לקראת סיום לימוד התניא בי"ט כסלו הבעל"ט, הנני להעירתשומת לב הקוראים בדברי רבינו הזקן ריש קונטרס אחרון,שמבארמעלתעניןהדיבור של תורה ומצוה שנמשך גם למטה, על הרהור תורה שנשאר רק למעלה.

והנה מעלת הדיבור ומעשה בפועל על המחשבה וההרהור כבר נזכר לפני כן בפרקי התניא ובאגה"ק כמה פעמים, אבל נראה שכאן בארבינו הזקןלהוסיף דבר חדש, וזלה"ק:'וכן יש לומר בהרהור באותיות כתובות .. אבל הדיבור כו,'וממשיך לבאר ע"פ הזוהר, שהרהורי תורה ועבודה רוחנית דאהוי"ר פועלים רק בעולמות העליונים, אבל ההשפעות אינם נמשכים למטה בעוה"ז רק ע"י הדיבור בפה דוקא.

ויש לעיין, מהו 'אותיות כתובות'? ובספרשיעורים בספר התניא פירש 'אותיות כתובות' -'תורה שבכתב'.

אבללכאורה, אינו רגילכלללקרוא לתורה שבכתב 'אותיות כתובות'?ולמה לא קיצר ובפירוש 'תורה הכתובה', או 'דברי תורה'? ומהו חילוק תושב"כ לתושבע"פ בנוגע לענינינו,בפרט היום שגם כל תושבע"פ ניתנה ליכתב?

וכנראה הרגיש בזה בביאורי הרב קארף, אבל לכאורה, אינו מיישבו, שהרי הדביקות ע"י אותיות התורה אינו רק בתורה שבכתב (שלבד דברים ששגורים בפה 'אי אתה רשאי לאומרן על פה'),ואדרבא, כמו שהאריך רבינו (אגרות קודש ח"אע' רלה) בגודל מעלת לימוד משניות בעל פה.

ועוד, שלפי זה, המילות "וכן יש לומר בהרהור..." מתחילים משפט חדש, כסיכום המובא מזוה"ק לפני זה, והקדמה לההמשך 'אבל הדיבור .. ', וא"כ הי' צריך להיות 'כן' בלי ו'?

והנה רבינו, ב'הערות ותיקונים בדרך אפשר', אכן מגיה: 'כןיש לומר בהרהור באותיות הכתובות' בלי ו' (וכן נדפס בשיעורים בספר התניא באנגלית).

ולולי דמסתפינאאולייש לבארהגירסא 'וכן יש לומר'(שנמשך לשורות שלפניו, ואחר מילת 'כתובות' הוא סוף פסוק) שרבינו הזקן מוסיף בזהענין חדש בענין ההרהור מדין ברכת התורה, שאין מברכים ברכה"תעל הרהור ד"ת(כפסק רבינו באו"ח סי' מז ס"ד, לעומת הגר"א שמצריך לברך על הרהור ד"ת),וקמ"ל שהחסרון דהרהור אינו במחשבה שוטטת לבד, התעיף גו' ואיננו, אלא החסרון גם בהרהור מרוכז ומסויים,כגון מי שכותב או קורא בספר.

והנה להמחבר, הכותב ד"ת צריך ברכת התורה, אבל לרבינו הזקן אינו צריך ברכה"ת, וכן הסכימו רוב האחרונים.אבל בנוגעלמי שקורא בעינים מתוך הספר,דנו בזה האחרונים (שו"ת מור וקציעה, ספרמעשה אליהו (סי' שמא), ילקוט יוסף, שו"ת חיי הלוי, ויברך דוד ועוד),ולהרבה דיעותיש חיוב ברכה"ת כשקורא בעינים בספר, וכןנוגע זהלסיום על לימוד מסכת שלא הוציא בשפתיו, רק קרא בעיניו בספר הגמרא, לענין תענית בכורים בערב פסח, שבספר מקדש ישראל פוסל סיום כזה מלבטל תענית בכורים, אבל בספר הדרן עלך מכשיר.

