אבל שני תירוצים אלו קשים, שלדידן, נרות שמוסיף בחנוכה אינן חלק המצוה עצמה, רק הידור (רמ"א תרעד ס"א), שלכן נזהרים אנו שלא להדליק מנר לנר. ולתירוץ ב' קשה (כקושיית הצפענ"ח) שאם "הדלקה אינה מצוה" הרי לא ברכו "להדליק" במקדש, "דמדמברך להדליק ש"מ הדלקה עושה מצוה" (שבת כג, א), ואפשר שלא ברכו כלל, וא"כ על מה נסמכה ברכת הדלקת נר חנוכה?

עוד הקשו לפי הבנתם ברמב"ם, שאם אין מצוה להדליק, אלא שיהיו דלוקים, הרי זה נגד סוגית הש"ס (שבת כב, ב) ששואל "מאי הוי עלה" (אף שכבר הוכיחו שבמקדש הדליקו נר מנר) שבמקדש הדלקה מצוה, מה שאין כן בנר חנוכה.

ובויגד יעקב (פאפא) דחק לומר שסוגיות הש"ס (יומא כד, ב שבת כג, א) חלוקות. גם האבני נזר (או"ח תקה) נדחק בשאלת "מאי הוי עלה" להרמב"ם, ומחלק בין שמן סתם שבנר חנוכה, למנורה שנדלקה בשלהבת ממזבח החיצון. והגר"ח רוצה ליישב שבאמת הדלקה, עבודה היא, אבל רק כשמדליקה בפנים כראוי, אבל כשמדליקה בחוץ אינה עבודה. ואכן הרמב"ם מביא דוגמא ממציאות שהדליקן בחוץ.

אבל מה יהיה אם זר עומד בחוץ ומדליק אם עץ ארוך בפנים, או זר שנכנס בשוגג, או כשהדליק בפנים כהן בעל מום, יושב או מחוסר בגדים, הפסולים לעבודה? ומה אם מצא המנורה דלוקה מערב שבת, למה יחלל שבת להדליקה, כשאלת המנחת חינוך (צח)?

וכעין דוגמא לזה מצינו בנ"ח, אם נאמר שהנחה עושה מצוה, נמצא שלא הוצרכו להדליק נרות המנורה באותו חנוכה הראשון, שהרי לא כבו הנרות בכל שמונת ימים? ובאבן האזל הקשה סתירה מהרמב"ם עצמו (הל' תמידים ומוספין) שהדלקה, מצוה היא? והשפת אמת תמה, היתכן, שהטבה ודישון שהם רק הכשר וטפל להדלקה, חשובים עבודה ממש, ולא עיקר ההדלקה עצמה? (ובפרד"י (לך לך, כג) למד מזה מוסר, שהכנה למצוה גדולה ממצוה עצמה. ובלקו"ש (ח"ב עמ' 713) כתב ללמדנו שצריך כהן להדריכנו איך לקרב ישראל לאבינו שבשמים באהבה).

היוצא מכל זה הוא, שהבינו המפרשים בדברי הרמב"ם שבמנורה שבמקדש הנחה עושה מצוה, וכיון שאם מצא דלוק לאו מצוה, השתא נמי לאו מצוה (כעין מכות ט, ב), שהדלקת זר הוא רק כעין 'נשים סומכות רשות, ומעשה . . ליתן נחת רוח לנשים' (חגיגה טז, ב).

ולענ"ד אולי יש לפרש באופן אחר, שענין 'הדלקה אינה עבודה' אינה לגריעותא, כאילו אינה ענין חשוב ולכן אין צריך כהן, אלא אדרבא, למעליותא, שאינה עבודת כהונה דוקא, שבהמקור לכל זה בגמרא (יומא כד) אמרו כן לענין זר שסידר את המנורה.

