תיבת 'נהוג', המופיעה בכו"כ מקומות בתלמוד (כמו 'נהוג עלמא'), הנה בש"ס מהדורת הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) שליט"א ה'נ' מנוקדת תמיד בשוו"א, ואילו במהדורת ארטסקרול ה'נ' מנוקדת תמיד בקמ"ץ. ה'ו' מנוקדת בשניהם במלאפום (שורוק). ומעניין לדעת את הסיבה לכך.

לגופו של עניין: בשדי חמד (הוצאת קה"ת כרך ט) כללי הפוסקים סי' יד אות ח דן בשאלה האם הכוונה בזה לשון ציווי (שכך צריך לנהוג) או לשון סיפור (קביעת עובדה, שכן נוהגין), והביא ראיות לשני הצדדים, וכנראה מחליט שיש לדון בכל מקום לגופו. וראה בזה גם בס' 'כללי הפוסקים וההוראה משו"ע אדמו"ר הזקן' כלל רצד ובהערות שם.

לכאורה, ניתן להוכיח מכל מקום שכתוב בגמרא בארמית "נהוג עלמא" (כמו בברכות כב, א. נ, א. פסחים מח, ב. נ, ב. מו"ק כז, ב), שם ברור שהכוונה לסיפור דברים ולא לציווי. ובמקום שכתוב בלשון ציווי הוא רק כשהדברים נאמרו בלה"ק (כמו במו"ק כ, א (ב' פעמים). כתובות קג, ב. נזיר כה, א. ופעמים רבות במדרשים). וכך גם בראשונים כשמופיע הצירוף "והכי נהוג עלמא" משמעותו כנ"ל (כמו ברא"ש פסחים פ"ב סי' ז ובהל' קטנות הל' מזוזה סי' ה. ס' בעלי הנפש שער הפרישה סי' א ד"ה ואמרי רבוואתא. ס' העיטור עשרת הדברות הל' שופר קנ, ב ד"ה סדר ברכות. כלבו סי' עה ד"ה וכתב הר"ם). הלשון "והכי נהוג" ללא "עלמא" מופיע מעט בראשונים (כמו בסמ"ק מצוה קצו ומצוה רפא, ס' המנהגים טירנא, הגהות המנהגים חודש טבת אות (מ) אבל). הוא מופיע הרבה בס' "ים של שלמה" למהרש"ל, בן דורו של הרמ"א (חולין פ"א סי' כ. פ"ז סי' ל. פ"ח סי' ה. בפ"ח סי' עג ברור שהכווונה לסיפור דברים).

ועל כולם, לכאורה ברורים דברי הרמ"א עצמו בהקדמתו לדרכי משה על הטור (בטור השלם או"ח ח"א, בעמ' השני שלה, ד"ה השלישית): "[הב"י] סתר כל המנהגים אשר באלו המדינות..לא רציתי ג"כ לחלוק עליהן, וכתבתי אצל כל דבר הכי נהוג, וטעמי ונימוקי עמי". וכן בהקדמתו להגהותיו על השו"ע (שו"ע השלם או"ח ח"א עמ' 37): "ובכל מקום שידעתי שאין המנהג כדבריו - אחקרהו ואמצאהו, אכתוב הכי נהוג ובצדו אשים" - בשתיהן המשמעות היא לשון סיפור דברים. וה' יאיר עיני.

בשיחת מוצאי חנוכה תשל"ד (ס"ג) אומר הרבי שנר חמישי דחנוכה לעולם לא יחול בשבת, וזה מראה על כח גאולת אדה"ז שהי' ביום כזה שלעולם אינו חל בשבת.

ויש להעיר ע"פ הגמ' בזבחים (צא, א):

"ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש, אטו ר"ח למוספין דידי' אהני למוספי שבת לא אהני". והיינו שראש חדש כשחל בשבת מביא עילוי גם בשבת.

ועד"ז יש להעיר בכאן:

נר חמישי דחנוכה, אילו הי' לפעמים חל בשבת, אזי הי' מתקיים ה"אהני" דשבת בנוגע לנר חמישי דחנוכה, ומכיון שלא, ה"ז מבטא שלעולם אין בו עילוי זה דשבת.

במאמר ד"ה פדה בשלום תשל"ח מבאר הרבי שבגאולות של רבותינו נשיאנו מוצאים אנו שקישרו זה עם הפסוק פדה בשלום נפשי. וז"ל שם:

"וידוע מ"ש כ"ק אדמו"ר הזקן בעל הגאולה באגרת הקודש שלו..כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום, שהגאולה שלו שייכת לענין פדה בשלום נפשי. ומזה מובן גם בנוגע להגאולה של בנו וממלא מקומו כ"ק אדמו"ר האמצעי (ביו"ד כסלו), שהיא שייכת להענין דפדה בשלום נפשי, שהרי פסוק זה הוא בשיעור תהלים החדשי דיום העשירי לחודש..[וגם הגאולה די"ב וי"ג תמוז של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ממלא מקומם (דאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי), שייכת לענין פדה בשלום נפשי, כדמוכח גם מזה שכמה ממאמרי י"ב וי"ג תמוז מתחילים בפסוק זה.

