מתניתין ריש ערבי פסחים "אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב", וידוע שאלת התוס' מהו אפי' עני, מדוע נחשוב שהעני יהי' אחרת, דאיצטריך מתני' לאשמועינן דאפי' ענין חייב? וי"ל בזה דאפשר לחקור ולהבין מצות הסיבה בב' אופנים.

א) מצות מעשית כמו רוב מצות התורה.

ב) ענין ההרגש, דביחד עם ההסיבה צריך להרגיש חירות, וזהו מצות הסיבה. כמו תפלה שחלק (או עיקר) המצוה הוא כוונת הלב.

וע"פ אופן הב' יש לישב החידוש דמתני' דאפי' עני דלכאורה אינו יכול להרגיש החירות אעפ"כ מחוייב בהסיבה, דגם העני מצווה ויכול להרגיש חירות.

(או דאשמועינן דאע"פ שאינו יכול להרגיש בחירות, עדיין מחוייב בהסיבה).

ומזה שתוס' לא תירץ כן רואים להדיא שס"ל דמצות הסיבה הוא מצות מעשי', והמעשה הוא העיקר, ולא נוגע אם העני יכול להרגיש אם לאו, ולכן תירץ התוס' דההו"א דהסיבת עני לא נחשב הסיבה במעשה, קמ"ל מתניתין ע"ש.