*) מוקדש לזכות אאמו"ר הרופא, הרה"ח ר' אברהם אבא ע"ה, רופא בית הרב, במשך ארבעים שנה, ליום היארצייט שלו כה שבט.

1) מסופר ע"י הרה"ח רי"ל ע"ה ראסקין, מרוקו (כפר חב"ד גליון 780 עמ' 64).

2) כפר חב"ד, שם.

3) יגדיל תורה (ברוקלין, נ.י.) שנה רביעית עמ' רעט וש"נ.

4) ראה סה"מ תרע"ח עמ' רעג: ע"י קיום המצוות עכשיו יהי' לעתיד הגוף כלי לאלקות ויחי' מאלקות עיי"ש בארוכה. שיחת ש"פ שמיני תשי"ג ס"ב ואילך.

5) אג"ק שם, עמ' שנב.

6) כתובות קה, א.

7) פסחים פו, ב.

8) לקו"ש ח"ב עמ' 529 וש"נ. שיחת משפטים תשט"ז ס"ז.

9) משיחת ב' דחה"ש תש"ל ס"ז.

10) יומן הר"מ וולף שי', אה"ק - כפר חב"ד גליון 632 עמ' 39.

בהיום יום, ליום י' שבט, מביא כ"ק אדמו"ר קטע ממכתב של כ"ק אדמו"ר מהוריי"ץ (אג"ק ח"ד עמ' שח) סיפור הידוע על מה שהורה כ"ק אדמו"ר הצ"צ להרבנית מרת רבקה נ"ע בנוגע לאכילה קודם תפילת שחרית.

על המילים; "וסיים: דו דארפסט ניט זיין קיין ניכטערע" תרגמו ללה"ק בחת"ת הוצאת קה"ת ארה"ק: "אל לך לקיים את הבקרים על לב ריקן". וב"דבר מלכות" תרגמו: "אל לך להתחכם".

לכאורה, התרגום הפשוט של מילים אלו על פי שפת אידיש הוא "אל לך להיות בצום (בבוקר)". ואולי כדאי לתקן זה בהוצאות הבאות.

בגליון תתקיב (עמ' 89) מעיר הרב י.ד.ק. שי' מהמובא במשנת חסידים שאפילו צדיקים גדולים לא השתטחו על קבר צדיק בשבת וכו', ומזה מובן הנהגת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לא להשתטח על הציון הק' בימים אלה.

להעיר ששלש פעמים כן השתטח הרבי על הציון בימים אלה: הו"ר תשי"א. ר"ח מנ"א ור"ח אלול תשנ"א. והסדר הי' כרגיל - אמירת מענה לשון, הדלקת הנר, קריאת הפני"ם, הסיבוב וכו'. עפי"ז מובן - כש"רבי" משתטח ביכולתו להמשיך נשמת הצדיק. ואין בזה סתירה לדברי משנת חסידים הנ"ל, כי מבואר בכמה מקומות בכתבי כ"ק רבותינו נשיאינו הק' גודל ההבדל באין ערוך, בין דרגת רבי לאפילו דרגת צדיקים גדולים, מיוסד על הכתוב: צדיק (ל' יחיד) יסוד עולם, דבר אחד לעם ולא שני וכו'.

בגליון תתקח (עמ' 138) הערתי על האג"מ בענין קדושת נשי ובנות ישראל וכנראה, היתה אי הבנה בדברי. דבנוסף להערת ידידי הרב א.ז.ו. בגליון תתקיב (עמ' 90), קבלתי כו"כ שאלות והערות בע"פ ובמכתבים פרטיים אלי. ועל כן באתי בזה להבהיר את דבריי.

הבהרת הנושא ושטח הדיון

בניגוד למשמעות דברי הרב הנ"ל שכאילו הצעתי שיש חילוק בין נשים לאנשים "לענין עצם החפצא דקדושת ישראל", - הנה מעולם לא עלה במחשבתי לומר כן1, וכל דבריי היו מוסבים על א. הקדושה הנוספת שיש באנשים מחמת היותם מצווים ועומדים במצוות נוספות וכיו"ב; וב. שיטת בעל האגרות משה, הלא הוא הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל.

