1) כ"כ רוב הפוסקי' ודלא כמש"כ היעב"ץ, עי' ביה"ל סי' תרצב ד"ה שהחיינו. וראה מאירי שבת כג, ב, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' נז.

2) וראה לשון אדה"ז סי' תרמא: "אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה אפילו אם עושה סוכה לעצמו לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יו"ט בשביל מצות קידוש היום שהיא ג"כ מצוה הבאה מזמן לזמן וברכה אחת עולה לכאן ולכאן", עכ"ל.

בהגש"פ של כ"ק אדמו"ד בפסקא ויאחזם בידו ויברך, כתב וזלה"ק:

"...וכאן י"א דברכת המוציא היא על השלמה וברכת על אכילת מצה על הפרוסה (רש"י, רשב"ם, ר"י ורא"ש בפסחים קטז, א. וכן עיקר), וי"א להיפך (סמ"ג. ראב"ן. תוס' ושאר גאונים כמ"ש בהגמ"יי סוף הל' חו"מ)..." עכלה"ק.

וצע"ג הא דכייל הסמ"ג בהדי שאר המ"מ, דהא מפורש בהגמ"יי שם דהסמ"ג קאי בשיטת התוס' בברכות לט ע"ב בשם רבינו מנחם מווינא שהי' מברך הכל על הפרוסה, משא"כ שאר הראשונים שהרבי מביא סוברים שאין לעשות ב' הברכות על הפרוסה משום חבילות חבילות, אמנם הסמ"ג כ' להדיא דבברכת הנהנין אין משום חבילות חבילות וכהר"מ מווינ"א הנ"ל, ושאר ראשונים הנ"ל אכן סוברים שעושין רק המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלמה, והב"ח בסי' תעה ד"ה 'ומפני' כ' שכ"ה שיטת הר"ח ושאר הגאונים הובא בהגמ"יי ושכ"כ הראב"ן, אמנם כנ"ל הסמ"ג לא קאי בהאי שיטה.

שו"ר שכן הפמ"ג במש"ז סק"ב כשכותב הג' שיטות מביא הסמ"ג ביחד עם שיטות הראשונים הסוברים שברכת המוציא על הפרוסה.

וצע"ג.

בגליון תשצו (עמ' 25) דן הרב שלמה שי' קליין במה שכתבתי בגל' תשצה (39) בדברי כ"ק אדמו"ר בזה, דלכאו' למה אין המרור דכורך נפטר בברכת המוציא: א) מפאת שבא זכר להלל שהיה אוכלן ביחד וא"כ הוי המרור דברים הבאים מחמת הסעודה והמצה (שהלל היה אוכל המצה רק ביחד עם המרור כו'), ב) מפאת הדין ד"עיקר וטפל". וכתבתי לעיל לת' בב' אופנים. האופן הא': דכיון דאוכלין המרור (גם ההוא שבכורך) לחיוב דמצוה ולכן הוא נחשב בפני עצמו, עד שאינו נעשה טפל להמצה ליפטר בברכתה, (וציינתי לדברי הרבי בההדרן על פסחים בענין "עיקר וטפל" כששניהם הם מצוות).

וכתב הרב הנ"ל שאין מיושב הקושיא הב', דגם אם עיקרו בשביל המרור, אינו עדיף משורה פיתו ביין דא"צ לברך על משקה הבלוע בה, אפי' אם עיקר כוונתו בשביל המשקה, וא"כ גם כאן כיון דצריך גם להמצה כדי לצאת לדעת הלל, מדוע לא נפטר המרור בברכת המצה. ובוודאי אי"ז דומה לאוכל המליח ופת עמו להפיג החריפות, דשם אינו מכווין להפת רק להפיג החריפות משא"כ כאן כוונתו ג"כ להמצה כדי לצאת לדעת הלל.

אבל הנלע"ד הקלושה כנ"ל - דמצוה שאני, וכדברי הרבי בזה לענין "טפל ועיקר" דלרע"ק אין ענין דמצוה נחשב כ"טפל" לענין שייפטר בברכת ה"עיקר" גם אם בענין אחר היה לו להיחשב "כטפל" לגבי השני (שהוא העיקר). ולכן הגם שחושב לאכול המצה כדי לצאת חובתו, מ"מ אין זה גורע אכילת המרור להחשיבו כ"טפל" למצה כיון שענין המצוה דמרור קובע חשיבות בפני עצמה שאין להגדירה כטפל (ובמכ"ש מחגיגה ופסחים).

עוד כתב הרב הנ"ל לתרץ קושיא הא': בדברי הב"ח שלדברי הלל בזה"ז כבר יצא ידי חובת מרור כשאכלן לבדן ואוכלין הכורך רק לזכר למה שעשה הלל, לכן אין זה נחשב כבאים מחמת הסעודה (ורק בזה"ב שבזה מקיים חובתו הרי"ז חשיב כמחמת הסעודה).

אבל לכאורה אין ביאור זה מתאים בשיטת אדמה"ז וכמבואר בדברי הרבי בשיטת אדמה"ז (בההגדה עם 'לקוטי טעמים ומנהגים' פיסקא 'כורך'): "...ואינו יי"ח מרור - שתקנוהו חכמים זכר למקדש - אא"כ כורכו עם מצה ואוכלן ביחד (כמו שעשה בזמן ביהמ"ק) ... (שו"ע רבינו סתע"ה ס' טז-יח ובאחרונים ובס' שבח פסח האריכו)"1.