וטובא אשמועינן כאןרבינו הזקןבמילים אלו: 'וכן י"ל בהרהור אותיות כתובות'.שמחדששגם מי שקורא (בסיפורי התורה)בעינים בספר הוי רק כהרהור (אף שהקריאה מסודרת, ואינם אותיות פורחות באויר).

והטעם בזההואכמו שממשיך לבאר, שההרהור פועל רק ברוחניות למעלה, ואינו נמשך כאן למטה בגשמיות בעולם (להצריך ברכה מלשון המשכה) כביאור רבינו הזקן בקונטרס אחרון ע"פ הקבלה, וע"פ נגלה ביארתי בקונטרס 'הרהורי תורה', שהלומד בהרהור אכן מקיים אותה שעה מצות תלמוד תורה מצד ה'גברא', אבל חסר בו ה'חפצא,' שלאנשאר בו אח"כ רושםד"תבמוחו, שלשיטת רבינו הזקן עיקר הלימוד הוא לזכור, כמ"ש בהלכות ת"ת, ואכמ"ל בזה, וזהו טעם כיבוד ת"ח כביאור רבינו הזקן בלקוטי תורה ד"ה והדרת פני זקן.

ולפירוש זה, אולי יש לדייק עוד כאן

בלשון רבינו הזקן: 'וכןיש לומר', ולא קיצר: 'וכן ההרהור באותיות כתובות',שבענין זהאולי לא פסיקא בוודאות לכ"ע, אלא שיש אפשרות לומר כן.

ובענין זה יש להעיר עודבלשון רבינו הזקן בסידור בברכות השחר: 'אסור לדבר ולהוציא בפיו ד"ת עד שיברך', למה כופל'לדבר ולהוציא בפיו', הרי היינו הך? ואולי בא לכלול גם 'דיבור' שאינו מוציא בפיו ממש, (כקריאה בעינים), או אולי י"ל לאידך גיסא, דפירושי קא מפרש, איזהו 'דיבור' היינו רק כשמוציא בפה ממש, ולא קורא בעינים.

(ולפ"ז פשוט ששיעורי חת"ת והרמב"ם, לא סגי לקרות בעינים מתוך הספר, אלא צריך להוציא דוקא בפה).

ולסיכום, הרי מצד אחד, ידוע העומק ותילי תילים של פירושים הטמונים בכל תיבה שבספר התניא, בפרטבנידון דידן שכל הענין תלוי בחסר ויתיר של אות 'ו',ומפורסם שנתעכב רבינו הזקן כמה שבועות על ו' אחד כשכתב את ספר התניא.

אבל לאידך גיסא מסופקני מאד להעמיס הנ"ל בדברי רבינו הזקן,מצד הגהת רבינו ב'הערות ותיקונים בדרך אפשר' (כידוע גודל כחו של 'דרך אפשר' של רבי שהוא כוודאי, וראה שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סי' טז).

ואבקש מאת הקוראים שיואילולהעיר בזה.

בספר 'היכל מנחם' ח"א ע' עה נדפס מענה כ"ק משנת תשמ"ח ע"ד מאיר עניני הלכה בנושא 'הספר בהלכה', לרא"י שי' גורארי' (כיום המד"א דחולון באה"ק) ושם איתא בין השאר:

" .. נהגו בספרי המאספים ש"מ[שאם] ומ[תנם] בזה באמונה" שכוללים כל מה שמצאו - אף שקרוב לודאי שכמה מחומרות המובאות שם א) הם הידורי חוג מסוים וכו', ב) הושמטו בספרים שלאחריהם משום דלא ס[בירא] ל[הו] וכיו"ב, ג) לאו כאו"א יכול לפס[וק] ד[ינים] בזה - אבל עפ"ז בטלה הקושיא על כו"כ".