דהנה התשובה באג"מ שעלי' הערתי (אג"מ או"ח ח"ד סי' מט) מכוונת כלפי נשים מחוגים מסויימים שבאו בטענה ותואנה2. נשים אלו טוענות שע"פ תורה קדושתן פחותה מזו של האנשים וע"כ הן טוענות: 'למה נגרע'3! וע"ז קאמר האג"מ שאין יסוד לטענתן וע"כ "ליכא כלל שום סבה להתרעם כלל".

והנה כיון שהגרמ"פ כתב דבריו בתור מענה, להשיב לאלו שתואנה הן מבקשות, הוקשה לי מה יענה הגרמ"פ לאלו המתרעמות על זה שמצילים את נפש האיש לפני שמצילים את נפש האיש בגלל שיש בו קדושה נוספת [כמבואר במשנה סוף מס' הוריות ובפוסקים], שהר"ז מורה לכאורה א. שחובת האנשים במצוות עשה שהז"ג מעניקה להם קדושה נוספת, וב. נפק"מ למעשה בעניני פקו"נ.

באמת לא הבאתי משנה זו אלא בתור דוגמא, כי ענין הקדושה הנוספת שישנה באיש מבואר בכמה מקומות, ומהם בשו"ע אדה"ז או"ח סי' מו ס"ה שכתב בזה הלשון: "אם בירך תחלה שלא עשני אשה4 יחזור לברך שלא עשני גוי ועבד שהאשה אינה יכולה להתחייב בכל המצות כמו נכרי שיתגייר ועבד ששיחררו רבו וצריך ליתן הודאה למקום ברוך הוא שלא שם חלקו כמעולה שבהם אלא זכה לעבוד ה' ולהיות קרוב אליו יותר מכולם".

ועפ"ז צ"ב, אם בנשי ובנות ישראל המאמינות באמונה שלימה בתוה"ק עסקינן, הרי לדידהו אין צורך במענה כלל, ואם באנו לענות לה"נשים השאננות" שהזכיר באג"מ5, עדיין צ"ב והסברה במה שמצינו שהזכר מברך בכל יום ע"ז שכלשון אדה"ז "לא שם חלקו כמעולה שבהם", והקב"ה "קרוב אליו יותר" מהנשים, ומפני זה ישנה קדושה יתירה באנשים מבנשים וכמשנ"ת.

ואם כי צדק הרב הנ"ל שאין בכ"ז הוכחה שיש גריעותא בנשים "לענין עצם החפצא דקדושת ישראל", מ"מ מה שכתב שדברי האג"מ "ברורים ופשוטים", הנה לדידי עדיין צריכים אנו למודעי, דממנ"פ, הנשים המאמינות באמונה פשוטה וכו' אינן מבקשות הסברה, ולאידך גיסא, אם באנו להזדקק לטענות ה"נשים השאננות" נשיב להן כדברי האג"מ ד"ליכא שום זלזול בכבודן ובכל דבר בזה שנפטרו מלמוד התורה וממצות שהזמ"ג וליכא כלל שום סבה להתרעם כלל", לא הבנתי איך יספיקו דברי האג"מ להסיר את תלונותיהן. זו היתה כוונתי בהערתי הראשונה, ואני מבקש את סליחת הקוראים באם לא הסברתי את כוונתי כדבעי.

שיטות גדולי ישראל שאינן מתאימות לשיטת רבינו זי"ע

הרב הנ"ל תמה עלי על שהעתקתי מדברי הראשונים וגדולי האחרונים (כמו החיד"א) קטעים המבארים את פחיתות ערך האשה וכו', "דהרי פשיטא שלשונות כאלו אינם מתאימים כלל וכלל לדרכו של רבינו".

ולא הבנתי כוונתו בזה, כי אף שלמעשה פשוט שאנו אין לנו אלא דברי רבינו, אבל לאידך גיסא פשוט ג"כ שבפלפולא דאורייתא (שזהו"ע הקובצים) מובן וגם פשוט שיש מקום לשקו"ט לפי שיטות אחרות, ובפרט בנדו"ד שעיקר השקו"ט היתה היאך להסביר תשובת האג"מ להנשים השאננות, וכבר כתבתי באחד מהגליונות הקודמים שדוחק גדול לומר דסמך על המבואר בפנימיות התורה - היפך דרכו בכ"מ.

