*) ראה לקו"ש חל"ו שמות ב' שהקשה מלפני מ"ת איך זה מתאים לבחירה, וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ג שהביא גם הפסוק שבפר' בראשית (ג, כב) הן האדם וגו' דקאי על בחירה וכ"כ הרמב"ן ל, ו שהבחירה הותחלה בזמן הבריאה וראה דברים רבה פ"ד, ג. המערכת.

בגליון תתקט (עמ' 39) מביא (אגב אורחא) הרב י.ד.ק את קושיית הרא"ם שהקב"ה השיב למלאכים כשטענו, מי שעתיד זרעו להמית בנך בצמא אתה מעלה לו באר והוא משיבם, עכשיו הוא צדיק, וזהו 'באשר הוא שם'. ומקשה הרא"ם דמאי שנא מבן סורר דאמרי' בגמ' תניא ריה"ג אומר וכי מפני שאכל זה תרמיטר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לב"ד ליסקל אלא הגיע תורה לסוף דעתו וכו' אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, ע"כ.

ויש לציין בזה לדבריו הנפלאים של הגאון רש"י זוין זצ"ל בס' "לתורה ולמועדים" בפר' תצא שביאר בטו"ט עפ"ד השו"ת חת"ס (יו"ד סי' רנו) דאף דקי"ל שאין אומרים כל העומד לזרוק וכו' אין הדברים אמורים אלא בדבר שמצד עצמו לא יגיע לסוף מעשה, אבל בדבר שבעצמו סופו להיות במצב אחר מכפי שהוא עכשיו אנו אומרים דהוי כאלו הוא כבר כן, והביא דוגמא לזה מטריפות שאנו אומרים שכל דבר שסופו להנקב כנקב דומה שהרי יש בו כבר עכשיו לקותא בהחל הנגף וכן דיו שחור של ס"ת העומד מצד עצמו להתאדם וכו'.

ולכן בבן סורר ומורה הרי כבר החל בו הנגף (בזה שאוכל תרמיטר בשר וכו'. ומתנהג באופן לא טוב) ולכן דנים אותו ע"ש סופו, משא"כ בישמעאל שהי' כשר באותה שעה. ומה שזרעו עתיד להיות אין זה תוצאה מישמעאל בעצמו לפי הנהגתו עכשיו. ע"כ, והוא חילוק ברור ופשוט (וקצת מבו' בדברי הרא"ם עצמו שם בפר' וירא).

ומה שהביא שם מהגה"ק בעל הפלאה זי"ע בספרו פנים יפות לא זכיתי להבין, דמה בכך שישמעאל בסוף עשה תשובה דמה זה שייך לכאן, הרי קושייתו של הרא"ם מלכתחילה לא הי' מישמעאל שנעשה רשע אח"כ אלא שצאצאי ישמעאל סופן להרע לזרע של יצחק ודו"ק היטב ותבין, וצע"ג להבין דבריו הקדושים של הגה"ק בעל ההפלאה זי"ע.

בענין בזיון ספרים תנן שבת ה, ב: "היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לי' טפחים גוללו אצלו משהגיע לי' טפחים הפכו על הכתב".

ופירש רש"י בד"ה "הופכו על הכתב": "כתבו לצד הכותל והחלק כלפי ר"ה שלא יהא מוטל כל כך בביזיון".

ובמפרשים כתבו, דמכאן שאסור לעמוד מן הספר ולהניח פתוח דבזיון הוא, וגם להפוך לא התירו אלא כה"ג שא"א לגוללו או לכסותו (כדאיתא בעירובין צח, א).

ויש להעיר משיחת ש"פ תשא תשכ"ד (שיחות קודש עמ' 246) ממעשה שהרבי סיפר מכ"ק אדמו"ר שפעם הניח איש אחד ספר פתוח, וכידוע שכ"ק מו"ח אדמו"ר האט זיך גערעכנט בטרחא יתירה (להטריח אחרים) ובפרט עם מי שהי' מדובר אז, ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר לו בדרכי נועם שצריכים לסגור הספר. אמרתי אז לכ"ק מו"ח אדמו"ר איר רעכענענט זיך בטרחא וכו' במילא האט איר מיר געקענט זאגן ואני הייתי סוגר, אמר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר שחוץ מזה יש ענין שצריך להיות הספר סגור יש גם ענין שהאדם עצמו יסגור. רואים אנו מזה שכ"ק מו"ח אדמו"ר שהי' מורם מעם וכו' מ"מ טרח ואמר לא רק שיהי' סגור, אלא גם שהוא בעצמו יסגור".

