל שם, וכידוע שהיה שם חדר סמוך לה'אהל', ז.א. שלא התפללו על ה'אהל' גופא, אלא בחדר הסמוך לו, ובמילא לא היה בזה ענין של השתטחות . . והרבי נשיא דורנו התכוון (באווארענען) שלא 'להשתטח' על האהל בער"ח שחל בשבת, כמו שנהגו בכל ערב ר"ח". עכ"ל.

ונראה דההבדל בין 'השתטחות' ל'תפלה' אינו מוגבל במקום, אלא שזה תלוי בכוונת המתפלל והמשתטח בלבד, וכפי שהרבי זי"ע מציין שם לס' ארחות חיים החדש שכתב: "ועיין בשבחי רח"ו שהאריז"ל שלחו פעם אחת בחול המועד להתפלל על קבר צדיק, ולא להשתטח באיזה יחוד, ועיקר זמן השתטחות על קברי צדיקים בער"ח או ט"ו לחודש, ולא ילך . . בשבת ויו"ט ור"ח". עכ"ל – וכפי שמבואר במשנת חסידים מס' היחודים רפ"א (שהרבי זי"ע מציין לשם): "שאז נשמותיהם עולים בגן עדן הארץ, ואין כח בידו להורידם בגופיהם לדבר עמהם, ולא ישיגם", עכ"ל.

הרי בהדיא שבפועל במציאות אין הבדל במקום התפלה או ההשתטחות, שהרי רבי חיים ויטל נ"ע הלך "בחול המועד להתפלל על קבר צדיק", ולא נאמר שהיה שם חדר סמוך לקבר, אלא שהתפלל על קבר הצדיק עצמו, - ויתכן שגם 'השתטחות' יכול להיות בסמוך לקבר, ולא על הקבר עצמו, - אלא שהדבר תלוי בגברא בלבד, דמה מטרת כוונתו ובואו לקבר הצדיק.

ולפי"ז יבואר היטב מה שהביא הרב י.ל.ג. שם: "ששנה אחת בערב ראש השנה אמר הרבי נשיא דורנו, שבאם היה לו שופר שהיה באהל, הוא היה נשאר שם עד אחרי החג". – דמשמע בפשטות שהיה נשאר שם באהל גופא, וגם אז לא היה מקום בסמיכות האהל כדי להתפלל כמו היום, אלא מבואר שהדבר תלוי בכוונת המתפלל והמשתטח בלבד, ולא משנה המקום. וכמ"ש באורך בגליון העבר (עמ' 68) שם.