1) ונראה בעליל מזה שאדמה"ז הטעים בהא ש"אם עבר ושח א"צ לחזור ולברך על כריכה זו שמא הלכה כחביריו", ולא כטעם הב"ח בזה (דגם להלל כבר יי"ח מרור באכילת מרור לבדו).

וגם בדברי המג"א יש לעיין אם סובר כהב"ח, שהרי הביא ההלכה שאינו חוזר ומברך. והגם דמציין לדברי הב"ח: ישל"ע אם הציון הוא רק לההלכה אבל לא מטעמיה. ויש לעיין עוד במקורות ציונים אלו.

- הגם דהרבי ציין לשבח פסח ושם כתב ע"ד הב"ח (וכן בפי' דברי הטור) לכאורה נראה, דציין רק לכללות השקו"ט בענין זה שהוא האריך בזה, אבל לא ששיטת אדמה"ז היא כפי' השבח פסח ועוד, שהרי פשטות דברי אדמה"ז וכפי שמפרשו הרבי הוא שלהלל אינו ידי חובת מרור בזה"ז שתקנוהו לזכר למקדש בלי הכריכה. (וגם כשאין האפשרות לכרוך עם הפסח, מ"מ יש לכרכו במצה במה שיש בידו לעשותו הכי קרוב להאופן שנעשתה המצוה במקדש).

ב'הערות וביאורים' גליון תשצה (במדור 'שונות' - עמ' 118) מביא מההגדה של כ"ק אדמו"ר שציין מקור לדברי אדמו"ר הזקן בסידור הקערה שהוא "בפע"ח וסי' האריז"ל בשינוי לשון קצת". ושאל הרב אבערלאנדער שי' דעדיפא הו"ל לציין לס' משנת חסידים (מס' סדר ליל פסח פ"ב) דשם הלשון קרוב מאוד ללשונו של אדמו"ר הזקן, וכדמצינו באמירת 'דם ואש ותמרות עשן' שצריך לכוון וכו' בשעת השפיכה מהכוס ומציין שהמקור הוא משנת חסידים "בשינויים קלים".

הנה זה פשוט אשר דרכו של כ"ק אדמו"ר בההגדה הוא לציין המקור הראשון של הפסוקים וכו' והדינים ומנהגים, ולזה לא נוגע כ"כ אם הוא באותו לשון ממש כמו במקור. וסידור הקערה הנהוג אצלינו ע"פ סי' אדמו"ר הזקן הוא חידושו של האריז"ל, שהורה שהג' מצות הן נגד חב"ד והששה מינים שעל גביהם הם נגד חג"ת נה"י ולכן הם בצורת סגו"ל ע"ג סגו"ל דוגמת הג' קווין ימין שמאל ואמצע, והטס הוא נגד מלכות ובין כולם ישנו העשר ספירות.

אבל קודם האריז"ל לא הקפידו בסידור הקערה כדמשמע מרמב"ם הל' חו"מ פ"ח ה"א, או שנהגו כהרמ"א סי' תעג ס"ד שיסדר הקערה בענין שאינו צריך לעבור על המצוות, וישנו עוד מנהג ע"פ הגר"א. ועי' גם בשו"ע אדמו"ר הזקן שם סעי' כו שמביא המנהגים בזה, ושהמנהג שיהי' סגו"ל ע"ג סגו"ל מביא במ"מ שעל הגליון שהוא מהאריז"ל. ולכן אין מקום לציין מקור לזה בדברי המשנת חסידים שהוא הי' מתלמידי תלמידיו כו' של האריז"ל, ובהכרח לציין המקור בדברי האריז"ל עצמו כמו שמובאים בפע"ח וסי' האריז"ל.

ואף שיש לבעל דין לחלוק דגם סידורי האריז"ל אינם מקור ראשון שהרי נתחברו ג"כ ע"י תלמידי תלמידיו וכו', מ"מ בהסידורים המיוחסים להאריז"ל נלקטו הכוונות מספרי הפע"ח ושמונה שערים וע"ח, שהם נחשבים כמקור ראשון לדברי האריז"ל כידוע.

ואף שכנראה אדמו"ר הזקן השתמש קצת גם בהלשון וסגנון של המשנת חסידים, מ"מ לא צוין מפני שאינו המקור לעיקר המנהג כנ"ל.

אבל הכוונות שהזכיר אדמו"ר הזקן בנוגע לשפיכה מהכוס, לא נמצא בכתבי האר"י הנ"ל כ"א במשנת חסידים. דבסי' האריז"ל לא הזכיר מענין "כח הבינה" וגם במה שנשאר בכוס "נעשה יין המשמח" וגם להוסיף יין, משא"כ במשנת חסידים הכוונה הזאת נמצאת בשלימותה.

ועוד דלפי המבואר בההגדה של כ"ק אדמו"ר (מהשער הכולל) דהטעם שהביא אדמו"ר הזקן כוונה זו הוא כדי שלא יהי' כוס של פורעניות כו' עיי"ש, עיקר התיקון ע"י הכוונה הזאת היא רק במש"כ במשנת חסידים שצריך להוציא "האף והזעם" ולהוסיף יין שיהי' יין המשמח ועי"ז נעשה כוס של ברכה.