טעמי אכילת המרור הם: א. בפשטות, כנוסח ההגדה "על שום שמררו המצרים חיי אבותינו במצרים", וראה רש"י עה"פ (בא יב, ח, ד"ה על מרורים): וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם, וראה בלבוש (תעג, ה) "טעם המרור, זכר לוימררו את חייהם".

ב. ומבאר כ"ק אדמו"ר (שיחת אחרון של פסח תשי"ב - תורת מנחם כרך ה' עמ' 142) "הטעם שבזמן הגלות אין חיוב מן התורה על אכילת מרור, הוא, לפי שהגלות עצמו הוא ענין של מרור, שלכן אין צריך להדגיש יותר את ענין הגלות על ידי אכילת מרור (דבר שיכול להביא לרגש של יאוש כו')". ומוסף על כך בשיחת יום ב' דחג הפסח תשט"ו ('שיחות קודש' תשט"ו עמ' קצד)*.

שזהו בדומה לאחד הטעמים (אלף המגן למטה אפרים סי' תרד תרה ס"ק לח, בשם נה"ש) בבקשת וקבלת לעקאח (-עוגת דבש) בערב יום הכיפורים - שאם נתחייב, ח"ו, לקבל צדקה במשך השנה יפטר מזה ע"י קבלה זו בערב יום הכיפורים.

ועד"ז שאם נגזר על יהודי להרגיש מרירות, והדין דבלע מרור לא יצא - יצא י"ח באכילת המרור דפסח.

ג. האבן עזרא מביא עה"פ (בא יב, ח) אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור ובעבור שלא ירד שם גשם כי האויר הוא לח תמיד. על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל ואפילו לא יהיה למצרי אלא פת לבדה לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת כי הם רפואה לאויר.

האב"ע עצמו כנראה לא שש לקבל טעם מחודש "טכני" זה, וכתב: ואנו נסמוך על דברי קדמונינו ז"ל שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם].

ד. הדגשת החירות: האור החיים הק' משווה אכילת המרור לאי שבירת העצם וכדומה שכולם הם להדגיש היותם בני חורין ומלכים וכו' ובלשונו: "לפי מה שראינו שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם וכו' זה יגיד שדעת עליון היא להראות בחינת הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד [-לסיבה] כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים כו'".

[אם כי יש להעיר שלאידך מפורסמים דברי המאירי (נזיר כג, א) שהפסח נאכל על השובע דוקא כדי להדגיש שהאכילה היא רק לשם מצוה (ואולי שאני פסח מצרים וכו')].

והנה אדה"ז בשו"ע שלו (סי' תעג ס"ל) כתב (לגבי החסה): "ואע"פ שהחזרת אין בה מרירות - מכל מקום כהוא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור. ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה, לפי שמצוות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך, והם נשתעבדו בהם בתחילה בפרך ע"י פיוסים ונתנו להם שכר, ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה. לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר, דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה".

[ובדברי אדה"ז מסולקת לכאורה תמיהת הרידב"ז בפירושו על הירושלמי (ברכות פ"י הל"א) שתמה על שו"ת חכם צבי סקי"ט שמכשיר את הירך הנקרא סאלאטה למצוות מרור משום שיש לו סימן המוזכר בפסחים לט, א, דתחילתו רך וסופו קשה, והלא לסאלאטה אין בו טעם מרירות כלל, ומאחר שנתבטל טעם מרירותו לא יצא בו יד"ח - עיי"ש שמיישב "ואולי בהאמבורג ובערי אשכנז שהזכיר הח"צ ז"ל יש בו טעם מרור וצ"ע", ולפי דברי אדה"ז בגלל שבשהותה בקרקע (ולאו דוקא בהרגשת האוכל) מתקשה הקלח ונעשה מר, הרי די בכך, ויוצאין יד"ח אף כשהיא מתוקה].

והנה לפי מנהג חב"ד (ס' המנהגים, רשימות חוברת ה' עמ' 18, ועוד) שנוטלים למרור חזרת, חזרת (סאלאט [-חסה]) ותמכא (חריין [-חזרת]) שניהם - הן ל"מרור" והן ל"כורך", יוצאים י"ח כל הטעמים הן לאור החיים שמדבר על משהו חריף (כחרדל) וזהו החרין, והן לאכילתם שצריכים מרור, ופשוט, וראה עוד אוצר מנהגי חב"ד עמ' קלד-קלו.