והנה המעיין במה שכתבתי בראשונה יראה שלא הבאתי דברים אלו כי אם בהערה בשולי הגליון, כי אין בהם כדי להקשות על האג"מ כי יתכן שרוח אחרת היתה בו בענינים אלו, ושפיר יענו ויאמרו ד"גברא אגברא קא רמית", ולא הבאתים אלא להראות שכנראה כו"כ גדולי ישראל הבינו שדרגת הנשים פחותה היא מדרגת הנשים, ואשר ע"כ כאשר לפנינו משנה במס' הוריות 'השווה לכל נפש' ועוד מקורות כיו"ב דחזי לאיצטרופי וכו', קשה יותר להניח דעתן של "הנשים השאננות". ועל כן חובה עלינו לעיין בדבר זה עד שיתבררו, יתלבנו ויאירו הדברים.

התאמת גופא דאורייתא לנשמתא דאורייתא

הרב הנ"ל הוסיף והסביר: "דאחרי שנתגלה מעלת נשמות ישראל עפ"י פנימיות התורה שוב נתחדש מבט שונה לגמרי גם בהלכה על יהודי אפילו אם הוא רשע וקל שבקלים, וכ"ש וק"ו לענין האשה, דאף שמצינו לשונות כאלו בדורות שעברו, הרי לנו אין לנו אלא דרכו של רבינו, שגילה שמצד עצמותן נשים שוות ממש בקדושתן ובמעלתן וכו' וכו' ואדרבה".

והנה אם כי דברי הרב הנ"ל נכונים הם בכללותם, מ"מ עדיין לא זכינו לישוב הענינים כדבעי. ואפרש שיחתי:

אף כי בנוגע לכו"כ לשונות מגדולי ישראל שהבאתי בדבריי הקודמים אפשר (לאנ"ש) להסתפק בכך "שלשונות כאלו אינם מתאימים כלל וכלל לדרכו של רבינו", מ"מ גם לשיטת רבינו עדיין צ"ב בכו"כ מקורות יסודיות, כי רבינו ביאר בכו"כ מקומות שהמבואר בפנימיות התורה צ"ל עולה בקנה אחד עם המבואר בגליא דתורה, ובפרט עם חלק ההלכה, וע"כ עדיין יש מקום לעיין ולתווך בין המבואר בדברי רבינו ע"ד מעלת הנשים להמבואר בספרי גדולי ישראל אשר גם מפיהם אנו חיים, הלכה למעשה.

ולדוגמא בעלמא: מנהג כו"כ נשי ובנות ישראל [ובתוכן גם כו"כ נשי ובנות חב"ד] לברך בכל יום "בא"ה אמ"ה שעשני כרצונו"6. וביאר האבודרהם7, וז"ל: "והנשים נוהגות לברך, במקום שלא עשני אשה, שעשני כרצונו, כמי שמצדיק את הדין על הרעה הבאה עליו", עכ"ל. ועד"ז הוא בטור או"ח סי' מו: "ונהגו הנשים לברך שעשאני כרצונו, ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרע". ובלבוש שם ס"ה כתב בזה"ל: "...ואח"כ מברך שלא עשני אשה, שאע"פ שהיא טובה ומעולה הרבה מן העבד מ"מ אינה חשובה כמו הזכרים בישראל כו', ואשה כו' מברכת שעשאני כרצונו והיא כמו שהיא מצדיקה עליה את הדין על הרעה". ובשו"ע אדה"ז שם ס"ה: "הנשים נוהגות לברך שעשני כרצונו והוא כמו שמצדיק עליו את הדין על הרעה".