המפליא בתשובה זו שנכתב בדורנו הוא, שהיא זהה בתוכנה לדברים שנכתבו לפני כשלוש מאות שנה ע"י בעל השבות יעקב, ועוד. וז"ל השבות יעקב [שאדה"ז מפליאו במאד - ראה המלך במסיבו כרך ב' עמ' סג] בח"ג סימן צח:

"ודע שאין דעתי נוחה באלו ספרי ליקוטים של אחרונים. כי לא הטיבו אשר דיברו, שהם רק כמעתיקים מספר אל ספר לבדוק בחורים וסדקים כל מקום שימצאו איזה חומרא מציאה היא בידם להעתיקם, ואל תסמוך עליהם כלל, כי די לנו החומרות שהחמיר רמ"א ושאר גדולי האחרונים אשר בידם להכריע, אבל בעלי ליקוטים אלו לאו דסמכא אינון כי אין בידם הכרע להכריע מדעת עצמן או מדעת הפוסקים הלכה כמאן, וכל-שכן להקל אין שומעין להם, ולא נאה להם חיבורים כאלה אם לא שהם מפורסמים למומחין שהומחו רבים עליהם .. ".

ואם דברים אלו כתב השבו"י על הפוסקים [מלקטים] בני דורו - עאכו"כ ק"ו בנו של ק"ו על מלקטי [מאספים] שבדורינו.

עכ"פ דברי השבו"י מהווים רקע מתאים להבנת דברי רבינו.

* * *

ובדרך אגב יש להעיר על מ"ש השבו"י "די לנו החומרות שהחמיר רמ"א ושאר גדולי האחרונים אשר בידם להכריע" - ממ"ש הצ"צ (שער המילואים ח"ד סי' קכה): "רק על מה שסמך רו[ם] מעל[תו] על הגרמ"א [בהגהת השו"ע] הנני משיב שאין בזה שום סמיכה כלל, ומזה ילמוד רומע"ל שאין לסמוך על הקיצורים, אם לא לעיין במקור ושורש הדין" (והדברים מזכירים התבטאות זהה של אדמו"ר הזקן באגרות-קודש שלו ח"א סימן סח).

[ובאמת כבר כתב כן ה'יד מלאכי' כללי השו"ע כלל א. שד"ח כללי הפוסקים יג,א-ב על השו"ע עצמו שאין כוונת חיבורו אלא להזכיר הלימוד ולמיגרס, ואין הכוונה לפסוק ממנו אלא רק אחר ידיעת הש"ס המחברים טור וב"י - וראה בארוכה שיחת ש"פ משפטים תשד"מ ב'ספר היובל קרנות צדי"ק' עמ' רעז ואילך ובהערות (ובפרט הע' 15) שם. ועוד].

איתא ב"בית רבי" (לה"ק), פרק ט"ו, בקשר למאסר וגאולה של אדה"ז נ"ע, שכאשר אסרוהו, הורה אדה"ז נ"ע שגיסו, הר' ישראל קאזיק, יסע תיכף לפטרבורג.

בהמשך לזה מסופר, איך שהשר חיפש את ר' ישראל קאזיק ברחוב פ"ב למסור לו ד"ש מאדה"ז, וכאשר פגש את ר' ישראל קאזיק (בפעם השנית) ושאל אותו מה שמו, אמר לו ר"י את שמו (האמיתי, עיי"ש).

אח"כ עקב ר"י אחרי השר עד שהגיע לבית דירתו ואז נשאר ר"י עומד בחוץ.

אח"כ מסופר, וז"ל: "פתאום ראה שמחלון עליית בית השר נפל אבטיח. והבין ר"י שזהו למענו והגביהו וילך לאנ"ש. שמה פתחו האבטיח ומצאו בו צעטיל קטן כי"ק של רבינו שכתוב בו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד..".

אמנם, בתרגום האנגלי של המאסר והגאולה (The Arrest and Liberation, עמ' 44) הוצאת קה"ת, מסופר אותו סיפור ממש, אבל בשינוי.

שם כתוב שראה ר"י איך שנפלה "מעטפה" (Envelope) מתוך החלון, והביאה אצל אנ"ש ופתחו את המעטפה וכו'.

וצ"ע האם לשינוי זה יש מקור, ואיפה המקור?

אגב, ב"בית רבי" האידית, פרק כ"ד, מסופר אותו סיפור, ושם כתוב שנפל "פּלוּצֶער" מתוך החלון וכו'. ולע"ע לא מצאתי (במילוני אידית - אנגלית) פירוש תיבת "פּלוּצֶער".

ואבקש מקוראי הגליון להאיר עיני בזה.