ולא באתי אלא להעיר

בגליון תתקי (עמ' 88) הערתי על שני אופני ניקוד ב'לכה דודי': "והוא יחמול עליך חמלה", שבסידור 'תורה אור' החי"ת מנוקד עם חטף פת"ח: "יַחֲמוֹל" (וכ"ה בסידור עם דא"ח דפוס הראשון, קאפוסט תקע"ו), אבל בסידורי תהלת ה' הישנים ועוד מנוקד עם שב"א: "יַחְמוֹל", ובמהדורת קה"ת כפר חב"ד ניקדו כמו ב'תורה אור'.

והעירוני שאין ספק שהניקוד הנכון הוא עם שב"א, שהרי כן הוא מופיע הרבה פעמים בספרי נ"ך: ישעיה ל, יד; ירמיה טו, ה; זכריה יא, ה; ועוד. והניקוד ב'תורה אור' אינו מדוייק בכגון דא.

שוב נזכרתי מה שכתבתי בזה בארוכה בספר 'הסידור' עמ' רכו-רכח, שמצינו בסידור 'תורה אור' ועוד הרבה סידורים וספרי תנ"ך שמנקדים חטף פת"ח במקום שב"א, ראה שם.

בגליון העבר (עמ' 90) נדחק הרב י.ל.ג. לבאר (בהערה 1) בהגהת כ"ק אדמו"ר זי"ע שבלוח כולל חב"ד שכתב: "ואם באפשר יש להבטיח (באווארענען) שלא יטעו לומר דמבקרים בבית הקברות בשבת קודש" וכתב הנ"ל: "ואף שלכאורה . . צריך להבין למה כתב הרבי 'דמבקרים' ולא כתב 'שמשתטחים', אבל לאידך גיסא, אי אפשר לומר שהרבי יחלוק על דברי הרח"ו ואדמו"ר הרש"ב, שמתירים ביקור בבית חיים בשבת ויו"ט, ובפרט עפ"י דברי הרבי שצריכים להשתדל ש'לא לאפושי במחלוקת', אפילו אם הביאור הוא דוחק קצת, י"ל כנ"ל", עכ"ל.

ונראה לפרש בלי דוחק כלל, שהכוונה בהך 'דמבקרים' אין הכוונה ל'משתטחים' (שאז זה באמת דוחק כמובן), אלא שהרבי זי"ע רצה לוודא ולהבטיח (בווארענען) שלא יטעו לומר דאפילו אם ערב ר"ח חל בשבת 'צריכים' גבאי הכולל ללכת אל המקומות הקדושים להתפלל למען תומכי הכולל, ובדיוק כמו בימות החול, אלא שאז ניתן להקדים הדבר אפילו ליום חמישי שלפניו, כמו שנאמר בהדיא בלוח הכולל שם.

וגם אם הכוונה של 'מבקרים' היה ל'משתטחים', אינו מובן כלל למה להקדים ולהפסיק ליום חמישי, והרי ביום שישי (שקרוב יותר לשבת) שפיר 'משתטחים' על קברי צדיקים, וא"כ למה לא להסמיך זאת יותר לש"ק, ולעשות זאת ביום שישי, וע"כ הלשון "שלא יטעו לומר דמבקרים בבית הקברות בש"ק" אין הכוונה ש'אסור' לבקר שם, אלא שהכוונה היא שאין 'חיוב' כנ"ל שאל"כ יכתוב: 'שלא יטעו לומר דמותר לבקר' (ולא 'דמבקרים' בלבד).