הרי מבואר: א. דברכת "שעשני כרצונו" יסודה בדבר משנה [ספ"ט דברכות הובא ברמב"ם הל' ברכות פ"י ה"ג ובטושו"ע סי' רכב ס"ג] "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". והוה כעין צידוק הדין, שהאשה מצדיקה עלי' את דין שמים. ב. שברכת "שעשני כרצונו" איננה מטבע שנתקנה בפני עצמה - ברכה "בודדת" שנפלה לתוך ברכת השחר כסומא בארובה - אלא דכל עצמה לא באה אלא כלפי שתיקנו חז"ל ברכת "שלא עשני אשה" לאנשים "לברך על הטובה" ולהודות על חלקם שנולדו זכרים ולא נקבות, הרי, על יסוד זה, ובהמשך לזה, הנהיגו (לאחרי חתימת התלמוד) שהנשים תברכנה "שעשני כרצונו", "לברך על הרעה", להצדיק עליהן מה שגזרה רצונו ית' שמנע מהן את מעלות האנשים8.

והנה יסוד גדול קבע הרב הנ"ל, והוא שלפי מה "שגילה [רבינו] שמצד עצמותן נשים שוות ממש בקדושתן ובמעלתן" לאנשים, יתכן ויתחדש "מבט שונה לגמרי גם בהלכה". אמנם סתם ולא פירש במה נתחדשה ההלכה בקשר לברכות השחר (לדוגמא); מה יכוונו הנשים בברכותיהן ואיך יבואו הנגלה והפנימיות לעמק השווה.

1) אם כי מצינו בדרשות הר"י אבן שועיב פ' תזו"מ שכתב וז"ל: "ולכן אנו מברכין בכל יום שלא עשאני גוי ושלא עשאני עבד ושלא עשאני אשה, כל הנשמות שנבראו תחלת כל דבר ואינן דומות זו לזו, והן מדרגות ואינן ממקום אחד, כי נשמתן של ישראל הן קדושות יותר מן האומות ומן העבדים הכנעניים הפחותים ואפילו מן הנשים, ואם הם שייכי במצות והן מזרע ישראל אין נשמתן כנשמת הזכר השייך בתורה ובכל המצות עשה ולא תעשה . . ולכן אין אנו מברכין שלא עשאני בהמה שאין לה נשמה". – אבל כנראה כ"ז הוא בגדר 'דעת יחיד'.

2) התשובה נדפסה תחת הכותרת: "בענין התנועה החדשה של נשים השאננות והחשובות".

3) באג"מ שם: "הנה בדבר הנשים השאננות והחשובות אשר בעניני הנהגות המדינות בעולם הן גם כן מהלוחמות יחד עם התנועה כזו עם הנשים הלוחמות בזה מכל העמים שבעולם, אבל נשים אלו שהן שומרות תורה רוצות להכניס מלחמתן גם במה שנוגע לכמה דיני התורה ויש מהן אשר מתפללות בטלית וכדומה בעוד דברים".

4) ברכת "שלא עשני אשה" מקורה בתוספתא ברכות פ"ו ובירושלמי ברכות פ"ט ה"א ובבבלי מנחות מג, ב. ובתוספתא ובירושלמי [ובפירוש רש"י עמ"ס מנחות שם], איתא שטעם תקנת ברכה זו הוא מפני שאין האשה חייבת במצוות [עשה שהזמן גרמא]. ובאבודרהם בפירושו לברכות השחר ביאר: "...והשלישית שלא עשני אשה, מפני שאינה מצווה במצות עשה שהזמן גרמא כמו שפירשנו בהקדמת הספר הזה. האיש דומה לפועל שנכנס לשדה חבירו ונטעה ברשות. והאשה דומה לנכנס שלא ברשות. ועוד שאימת בעלה עליה ואינה יכולה לקיים אפילו מה שנצטוית".

ועוד טעם לברכה זו מפורש יוצא מסוגיית הגמרא מנחות שם ובפירוש רש"י ורגמ"ה שם, והוא משום שהאשה משועבדת לבעלה והוה כמו עבד [אלא דעבד זיל טפי מאשה]. ויעויין בספר נתיבות הקודש עמ"ס מנחות שם.

5) דהיינו הנשים העומדות "בדעתן האולת והעקושה" ויש להן תערומות "על השי"ת ועל תורתו" (אג"מ שם).