לקראת סיום לימוד התניא בי"ט כסלו הבעל"ט, הנני להעירתשומת לב הקוראים בדברי רבינו הזקן ריש קונטרס אחרון,שמבארמעלתעניןהדיבור של תורה ומצוה שנמשך גם למטה, על הרהור תורה שנשאר רק למעלה.

והנה מעלת הדיבור ומעשה בפועל על המחשבה וההרהור כבר נזכר לפני כן בפרקי התניא ובאגה"ק כמה פעמים, אבל נראה שכאן בארבינו הזקןלהוסיף דבר חדש, וזלה"ק:'וכן יש לומר בהרהור באותיות כתובות .. אבל הדיבור כו,'וממשיך לבאר ע"פ הזוהר, שהרהורי תורה ועבודה רוחנית דאהוי"ר פועלים רק בעולמות העליונים, אבל ההשפעות אינם נמשכים למטה בעוה"ז רק ע"י הדיבור בפה דוקא.

ויש לעיין, מהו 'אותיות כתובות'? ובספרשיעורים בספר התניא פירש 'אותיות כתובות' -'תורה שבכתב'.

אבללכאורה, אינו רגילכלללקרוא לתורה שבכתב 'אותיות כתובות'?ולמה לא קיצר ובפירוש 'תורה הכתובה', או 'דברי תורה'? ומהו חילוק תושב"כ לתושבע"פ בנוגע לענינינו,בפרט היום שגם כל תושבע"פ ניתנה ליכתב?

וכנראה הרגיש בזה בביאורי הרב קארף, אבל לכאורה, אינו מיישבו, שהרי הדביקות ע"י אותיות התורה אינו רק בתורה שבכתב (שלבד דברים ששגורים בפה 'אי אתה רשאי לאומרן על פה'),ואדרבא, כמו שהאריך רבינו (אגרות קודש ח"אע' רלה) בגודל מעלת לימוד משניות בעל פה.

ועוד, שלפי זה, המילות "וכן יש לומר בהרהור..." מתחילים משפט חדש, כסיכום המובא מזוה"ק לפני זה, והקדמה לההמשך 'אבל הדיבור .. ', וא"כ הי' צריך להיות 'כן' בלי ו'?

והנה רבינו, ב'הערות ותיקונים בדרך אפשר', אכן מגיה: 'כןיש לומר בהרהור באותיות הכתובות' בלי ו' (וכן נדפס בשיעורים בספר התניא באנגלית).

ולולי דמסתפינאאולייש לבארהגירסא 'וכן יש לומר'(שנמשך לשורות שלפניו, ואחר מילת 'כתובות' הוא סוף פסוק) שרבינו הזקן מוסיף בזהענין חדש בענין ההרהור מדין ברכת התורה, שאין מברכים ברכה"תעל הרהור ד"ת(כפסק רבינו באו"ח סי' מז ס"ד, לעומת הגר"א שמצריך לברך על הרהור ד"ת),וקמ"ל שהחסרון דהרהור אינו במחשבה שוטטת לבד, התעיף גו' ואיננו, אלא החסרון גם בהרהור מרוכז ומסויים,כגון מי שכותב או קורא בספר.

והנה להמחבר, הכותב ד"ת צריך ברכת התורה, אבל לרבינו הזקן אינו צריך ברכה"ת, וכן הסכימו רוב האחרונים.אבל בנוגעלמי שקורא בעינים מתוך הספר,דנו בזה האחרונים (שו"ת מור וקציעה, ספרמעשה אליהו (סי' שמא), ילקוט יוסף, שו"ת חיי הלוי, ויברך דוד ועוד),ולהרבה דיעותיש חיוב ברכה"ת כשקורא בעינים בספר, וכןנוגע זהלסיום על לימוד מסכת שלא הוציא בשפתיו, רק קרא בעיניו בספר הגמרא, לענין תענית בכורים בערב פסח, שבספר מקדש ישראל פוסל סיום כזה מלבטל תענית בכורים, אבל בספר הדרן עלך מכשיר.