ויש לומר, דענין זה [השייכות דהגאולה לפדה בשלום נפשי] שייך גם לזה שהגאולה די"ט כסלו היתה ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב ובחודש השלישי (דחדשי החורף) [וגם הגאולה דיו"ד כסלו ודי"ב תמוז היו בשלישי, הגאולה דיו"ד כסלו - בחודש השלישי, והגאולה די"ב תמוז - ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב], כי עיקר החידוש בהכתוב פדה בשלום נפשי הוא (לא כ"כ ענין הפדי', כ"א) שהפדי' היא בשלום ושלישי הו"ע השלום".

ויש לדייק בזה:

מצינו במשך השנים בכמה מאמרים של הרבי בי"ט כסלו, שמבאר ענינו ד"פדה בשלום נפשי" בקשר לגאולת אדה"ז וכן של אדהאמ"צ, ואילו בנוגע לגאולת י"ב - י"ג תמוז לא מוצאים אנו שבי"ט כסלו יקשר גאולת יב - יג תמוז זה עם "פדה בשלום נפשי" וכן לדייק שכולם שייכים ליום שלישי (כנ"ל).

ויש לומר בהקדם שהתוועדות י"ט כסלו תשל"ח, היתה התוועדות הראשונה שהתקיימה בביהכ"נ לאחרי מצב הבריאות של שמיני עצרת. ומזה מובן שזה הי' גם היסוד לתקופה חדשה, התחלת אמירת חסידות בהתוועדות, בהנהגה הרגילה.

ועפ"ז מובן שהרבי מונה כל הרביים וגאולתם. והיינו שבנוסף לגאולת אדה"ז ואדהאמ"צ, שנזכרים בתמידות, מדגיש ומקשר הרבי גם עם גאולת אדמו"ר מהוריי"צ. ומתוך כך מובן שהוא הדבר גם בנוגע לגאולתו בשנת תשל"ח.

ועוד ענין נפלא:

הרבי מוסיף ומדגיש שגאולת כולם קשורים עם יום השלישי. והנה כששמים לב לגאולת הרבי, ליום "שנעשה בו נס לרבו", רואים שזה הי' בשמיני עצרת שהי' ביום שלישי בשבוע.

בשיחת אחש"פ ה'תש"ל (אות וא"ו) מדובר בהא דאיתא בשיחת אחש"פ התש"ד (אות יז עמ' 116) שמנהגנו לנגן ניגון 'האפ קאזאק' באחש"פ[1]. וביאר הרבי שייכות ניגון השפאלער זיידע לפסח בג' אופנים: בענין אהבת ישראל, בענין פדיון שבויים, ובענין הנסים והמופתים, וז"ל:

"די גמרא (ברכות נז, א) זאגט אז דער וואס זעט א ווארט מיט איין נו"ן בחלום איז א סימן אז "נסים נעשו לו", און דער וואס זעט א ווארט בשני נוני"ן איז א סימן אז "נסי ניסים נעשו לו", איז דאך מובן אז דאס איז דער ענין פון חודש "ניסן" וואס האט אין זיך צוויי נוני"ן, וואס..ווייזט אויף נסי ניסים.

במילא איז מובן די שייכות פון חודש ניסן מיט ר' לייב שרה'ס מצד דעם וואס בא איהם געפינט מען נסים באי"ע לגבי די נסים פון די אנדערע רביים.

ביז אז כל מציאותו איז א ענין של נס, ובהקדים:

עס זיינען פאראן חוקרים וואס זיינען מסביר יעדער זאך ע"פ טבע; אלע ענינים עד היום הזה.

איז פאראן דער ספר רז' המלאך (מ'זאגט נישט דעם גאנצען נאמען, ווארום עס איז א שם פון א מלאך, און א שם בלתי רגיל). [וכידוע אז עס איז א סגולה האלטען דעם ספר איז שטוב] - וואס דער ספר איז געדרוקט געווארען נאך פאר דעם וואס ר' לייב שרה'ס איז געבארען געווארען, ומכ"ש אז עס איז געווען אין כת"י מיט יאהרען פריער, והכל מודים אז די כתבי יד זיינען געווען מאות בשנים פאר זיין געבארען ווערן[2].

געפינט מען אין דעם ספר א תפילה פאר ר' לייב שרה'ס ער זאל האבען פתיחת המוחין, און אז מ'זוכט ר' לייב שרה'ס בדברי ימי ישראל געפינט מען נישט קיין צווייטען, און עס איז דאך פארשטאנדיק אז מ'וועט נישט מאכען קיין תפילה פאר איינעם וואס מ'ווייס נישט וועגן איהם, איז דאך א סימן אז דאס מיינט מען איהם אע"פ אז עס איז געשריבען געווארען מיט אסאך יאהרען פריער.