ולפי"ז מובן שבאמת מותר לבקר אפילו בש"ק, אלא שכאן רצה להבטיח (באווארענען) שלא 'חייבם' לעשות זאת בש"ק, ובערב ש"ק (שלא נוח לעשות זאת מפני הטירחות של הכנות לש"ק) דוקא, אלא שניתן להקדימו אפילו ליום חמישי, ובעצם אין שום איסור לבקר שם אפילו בש"ק, וא"ש מאד.

ובגליון תתקי, כתב הרב הנ"ל אודות מה שכ"ק אדמו"ר זי"ע אמר פעם, שבאם היה לו שופר כשהיה באהל היה נשאר שם לר"ה וכו', וז"ל: "כשהרבי אמר שהיה נשאר שם לכאורה היה בכדי להתפלל תפלות ר"ה. אבל אפילו אם היתה כוונתו להשתטח, הנה כאשר "רבי" משתטח על הציון, הרי ביכולתו להתקשר עם נשמות הצדיק ולהמשיכה בכל עת ובכל זמן, משא"כ שאר אנשים, כמובן ופשוט", עכ"ל.

והיינו דלפי"ז יוצא חידוש גדול מאד, שצדיקים יודעים להמשיך את נשמות הצדיקים בכל עת ובכל זמן אפילו בשבת ויו"ט ור"ח, ולפיכך יכולים להשתטח אפילו בשבת ויו"ט.

ולכאורה דברי המשנת חסידים (שהרבי זי"ע ציין אליו) נאמרו בנוגע לצדיקים גדולים כאלו, שיודעים ורגילים להשיג השגה על ידי השתטחות על קברי צדיקים ואף ל'דבר עמהם' [שזה לא שייך כלל וכלל ל'שאר אנשים'], ואעפ"כ כתב שבשבת, יו"ט, חוה"מ ור"ח 'לא ישיגם', כי אין בכוחם להורידם בגופיהם". ואכן כ"ק אדמו"ר זי"ע לא השתטח בר"ח ושבת ויו"ט.

בגליונות שעברו האריך ידידי הרב ח.ר. לתמוה על מש"כ ב'אגרות משה' דנשים שוות לאנשים בקדושתן, ומה שהם פטורין ממצוות מסוימות אין זה מחמת גרעון בקדושתן כ"א דהוי גזה"כ. ותמה ע"ז ממש"כ הרמב"ם בפיה"מ בהוריות, דאיש קודם לאשה להחיות משום שהוא מקודש ממנה.

הנה דברי האגרות משה פשוטים וברורים ואין צריך לפנים, דודאי לענין עצם החפצא דקדושת ישראל אין שום חילוק כלל בין איש לאשה, ולא אבין איך אפשר להיות אפי' צל של הו"א אחרת. ואף דאין הדבר צריך ראי', בכ"ז אעתיק לשון הצפע"נ (מהדו"ת כ, א): "דבשאר מצות דפטור (העבד) הוא בגדר ב"נ ולא כמו אשה שפטרת התורה", ור"ל דאין פטורה של אשה מחמת חסרון קדושתה כ"א דהוא גזה"כ.

ומש"כ הרמב"ם שהוא מקודש ממנה, כוונתו לענין קדושה ומעלה נוספת, דסו"ס כל מצוה מוסיף איזה קדושה על הגברא, אבל דבר זה הוא ענין נוסף וחיצוני ואינו נוגע כלל וכלל לעצם קדושת ישראל, דפשוט יותר מביעתא בכותחא דנשים שוות בזה לאנשים.

גם תמוה מה שהביא איזה מקורות לענין פחיתות האשה וכו', דהרי פשיטא שלשונות כאלו אינם מתאימים כלל וכלל לדרכו של רבינו. ואף דנמצא כזה בספרי גדולי ישראל ראשונים ואחרונים, הרי יתירה מזו מצינו לענין רשע, דבש"ס ובשו"ע וכו' מפורש דחובה לשנאותם (אחרי שהוכיחם וכו'), ובא אדה"ז בתניא ופי' דמותר רק לשנוא הרע שבהם ולא עצמותן ח"ו. והיינו דאחרי שנתגלה מעלת נשמות ישראל עפד"י פנימיות התורה שוב נתחדש מבט שונה לגמרי גם בהלכה על יהודי אפי' אם הוא רשע וקל שבקלים, וכ"ש וק"ו לענין האשה, דאף שמצינו לשונות כאלו בדורות שעברו, הרי לנו אין לנו אלא דרכו של רבינו, שגילה שמצד עצמותן נשים שוות ממש בקדושתן ובמעלתן וכו' וכו' ואדרבה. ואין להאריך בדבר הפשוט.