אלא הדלקה היא מצוה ששוה בכל, והרי זהו לכתחילה על צד היותר טוב, כעין חומרת איסור ששוה בכל (יבמות ה, א), שכל אחד מישראל יתעסק להאיר את העולם כפי כחו, כענין 'לא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שהכינו רוחו והבינו מדעו' (רמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל). והיינו שהדלקת המנורה רמז לתורה אור שמצותה בכל אדם ש'גדולה תורה מן הכהונה' (פ"ו), וכמרז"ל: 'יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים' (הוריות יג, א).

ומיושב בזה גם קושיית השפת אמת על הגמרא, שאם הדלקה אינה עבודה, תהא נתינת שמן עבודה תמה שיתחייב זר עליה? אלא כנ"ל, שהדלקת הזר הרי היא העבודה התמה המשלימה.

והנה, במשנת 'שלשה כתרים הם' (אבות פ"ד) ציין הגר"א מקור בתורה לזרי הארון השולחן והמזבח (יומא פז, ב). אבל המפרשו חיפש מנין המקור ל'כתר שם טוב'? ומהר"ל בדרך חיים פירש שזהו כנגד המנורה, ונדחק, שהרי אין למנורה זר?

ואולי י"ל שהנרות הדולקות על גבי המנורה הם 'כתר שם טוב', שלמעלה גם מזר ארון (תורה שבכתב), שהמנורה ענין תורה שבעל פה, ש'הרוצה להחכים ידרים'. והרי זהו מעלת 'כתר שם טוב עולה על גביהם', שאורה יוצא לכל העולם, ולכן אין לו זר ממש, שכתרה גדול מכתרם, שאין בו ענין ההתבדלות כשאר הכתרים.

ומזה שלא נתפרש במנורה 'ונתנו הכהנים אש' כבהצתת אליתא, אלא סתם הכתוב: 'בהעלותך את הנרות' 'יערוך אותו' ולא פירש 'להדליק', משמע שרק ההטבה וסדור צריך כהן, אבל הדלקה מצוה ועבודה היא לכל.

ולהעיר שבפרשת תצוה מתחיל הכתוב בהדגשת חלק ישראל "ויקחו אליך שמן זית זך". ואולי י"ל שבסתם, כל מצוה שבמקדש כשרה בזר, עד שיפרש לך הכתוב שצריכה כהונה, כמו שאין צריך ריבוי מיוחד ש'שחיטה בזר כשרה', אלא להיפך, מהקרבה ואילך דרשו שהיא מצות כהונה (קדושין לו, א). וראה תוס' (זבחים לב, א), שהיקש 'וסמך ושחט' הוא רק לאפוקי שאין בזה משום 'תשמרו את כהונתכם', וכיון שלמדין שאין קפידא, הוא הדין להדלקה.

והנה תוס' (יומא מב, א) חיפשו טעמא למה שחיטה כשרה בזר, ולרבינו שמשון, שחיטה לאו עבודה היינו דלא בעי עמידה בצפון, וכן י"ל שההדלקה לא בעי פנים.

ויש להוכיח גם לענין שחיטה שבאמת עבודה היא, שכולל גם כל אחד ישראל, שהרי היא מארבע עבודות שמפגלים בה (רמב"ם פסולי המוקדשים פי"ג ה"ז), ואם רק מפני שמעכב הקרבן, הרי הולכה י"ל שאינו מעכב?

ויש להוסיף במעלת הדלקת זר, שאינה רק כענין שחיטת זר, שבא להתיר, אלא זהו החידוש במה שאומרים ש'הדליקו נרות בחצרות קדשך' בנוסח על הנסים, שנתקשו בזה האחרונים, למה הדליקו את המנורה בחצר, הרי מקומה בפנים בהיכל?

ואולי זהו סמך להרמב"ם, שטרחו להוציא המנורה לחצר, לזכות את ישראל. שבפשטות, הרי אותם 'בניך' ש'פינו היכלך וטיהרו מקדשך', שעבודות אלו אינם צריכים כהונה דוקא, הם היו אלו שהדליקו את הנרות, לכתחילה ולמהדרין. (הגר"י רייטפארט מציין שזהו מקור ענין 'פתח ביתו מבחוץ' בנר חנוכה).