6) יעויין בישועות יעקב או"ח סי' מו אות ה ובספר בספר שיח צבי להר"צ פרבר זצ"ל (לונדון תשט"ו) עמוד כד, מ"ש בדיוק הלשון "כרצונו". ובספר "משאת כפי" להגר"ד קאהן שליט"א (ברוקלין תשמ"ה) עמוד יז כתב, וז"ל: "נל"פ דאדם נברא באופן שהקב"ה אמר אח"כ "לא טוב וגו'", ותיקן הבריאה, משא"כ אשה לכתחילה נוצרה כרצונו דמעיקרא ולא נשתנה שום דבר בבריאתה", עכ"ל. ויעויין בשו"ת משנה הלכות חי"א סי' לח. ואכמ"ל.

7) בהמשך למה שביאר בכוונת הברכה "שלא עשני אשה", וכנ"ל הערה 4.

8) בספר "עולם התפילות" להרב אליהו מונק ז"ל (ירושלים, תשנ"ד), עמ' לו, כתב: "ברוח זו אומרת האשה היהודייה בכל בוקר ובוקר את הברכה שעשני כרצונו, לא רק מתוך הכנעה סבילה כקבלת החלטת ה' שאין אנו רשאים למרוד בו, כי אם בהרגשים חיוביים בהחלט, בתודה עמוקה ובשמחה כנה, שבוראה עשה אותה כרצונו, כלומר כפי הרצון והחסד שלו יתברך, בצורה שמצאה חן בעיניו ושרוחו נוחה הימנו [שכן המילה רצון משמעותו הסכמה, הנאה ונחת רוח כמו יהיו לרצון אמרי פי]". אבל: א. גם הרב מונק אינו שולל לגמרי את הכוונה העיקרית לברכה זו שהרי כתב שהאשה מברכת "לא רק מתוך הכנעה סבילה כקבלת החלטת ה' שאין אנו רשאים למרוד בו". [אמנם דבריו צ"ע, דממנ"פ, אם אין כאן כי אם חסדו של הקב"ה, מה מקום יש ל"הכנעה סבילה . . שאין אנו רשאים למרוד בו", ואם באמת יש כאן צער ו"סבל", לשמחה מה זו עושה?!]. ב. והוא העיקר: באמת צע"ג ליישב לשון הרב הרב מונק ז"ל עם מה שכתבו הראשונים והפוסקים וכפי שנתבאר.

והנה ראיתי בקונטרס "מעמד האשה" (הוצאת מנוף, ירושלים תש"ס) עמוד 41, שכתבו בקשר לברכת שעשני כרצונו: "אילו היתה האשה מברכת שלא עשני גבר, היא היתה עשוי' להשמע כאילו היא שמחה על שהיא מחוייבת בפחות מצוות, הניסוח אינו ראוי . . כל אחד מברך על היתרון שלו". ושם עמ' 42 מבארים ש"ברכתה של האשה היא עדות לחוסנה הדתי". ברכת "שעשני כרצונו" באה להודות לה' על "שהאשה קרובה יותר לרצונו של הקב"ה ונמצא בדרגה רוחנית יותר" בניגוד להגבר ש"מחמת שפלותו וחומריותו זקוק לקיים את כל המצוות כולן כדי להיות ראוי לשם 'אדם' ". עכת"ד. ולפענ"ד צע"ג בזה.

בגליון תתקיא (עמ' 79) העתקתי דברים סתומים ממה שנתפרסם לאחרונה1 קטע מתוך "קובץ רשימות וסיפורים שנרשמו ע"י תמימים בריגא ובאוטבוצק", ומשמע שזה מסיפורי הרה"ת וכו' יצחק הורוויץ (מתמיד):

"ובדבר הסכסוכי דברים אם לומר "ושבור עול הגוים" או "עול הגלות", נעניתי לו2 עתה כשבאתי לליטא, לומר "ושבור עול הגלות". לפיכך בברכת-המזון אומרים "עול הגלות", אך בנוסח התפילה לא רצה אדמו"ר הזקן לשנות מהנוסח הישן ואומרים "ושבור עול הגוים"...".