בגליון העבר כתב הרב א.ח. שחיפש בכ"מ ולא מצא מקור לקריאת שמו של כ"ק אדה"ע בכינוי 'האמצעי', ובכת"י ממאמרי כ"ק האדה"א שנכתבו בזמן הצ"צ בד"כ לא כתבו ממי המאמר או שכתבו מאדמו"ר ד"ב. וכ"ק אדמו"ר הצ"צ כתב מו"ח הרב, כ"'ק אדמו"ר מהר"ש מציין אאזמו"ר ורק בד"ה פתח אליהו תרנ"ח מציין "בכתבי כ"ק אדמו"ר האמצעי" ומסיים בשאלה אם יש מקום מוקדם יותר.

הנה לכאורה י"ל שלעולם הי' חילוק בין דברים שבכתב לדברים שבע"פ. דהנה המקור לזה שמצינו שנק' אדה"א הובא ב'רשימות דברים' (ח"א עמ' קלז והובא ג"כ באוצר סיפורי חב"ד חלק יז עמ' 374) סיפור בשם רשג"א, "שחסיד א' נכנס ליחידות אל הצ"צ ובדבריו אמר על הרבי האמצעי, הרבי לשעבר (דער פריערדיקער רבי) ויאמר לו רבנו בתימהון, הרי גם עתה הוא רבי! וישאל החסיד איך לומר, ויאמר לו רבנו, צריך לומר כ"ק הרבי האמצעי, ומכאן הכינוי הרבי האמצעי" ע"כ1 ומשמע מכאן שמזמן מעשה זה נתפשט הכינוי בקרב החסידים.

אבל מובן שיש חילוק גדול בנוגע למאמרים שנכתבו, שאין הדרך לכתוב כינוים כגון אלו בכתבי חסידות (אם יש אפשרות אחרת) וזה בשונה ממכתבים ושיחות וכה"ג שלפעמים משתמשים בלשון הרגיל בע"פ. ובפרט שיכולים להשתמש בראשי תיבות של השם או אפילו שם המלא. משא"כ בע"פ שזה בלתי אפשרי ולכן כתבו החסידים מאדמו"ר ד"ב וכו' בה בשעה שבע"פ אמרו אדמו"ר האמצעי.

ובנוגע להרביים עצמם, י"ל שהוא פשוט שביחס לחותן אומרים וכותבים מו"ח, דער רבי דער שווער (כפי שגם נהג הרבי) ובנוגע לסבא אומרים וגם כותבים אאזמו"ר (דער זיידע), משא"כ בנוגע לעלטער זיידע הנה הגם שבציבור מצינו דבר זה (ולמשל משיחות וכה"ג) הנה בכתב לכאורה אין מילה או ר"ת הולמת בלה"ק לזה, ולכן החל הרבי הרש"ב בכתבי דא"ח להשתמש בהכינוי הנפוץ בע"פ בין החסידים.

ומה שלא כתב מאדמו"ר ד"ב וכו' הנה ניתן לומר בד"א דע"פ פשוט הנה שמו הקדוש הי' ג"כ דובער ולא רצה לכתבו כך וכו' (ואולי מפני שיבוא לערבב בין אדה"א להמגיד ממעזריטש שכשמו כן הוא).

וכמובן כ"ז הוא בדרך ההשערה ואינו מוכרח כלל.

1) ומעניין לדעת האם הי' תגובה או יחס כלשהי מהרבי כשאמרו בפניו על הרבי הריי"ץ דער פריערדיקער רבי ובפרט בשנים הראשונות וכו'.