ולפי ביאורינו, שהדלקה עושה מצוה גם אם הדלקה כשרה בזר, הוצרכו לחזור ולהדליקה כל ערב מח' ימי חנוכה, גם אם נאמר שמפני הנס לא כבו נרות שבמנורה והמשיכו לדלוק, והותרו להדליק גם בשבת.

(אבל החתם סופר כתב שהדליקוה בחצר לפרסם הנס לכל (דרשות סז, ובלקוטי שיחות חכ"ה עמ' 235 מקשה על זה, הרי לא ידעו מתחילה שיהיה הנס).

ואף שלהר"י פרלא (עשה, עמ' שס) הדלקה כשרה בזר רק כשאין כהן, י"ל שכבר נחלקו בזה, ש'עלי אמר לייתו כהן, חזי דהוי מהדרו בתר כהן, אמר שמואל שחיטה בזר כשרה' (ברכות לא, ב) ופירשו בעץ יוסף ורש"ש, שבודאי ידע עלי ששחיטת זר כשרה, אלא שנהגו כהנים סלסול בעצמם, אבל שמואל העדיף שיניחו לישראל להשתתף במצוה. ובמשבצות זהב על שמואל דחק ליישב מחלוקת עלי ושמואל באופנים אחרים.

אבל מצד מצות 'וקדשתו לפתוח ראשון', הנה לכמה פוסקים זהו מדרבנן, ונתקן רק בקריאת התורה (גטין נט) דלא ליתי לאנצויי, ורק בשוין (ראה באר שבע הוריות), הנה זהו רק 'לפתוח ראשון', אבל לא שהכהן יעשה הכל, ולא ישאיר לישראל כלום. ובחנוכה, אף שהיו החשמונאים חשובים יותר, מ"מ לפי ביאורינו, רצו להדליקה דוקא בזר.

אבל לפי טעם רבינו יעקב שבתוס' ששחיטה כשרה בזר מפני שמצינו שחיטה גם בבשר חולין (תוס' יומא מב, א) יש לשאול, שהרי בהדלקת המנורה לא שייך טעם זה? (ולהעיר מהגרלת יו"כ שפסולה בזר, אבל שחיטת פר כה"ג כשרה בזר, אף שמעכב, ופירש הלח"מ מפני שלא מצינו הגרלה במקום אחר).

וי"ל שאכן מצינו הדלקה בנר שבת, שאף שהיא מצוה דרבנן, הרי מקורה בדברי קבלה: 'נשיתי טובה זו הדלקת נר בשבת' (שבת כה, ב) ו'קבלה מימות משה להדליק נר שבת' (פסיקתא ויקהל), ו'תצוה' גמטריא 'נשים צוה' בנר שבת (בעל הטורים תצוה). (וקשה, מה בין הדלקה לעבודת מירוק אחר שחיטה (תוס' יומא לב, ב) לפני קבלת הדם, שאין כמוה בחולין? והאם ישראל מותר לשיר עם הלויים על הדוכן, שמצינו כמוה בקידוש והלל. והנה שוער ששורר, במיתה (כלי המקדש ספ"ג) אבל מה הדין בנוגע לזר ששורר? ולהעיר שהתוס' (שבת קיג) לא מצאו איסור לישראל לעלות לדוכן לברך).

אבל אם נאמר כביאורינו שההדלקה מצוה, אבל לא עבודה, יוקשה למה לדעת רבי מנורה צריכה מתכת ככלי שרת (מנחות כח, ב), והרי סכין אין צריך מתכת (תוד"ה כגון חולין ג, א) וכשר גם בקרומית קנה, דשחיטה לאו עבודה. והרי המנורה עיקרה להדלקה?

ואולי עבודת ההטבה היא היא שעושה את המנורה לכלי שרת. ואולי זה נכלל בלשון 'הטבת המנורה', שההטבה מעלה את המנורה לקדושתה.