מ'געפינט טאקע עד"ז אין נאך א פלאץ, וואס אין מגילת תענית שטייט מ'האט געמאכט א תענית בט' טבת ע"ש הגזירה וואס איז געווען מאות בשנים שפעטער[3], קען מען זיך אבער דארטען דינגען, און ווי עס זיינען פאראן מפרשים וואס זאגען אז דאס איז צוליב אן ענין וואס האט פאסירט בימי עזרא[4].

בנדו"ד קען מען זיך אבער בכלל נישט דינגען, ווייל מ'קען נישט זאגען אז דאס גייט אויף א איד נישט קיין מפורסם, און פון קיין אנדער מפורסם ווייסט מען נישט, זולתו.

וואס דאס איז א ענין וואס די וועלכע גלייבען נישט אין מופתים וענין יודע עתידות, האבען נישט קיין ביאור אויף דעם - ווי קומט א תפלה אויף ר' לייב שרה'ס אין א ספר וואס איז געשריבען געווארען מאות בשנים לפני זה, (און די תפילה איז דאך טאקע נתקבל געווארען און בא איהם איז געווארען פתיחת המוחין).

און דאס איז דער ענין פון "נסי נסים נעשו לו", און נישט נאר נסים וועלכע זיינען נישט מפורסמים, נאר ענינים וועלכע מ'קען ווייזען באצבע, און וואס מ'קען זאגן: נעם דעם ספר און מיש עס אוף וועסטן זען אז עס איז אנגעשריבען שווארץ אויף ווייס בדף פלוני ובעמוד פלוני, און מ'קען גיין אין יעדן ביבליאטעק, און זען דעם ספר ווי עס איז" וכו' ע"ש.

[בשעת אמירת השיחה כשאמר הרבי "ר' לייב שרה'ס, דער שפאלער זיידע" וכו' היו מי שחשבו שכוונת הרבי היתה לומר שיש ביניהם קשר מצד שורש נשמתם וכדו', אך בשיחת ש"פ אחרי (אמצע אות ו') הבהיר הרבי שאכן כוונתו לומר שהיו באמת איש אחד, ע"ש היטב, וכבר דשו בזה רבים וכו'].

עכ"פ ביסוד דברי רבינו בענין הנסים השייכים לר' לייב שרה'ס מס' רז' המלאך יש לתמוה ביותר, כי הנה ידוע להבקיאים בעניני הספרות יהודית תופעת הכנסת שמות אנשים בספרים קדמונים כעין תפלה בעבורם, ואעתיק פה דברי החיד"א זצ"ל בספרו שם הגדולים במערכת גדולים אות א' בקונטרס אחרון וז"ל: "אלקליאון בן הדסה. מוזכר כמה פעמים במדרש חזית[5] והרב מהר"ש יפה בס' יפה קול פירש בדף מד "חכם גדול", ושם דף יא דלא גרסינן לה, אמנם הרב מהר"ם די לונזאנו גלה סודו, דהי' אחד מעתיק ספרים ומדרשים והי' לו בן אחותו ושמו אלקליאון ובכ"מ שאומר המדרש חכמה או תורה כותב אלקליאון כאילו מתפלל שיזכה לתורה ולכן לא גרסינן לה", ע"כ.

ועכ"פ לפי"ז הי' אפשר לתרץ דברי ס' רז' המלאך בפשטות שהמעתיק או המדפיס הכניס שמו או שם א' ממכריו לתוך התפלה כאילו מתפלל שיזכה לתורה כנ"ל, וא"כ צע"ג איך אפשר לומר "וואס דאס איז א ענין וואס די וועלכע גלייבען נישט אין מופתים וענין יודע עתידות, האבען נישט קיין ביאור אויף דעם", כשאפשר וגם פשוט יותר לכאורה לפרש שמדובר בתופעה הנ"ל.

שוב ראיתי שה"ג עם הגהות מנחם ציון מרמ"מ קרענגיל מקראקא והעיר שם וז"ל: "וכזה מצינו הרבה פעמים בס' רזיאל ועמ"ש בח"ב אות ז סי' ח [ערך זהר] בזה ע"ש", (ומדבריו נראה שנמצאים גם שמות אחרים בתפלות אחרות בס' הנ"ל ואינו תח"י לעיין בו (ובנוסח הספר שעל תקליטור השמיטו כל השמות) וא"כ לפנינו בבירור שלא רק אפשר לפרש כן, אלא שאכן כך פירשו בפועל שנים רבות לפני אמירת השיחה, וא"כ איך אפשר לומר שאין שם ביאור אחר על זה, וצע"ג.