בהגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים (תנש"א) ח"ב ע' שצ"ז מבאר רבינו דעת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ה) דכתב "מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני", דס"ל להרמב"ם דמצה שנילושה במי פירות א) הוי "לחם עוני" ולא מצה עשירה. ב) יוצאין בה י"ח אף שהעיסה לא היתה יכולה לבא לידי חימוץ. כי ס"ל שענין זה אם העיסה צריכה להיות כזו "שהיתה יכולה לבוא לידי חמוץ", הוא מחלוקת הבבלי והירושלמי. דלהירושלמי העיסה צריכה להיות כזו שהיתה יכולה לבוא לידי חימוץ לולי השמירה. משא"כ להבבלי רק הדגן צריך להיות "מדברים הבאים לידי חימוץ" (והיינו חמשת מיני דגן לאפוקי אורז ודוחן ושאר מיני קטניות). ובבלי (פסחים לה, א) דורשים מהפסוק "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל מצות, וגו'". "דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן י"ח במצה. יצאו אלו שאן באין לידי חימוץ". ומהפסוק "ושמרתם את המצות", לומדים בבבלי (שם מ, א) "הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמוץ" (לשון הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ד ה"ט), והיינו שרק למצוה בעלמא צריך להדר אשימור, אבל אין זה מגדר עשיית מצה. ועיי"ש בשיחה שביאר דאדה"ז פליג על הרמב"ם בב' הענינים דס"ל דגם הבבלי ס"ל דרשת הירושלמי הנ"ל, עיי"ש. ובלקו"ש חט"ז ע' 124. וכתבתיו כפי שנערך בספר שלחן המלך ח"ב ע' נו.

ב. ובעיוני ברמב"ם נראה שאוי"ל דגם להרמב"ם ישנו גדר של שימור שהוא מעצם עשיית המצה, אבל הוא רק בחובת אכילה מצה שהוא בלילה הראשון וביאור הרבי בהרמב"ם הוא במצת מצוה שאינו חובה. דהרמב"ם כותב בהלכה ט' שם "משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ, לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ...". ומקורו דברי רבא (פסחים מ, א) "דאמר להנהו דמהפכי כיפי כי מהפיכתו הפיכו לשם מצה". והיינו דמשעת קצירה ייזהרו שלא יבואו עליו מים שלא יבוא לידי חימוץ.

אבל בפ"ו ה"ט כתב: "חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמו, אין יוצאין בהן שנאמר ושמרתם את המצות. מצה המשתמרת לענין מצה בלבד היא שיוצאין בה, אבל זו משתמרת לענין הזבח, ואם עשאן למכור בשוק הרי זה יוצא בה ידי חובתו, שהעושה למכור בשוק דעתו שאם לא ימכרו יאכל אותן ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה".

הרי שהרמב"ם משנה ומוסיף בפ"ו על מה שכתב בפ"ה, דבפ"ה כותב רק על השמירה יתירה שצריך להיות במצה שלא יבוא לידי חימוץ, ובפ"ו מוסיף בצד החיובי שהשמירה צריכה להיות "לשם מצה" מה שלא הזכיר בפרק שלפניו.

ונראה לכאורה שב' הפרקים עוסקים בסוגי מצה שונים. בפ"ה עוסק הרמב"ם בהל' חמץ ומצה ששייכים לכל ימי הפסח, וכמו שמתחיל הפרק "אין אסור משום חמץ בפסח אלא...". ובכל הפרק לא מבאר כלל הלכות הקשורות לאכילת מצה בליל הפסח. לאידך בפ"ו הרמב"ם כותב ההלכות הקשורות במצות אכילת מצה בליל פסח. וכפי שמתחיל הפרק "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות...". ובכל הפרק מפרט הלכות הקשורות למצות אכילת מצה בלילה זה, מבלי להזכיר הלכות הקשורת לחמץ ומצה שבשבעת ימי החג.

ג. ונראה מבואר בזה, דלהרמב"ם ישנם ב' סוגי שמירה: א) שמירה "מכל צד חימוץ" שצריך ליזהר על כל מצה שאוכלים בימי הפסח אף שאינן מצת מצוה (דהרי אין חובה לאכול מצה בז' ימי החג וכפי שהאריכו המפרשים). ב) שמירה "לשם מצה" ש הוא הדין באותה מצה שחייבים לאכול בליל פסח שצריכה להיות לשם מצה. ולא מספיק רק לשומרה שלא יתחמץ,ובמצה זו אכן השמירה הוא מגדר עשיית המצה וראה המובא בחידושי הגר"ח הלוי פ"ו מהל' חמץ ומצה ה"ה שמבאר הא דצריך להיות משומרת לשם מצה.

ועיין במגיד משנה פ"ה ה"ט שם שכותב דהשמירה שנלמד מ"ושמרתם את המצות", אין חילוק בין המצה של לילה הראשון למצה שאדם אוכל בשאר ימי הפסח עיי"ש. ולפי הנ"ל י"ל, דאה"נ השמירה המבוארת שם שהוא כדי שלא יתחמץ נוהג במצה של כל שבעת ימי החג, אבל הדין ד"לשם מצה" בפ"ו ינהג רק במצה שמקיימים משום "בערב תאכלו מצות".

ובדעת הרמב"ם מבואר ג"כ דהשמירה שלא יבוא לידי חימוץ אינו מעכב בדיעבד והוא רק למצוה, וכפי שפסק בפ"ח הי"ג "מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת, מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום", מפורש שיכול לגמור סעודתו במצה שאינה שמורה. כי סוכ"ס אפשר לבדוק שלא בא לידי חימוץ וכמבואר בגמ' בפסחים שם כמה סימנים כיצד לברר זאת, אבל זה דווקא לגבי המצות שאינם נאכלים לשם חובה, אבל לגבי המצה של חובת אכילת מצה הרי פסק בפ"ו שם שאינו יוצא בלי שמירה, דכנ"ל כאן הרי השמירה הוא לפעול חלות הלשמה, ובזה הוא לעיכובא והוא מעצם עשיית המצה.

ד. והנה בכוונת השמירה לשם מצה של מצוה הביא אדמוה"ז בשולחנו (סי' תנ"ג סי"ד) ב' דעות לשם איזה מצוה צריכים שמירה זו אם למצות "שבעת ימים מצות תאכלו" או לשם מצות "בערב תאכלו מצות" וכותב שהעיקר כדעה קמייתא.

וצל"ע האם לפי הביאור הנ"ל בהרמב"ם, האם אכן יסבור שכוונת הלשמה צ"ל דווקא בשביל מצות "בערב תאכלו מצות" שהרי לדעתו במצה זו דווקא בעינן כוונת לשמה.

ומובן שלאידך גיסא אם יכוין רק בשביל מצות "בערב תאכלו ומצות" הרי דאי יהני בשביל המצות שבשאר ימי החג כי סוכ"ס הרי המצה וודאי ג"כ תהי' משומרת מחימוץ, אבל בכוונת מצות שבעת ימים וכו' צ"ב אם יהני ויספיק להגדרת "לשם מצה. וצ"ב".