וטובא אשמועינן כאןרבינו הזקןבמילים אלו: 'וכן י"ל בהרהור אותיות כתובות'.שמחדששגם מי שקורא (בסיפורי התורה)בעינים בספר הוי רק כהרהור (אף שהקריאה מסודרת, ואינם אותיות פורחות באויר).

והטעם בזההואכמו שממשיך לבאר, שההרהור פועל רק ברוחניות למעלה, ואינו נמשך כאן למטה בגשמיות בעולם (להצריך ברכה מלשון המשכה) כביאור רבינו הזקן בקונטרס אחרון ע"פ הקבלה, וע"פ נגלה ביארתי בקונטרס 'הרהורי תורה', שהלומד בהרהור אכן מקיים אותה שעה מצות תלמוד תורה מצד ה'גברא', אבל חסר בו ה'חפצא,' שלאנשאר בו אח"כ רושםד"תבמוחו, שלשיטת רבינו הזקן עיקר הלימוד הוא לזכור, כמ"ש בהלכות ת"ת, ואכמ"ל בזה, וזהו טעם כיבוד ת"ח כביאור רבינו הזקן בלקוטי תורה ד"ה והדרת פני זקן.

ולפירוש זה, אולי יש לדייק עוד כאן

בלשון רבינו הזקן: 'וכןיש לומר', ולא קיצר: 'וכן ההרהור באותיות כתובות',שבענין זהאולי לא פסיקא בוודאות לכ"ע, אלא שיש אפשרות לומר כן.

ובענין זה יש להעיר עודבלשון רבינו הזקן בסידור בברכות השחר: 'אסור לדבר ולהוציא בפיו ד"ת עד שיברך', למה כופל'לדבר ולהוציא בפיו', הרי היינו הך? ואולי בא לכלול גם 'דיבור' שאינו מוציא בפיו ממש, (כקריאה בעינים), או אולי י"ל לאידך גיסא, דפירושי קא מפרש, איזהו 'דיבור' היינו רק כשמוציא בפה ממש, ולא קורא בעינים.

(ולפ"ז פשוט ששיעורי חת"ת והרמב"ם, לא סגי לקרות בעינים מתוך הספר, אלא צריך להוציא דוקא בפה).

ולסיכום, הרי מצד אחד, ידוע העומק ותילי תילים של פירושים הטמונים בכל תיבה שבספר התניא, בפרטבנידון דידן שכל הענין תלוי בחסר ויתיר של אות 'ו',ומפורסם שנתעכב רבינו הזקן כמה שבועות על ו' אחד כשכתב את ספר התניא.

אבל לאידך גיסא מסופקני מאד להעמיס הנ"ל בדברי רבינו הזקן,מצד הגהת רבינו ב'הערות ותיקונים בדרך אפשר' (כידוע גודל כחו של 'דרך אפשר' של רבי שהוא כוודאי, וראה שדי חמד ח"ט כללי הפוסקים סי' טז).

ואבקש מאת הקוראים שיואילולהעיר בזה.

בספר 'היכל מנחם' ח"א ע' עה נדפס מענה כ"ק משנת תשמ"ח ע"ד מאיר עניני הלכה בנושא 'הספר בהלכה', לרא"י שי' גורארי' (כיום המד"א דחולון באה"ק) ושם איתא בין השאר:

" .. נהגו בספרי המאספים ש"מ[שאם] ומ[תנם] בזה באמונה" שכוללים כל מה שמצאו - אף שקרוב לודאי שכמה מחומרות המובאות שם א) הם הידורי חוג מסוים וכו', ב) הושמטו בספרים שלאחריהם משום דלא ס[בירא] ל[הו] וכיו"ב, ג) לאו כאו"א יכול לפס[וק] ד[ינים] בזה - אבל עפ"ז בטלה הקושיא על כו"כ".