והערתי: אמנם אין אנו יודעים מה הם "הסכסוכי דברים" שהיו בענין זה, ולמה זה הכריע לטובת הנוסח "ושבור עול הגלות" כשאדה"ז "באתי לליטא"? האם בליטא היה זה הנוסח הנפוץ, ואדה"ז היה מוכרח לקבל אותו?

והערתי גם ממענה כ"ק אדמו"ר זי"ע משנת תשמ"ח אל הרה"ג ברוך נאה3, ובו נאמר: "להערתו בהרחמן בברהמ"ז שצ"ל עול הגוים ולא עול גלות: גם דעתי כן הוא".

"עד שיאמרו לו הלכה למעשה"

ובגליון תתקיב (עמ' 73) העיר הריל"ג:

א. גם לאחרי מענה הנ"ל, לא צוה הרבי שבהוצאות החדשות של הסידורים4, הגש"פ וכו' יתקנו זה.

ב. ולהעיר: בהגש"פ עם ליקוטי טעמים ומנהגים (שם הרבי מדייק כמעט על כל תיבה ותיבה) נדפס: "עול גלות", ואין שום הערה מהרבי ע"ז. ועד"ז בנוגע לכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, שכתב כמה הגהות על סידור תורה אור - שנדפסו בסוף הסידור - ועל נוסח זה "עול גלות" אין שום הגהה.

ג. ולהעיר ממס' ב"ב קל, ב: "אין למדין הלכה לא מפי לימוד ולא מפי מעשה ועד שיאמרו לו הלכה למעשה".

ודבריו תמוהים שהרי מענה הרבי להר"ב נאה הוא בפשטות מתאים ל"יאמרו לו הלכה למעשה", משא"כ זה שלא הורה לתקן בסידורים החדשים הרי זה לכל היותר מתאים ל"מפי מעשה" שאין למדים ממנו. והרי להר"ב נאה הורה הרבי ברור הלכה למעשה5: "גם דעתי כן הוא". ומה שלא הורה לתקן כן בדפוס, י"ל שלא רצה לשנות ממה שהדפיס אדה"ז בכוונה תחילה.

ועד"ז העירני הרה"ת לוי יצחק רסקין מלונדון6:

"מחברי מערכת קה"ת בנ.י. שמעתי שכ"ק אדמו"ר זי"ע לא הרשה לתקן כן בפנים הסידור.

ולתווך הדברים, אולי יש לפרש שכוונת "עתה כשבאתי לליטא" אמור כלפי רוח שנאת ישראל שנוכח לראות שמה, ולכך העדיף לנסח בבהמ"ז "עול גלות". ומ"מ לגבי נוסח התפלה נתקע שלא לשנות.

ובמילא יובן מענה כ"ק אדמו"ר זי"ע שהנכון הוא לומר "עול הגויים" אף בברכת המזון: א. מפני שינוי האקלים לטובה; ב. אולי גם בימי אדה"ז לא היתה הכוונה כי אם שידפיסו כן, אבל שיאמרו בע"פ 'עול הגוים'. ומ"מ לא הסכים כ"ק אדמו"ר זי"ע שישנו כן בהסידור עצמו. וידועה שיטתו השמרנית של כ"ק אדמו"ר זי"ע לגבי דברי דפוס שיש לחוש בהם אם יפלו בידי זרים, כולל אוה"ע, ובפרט בהסידור שהוא מתורגם גם ללע"ז"7.

1) במוסף לעיתון 'כפר חב"ד' גליון 1159 עמ' 26.

2) המהדיר, ר"י מונדשיין, מציין שם: "ספק אם הקטע . . הוא המשך ישיר לקודמו", שבקטע שלפני זה מסופר ש"כשנדפס ה'תניא' כתב לו אדמו"ר הזקן" לר' משה מז'יטומיר, ה"ה המדפיס הרה"ק ר' משה שפירא מסלאוויטא (ראה שם הערה 22).