ב"ספר הליקוטים - דא"ח "צמח צדק"' אות כ' ערך "כפר" הביא הצמח צדק מפירוש הראב"ע (הארוך, שמות כה, יז) שהביא בשם יפת, שכפורת היא מלשון כיסוי, אך הראב"ע עצמו חלק ע"ז.

המו"ל לא ידע מיהו יפת, וכתב בשולי-הגיליון "יפת = יפה תואר", אבל בהערת המהדיר בחומש 'תורת חיים' שם כתב, שיפת זה הוא קראי שפירש את התורה. וניתן לקרוא עליו ב'אוצר ישראל' ערך "יפת בן עלי הלוי", עיי"ש.

בספר "החינוך והמחנך" (לקט הוראות בעניני חינוך מפי איש החינוך הרב חמ"א חודקוב פרק יב עמ' 61) כותב שהמבוגרים חייבים להראות דוגמא אישית לילדים, כיצד צריך להתנהג בביהכנ"ס ביראה ובכבוד, ומביא בענין הבאת בנות לביהכנ"ס שלפעמים מביא האב את ביתו הקטנה לביהכנ"ס, הוא אמנם עושה זאת מטעם חינוך (שכן האם אינה יכולה לבוא לביהכנ"ס) אך יש בכך חסרון כפול:

א. הילדה מתרגלת להיות בין אנשים. ב. גם ילדה קטנה מאוד, גדולה יותר מאשר תמונה גדולה ביותר (של אישה) עכת"ד.

ולהעיר ע"ז משיחת כ"ק אדמו"ר נשי"ד (מוגה) ש"פ וילך ו' תשרי תשמ"ט (התוועדויות ח"א עמ' 39 סוף אות ג'): "ועי"ז גם בנוגע להאנשים נשים וטף כפשוטו אשר כל עניני שבת שובה שייכים לכל אחד ואחת מישראל האנשים הנשים והטף כמנהג ישראל שבאים כולם לביהכנ"ס ושומעים קריאת התורה וכו'" ובהערה 24 מוסיף "מעין ודוגמת עלי' לרגל (שהרי ביהכנ"ס הוא "מקדש מעט" מגילה כט, א) לע"ל כל שבת".

ובהערה 25 "ומעשה רב (בהסכם גדולי ישראל) שגם ילדות קטנות באות עם אבותיהן לביהכנ"ס (לא רק לעזרת נשים) ואפילו לאחר גיל שלוש שנים, כל זמן שלא באה לכלל חינוך והבנה בענין זה עכדה"ק.

(וב"אוצר מנהגי חב"ד עמ' קסט מסתפק האם הוראה זו נאמרה רק לשבת שובה או שזה הוראה כללית ובפשטות י"ל שהוראה זו היא הוראה כללית (שהרי הטעם להביא בנות לביהכנ"ס זהו מצד כמה ענינים שהם קיימים במשך כל שבת, ולא רק בשבת שובה, כמובא לעיל דיש ענין לשמוע קריאת התורה. ועוד כנ"ל שזה מעין ודוגמת עלי' לרגל).

בקובץ תתקו כתב הרב י.ל.ג. שי' ישוב הסתירה בין אגרת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ובין הגהת כ"ק אדמו"ר ללוח כולל חב"ד, שמתפללים לא באהל גופא אלא בחדר הסמוך, ואח"כ כותב סיפור ששנה אחת בערב ר"ה, כ"ק אדמו"ר רצה להשאר אצל האהל כל החג אלא שלא הי' לו שופר.

הנה סיפור זה הובא בספר ימי בראשית, דזה היה בער"ה תשי"א ובזמן ההוא עדיין לא הי' אוהל ולא הי' חדר סמוך לו, ולכאורה רואים מזה שאפי' בהאהל גופא יכולים להתפלל ולא רק בחדר הסמוך, והיינו שזה לא תלוי בסמיכות מקום.

ולהעיר שהיום בהאהל של כ"ק אדמו"ר גופא יש מחיצה של עשר טפחים ולכאורה זהו גדר של חדר אחר, ולא באתי אלא לעורר.