המפליא בתשובה זו שנכתב בדורנו הוא, שהיא זהה בתוכנה לדברים שנכתבו לפני כשלוש מאות שנה ע"י בעל השבות יעקב, ועוד. וז"ל השבות יעקב [שאדה"ז מפליאו במאד - ראה המלך במסיבו כרך ב' עמ' סג] בח"ג סימן צח:

"ודע שאין דעתי נוחה באלו ספרי ליקוטים של אחרונים. כי לא הטיבו אשר דיברו, שהם רק כמעתיקים מספר אל ספר לבדוק בחורים וסדקים כל מקום שימצאו איזה חומרא מציאה היא בידם להעתיקם, ואל תסמוך עליהם כלל, כי די לנו החומרות שהחמיר רמ"א ושאר גדולי האחרונים אשר בידם להכריע, אבל בעלי ליקוטים אלו לאו דסמכא אינון כי אין בידם הכרע להכריע מדעת עצמן או מדעת הפוסקים הלכה כמאן, וכל-שכן להקל אין שומעין להם, ולא נאה להם חיבורים כאלה אם לא שהם מפורסמים למומחין שהומחו רבים עליהם .. ".

ואם דברים אלו כתב השבו"י על הפוסקים [מלקטים] בני דורו - עאכו"כ ק"ו בנו של ק"ו על מלקטי [מאספים] שבדורינו.

עכ"פ דברי השבו"י מהווים רקע מתאים להבנת דברי רבינו.

* * *

ובדרך אגב יש להעיר על מ"ש השבו"י "די לנו החומרות שהחמיר רמ"א ושאר גדולי האחרונים אשר בידם להכריע" - ממ"ש הצ"צ (שער המילואים ח"ד סי' קכה): "רק על מה שסמך רו[ם] מעל[תו] על הגרמ"א [בהגהת השו"ע] הנני משיב שאין בזה שום סמיכה כלל, ומזה ילמוד רומע"ל שאין לסמוך על הקיצורים, אם לא לעיין במקור ושורש הדין" (והדברים מזכירים התבטאות זהה של אדמו"ר הזקן באגרות-קודש שלו ח"א סימן סח).

[ובאמת כבר כתב כן ה'יד מלאכי' כללי השו"ע כלל א. שד"ח כללי הפוסקים יג,א-ב על השו"ע עצמו שאין כוונת חיבורו אלא להזכיר הלימוד ולמיגרס, ואין הכוונה לפסוק ממנו אלא רק אחר ידיעת הש"ס המחברים טור וב"י - וראה בארוכה שיחת ש"פ משפטים תשד"מ ב'ספר היובל קרנות צדי"ק' עמ' רעז ואילך ובהערות (ובפרט הע' 15) שם. ועוד].

איתא ב"בית רבי" (לה"ק), פרק ט"ו, בקשר למאסר וגאולה של אדה"ז נ"ע, שכאשר אסרוהו, הורה אדה"ז נ"ע שגיסו, הר' ישראל קאזיק, יסע תיכף לפטרבורג.

בהמשך לזה מסופר, איך שהשר חיפש את ר' ישראל קאזיק ברחוב פ"ב למסור לו ד"ש מאדה"ז, וכאשר פגש את ר' ישראל קאזיק (בפעם השנית) ושאל אותו מה שמו, אמר לו ר"י את שמו (האמיתי, עיי"ש).

אח"כ עקב ר"י אחרי השר עד שהגיע לבית דירתו ואז נשאר ר"י עומד בחוץ.

אח"כ מסופר, וז"ל: "פתאום ראה שמחלון עליית בית השר נפל אבטיח. והבין ר"י שזהו למענו והגביהו וילך לאנ"ש. שמה פתחו האבטיח ומצאו בו צעטיל קטן כי"ק של רבינו שכתוב בו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד..".

אמנם, בתרגום האנגלי של המאסר והגאולה (The Arrest and Liberation, עמ' 44) הוצאת קה"ת, מסופר אותו סיפור ממש, אבל בשינוי.

שם כתוב שראה ר"י איך שנפלה "מעטפה" (Envelope) מתוך החלון, והביאה אצל אנ"ש ופתחו את המעטפה וכו'.

וצ"ע האם לשינוי זה יש מקור, ואיפה המקור?

אגב, ב"בית רבי" האידית, פרק כ"ד, מסופר אותו סיפור, ושם כתוב שנפל "פּלוּצֶער" מתוך החלון וכו'. ולע"ע לא מצאתי (במילוני אידית - אנגלית) פירוש תיבת "פּלוּצֶער".

ואבקש מקוראי הגליון להאיר עיני בזה.