3) במענה על מה שכתב במכתבו להרבי: "בהרחמן בברכת המזון ישבור כו' נראה שצריך להיות עול הגויים ולא עול גלות שזה צנזורה. וכמו שהוא באהבת עולם לפני ק"ש". מכתבו נתפרסם בימים אלו ב'פרדס חב"ד' גליון 16 עמ' 25.

4) הריל"ג בהערתו הזכיר גם "מחזורים", אבל כיון שלא מופיע בו ברכת המזון – אין מה לתקן שמה, וכפשוט.

5) ומאז שנת תשמ"ט ואילך פירסם את ההוראה ב'לוח כולל חב"ד', ליל ר"ה.

6) נדפס גם בעיתון 'כפר חב"ד' גליון 1163 עמ' 11.

7) עוד העיר: "מחברי מערכת הנ"ל שמעתי גם שהרבי לא הסכים להחזיר תיבת 'ושמד' בתפלת 'אבינו מלכנו' הקצר שבתוך 'מודים' של מוסף של ר"ה ויו"כ, למרות שכן הוא בסידור תורה אור וכו'".

בגליון תתקיב (עמ' 88) הביא הת' י.י.י. משיחת ש"פ תשא תשכ"ד שהקפידא לסגור את הספר כשגומרים ללמוד אותו היא באופן שהלומד עצמו צריך לסגור אותו.

והביא זה בקשר לדברי הגמרא שבת ה, ב: "היה קורא בספר על האיסקופה ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לי' טפחים גוללו אצלו משהגיע לי' טפחים הפכו על הכתב". ופירש רש"י בד"ה "הופכו על הכתב": "כתבו לצד הכותל והחלק כלפי ר"ה שלא יהא מוטל כל כך בביזיון" וכתב שכן איתא במפרשים לגמרא שם ולא הביא מי המפרשים].

אבל לא הביא מקור והסבר לטעם הדבר שדוקא מי שקורא בו צריך לסגור אותו ולא ע"י אחר.

והנה מקור החומרא לסגור את הספר (דהיינו כל ספר, ולא רק ספר תורה) אחרי לימודו מפורש בראשית חכמה שער היראה פט"ו, ובב"ח יו"ד סי' רעז, וכן בש"ך שם, ובכל מקורות אלה מפורש שהוא משום כבוד הספר (כדברי רש"י הנ"ל).

אמנם בש"ך שם מביא עוד טעם ע"פ קבלה למי שמניח ספר פתוח ויוצא "שמשכח תלמודו".

ולכאורה יש מקום לומר, דמצד ענין הכבוד שהוא חל על הספר, הרי ליכא נפקותא מי הסוגר ובלבד שהספר יהיה באופן מכובד, אבל הא דקשה לשכחה שייך למי שלמד בו, ולכן מתאים יותר שהוא יהיה הסוגר. ועצ"ע.

בגליון העבר העיר הת' א.ל.צ. שכ"ק אדמו"ר אמר להרב שמואל ז"ל, ויבדלח"ט, בנו הרב ישראל יוסף זלמנוב "בשעת הסרת התפילין יש להביט ולעיין בהשי"ן'ען", לפי עניות דעתי, זה טעות.

ראיתי רשימה ובה מסופר על הבר מצוה של הרב ישראל יוסף זלמנוב הנ"ל, ובו מסופר שיוס'ל הנ"ל שאל את כ"ק אדמו"ר על איזה הנהגות בנוגע להנחת תפילין וכ"ק אדמו"ר אמר לו "בשעת הסרת התפילין יש להביט ולעיין בהפינות" וכבר הערתי על מ"ש בס' "היכל מנחם" לא' מאנ"ש מאה"ק ת"ו שעשה מזה גאנצע מעשה.

ומה שממשיך הת' הנ"ל ומזכיר מ"ש במסגרת השלחן על הקיצור שו"ע ס"י ס"ק יז ל' הזהר פ' עקב, זה מובא בס' דרכי חיים ושלום, (הספר הזה הוא ממונקאטשר חסיד שבו מובא המנהגים של הרה"צ וכו' ממונקטש, בעל ה"מנחת אלעזר".) שככה נהג בעל ה"מנחת אלעזר" ומקורו מהזהר הזה.