בנוגע להשקו"ט מהו מנהגנו המדוייק בנוגע לקידוש בליל הסדר אצל הנשים, לכאורה יש לדייק (בהוספה להמובא באוצר מנהגי חב"ד ובאריכות שם, וכן מעשה רב שהרבנית הצדקנית ע"ה עמדה בפתח המטבח וכ"ק אדמו"ר קידש ולא בקול רם), - שמוכח שדעת רבינו היא שהנשים יקדשו, כי בפסקא "קדש" (הג') כותב וזלה"ק: "...ב) אין אחר מוציא אותו ידי חובתו (שו"ע רבינו סתע"ב סכ"ב)". ובפסקה הבאה "ד' כוסות - מצוה מדברי סופרים. ואף נשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס...". ע"כ.

ולכאורה אין לחלק בין חיוב אמירת הקידוש לשתיית הכוס, כי הרי הם תלויים א' בהשני, כמ"ש לפני"כ בפסקא "קדש": "...שהוא אחד מארבעה כוסות שהן מצוה מד"ס בליל פסח", ואח"כ מביא הנפק"מ באשה.

והנה לכאורה אפשר לפקפק, כי הרי יכולין לענות אמן לצאת חובת אמירת תיבות הקידוש, ואח"כ לשתות הכוס, והחידוש בליל פסח הוא שחייבין לשתות כוס (ולא רק לטעום או אפי' לענות אמן בלי טעימה). אלא אם נקבע ונתתקן הכוס על קידוש ובפירוש "אין אחר מוציא אותו".

ובא"כ לכאורה יש לברר האם הדין כן הוא בנוגע לברכת המזון, כי בכל השנה יכולין לצאת ברהמ"ז (ובפרט א' שאינו יודע לברך) ע"י עניית אמן. ובאם נקבע כוס שלישי על ברהמ"ז לכאו' צריך כל או"א לברך בעצמו (בגלל החיוב דד' כוסות). וזה לא הובא בהגדה.

ולכאורה יש להמתיק כ"ז ע"פ מה שמביא רבינו לקמן בנוגע ל"מגיד". בפסקה "מצוה עלינו לספר ביצי"מ" (הא') קטע ב וזלה"ק: "ואף נשים חייבות במצוה זו (מדאורייתא - לדעת החינוך ולר"י בתוד"ה "שאף" מגילה ד, א . . וכן משמע דעת רבינו בשו"ע...)". וממשיך בקטע שלאחריו: "ואין מברכין על מצוה זו, וכמה טעמים נאמרו בזה: כי כבר יצא באמירת זכר ליציאת מצרים שבקדוש, מפני שנפטרת בקריאת שמע שמברכין לפני' ולאחרי'...". (ומביא עוד טעמים). וא"כ ע"פ הטעם הראשון ש(הנשים חייבות ב"מגיד" דאורייתא ו)אין מברכין מפני "אמירת [הדגשת המעתיק] זכר ליציאת מצרים [הדגשה במקור] - יוצא שהנשים אומרות תיבות הקידוש. (והטעם השני שמביא (קריאת שמע וברכותיה) - לכאורה כו"כ אינן מתפללות ערבית (ואכה"מ להכנס לשקו"ט דחיוב נשים בתפילה)). ואע"פ שמביא עוד טעמים - מ"מ לכאורה מוכח (ועכ"פ יומתק) זה שהנשים נוהגות לומר תיבת הקידוש. ולא באתי אלא להעיר.

ב'הגדה של פסח' על הפיסקא "מוציא מצה" כותב כ"ק רבינו בין השאר וז"ל: "ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה, כי די לו בברכתו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. אי נמי כבר אמרו בקידוש (אבודרהם. ברכ"י סתע"ג).

וטעם השני צע"ג, דא"כ צריך הי' לכוון בשהחיינו דקידוש גם על מצה, וע"ד שהחיינו דקריאת מגילה שצריך לכוון על משלוח מנות והסעודה, וכמש"כ השל"ה ומג"א ר"ס תרצ"ב". עכ"ל.

ואולי אפ"ל בזה, דהנה אמירת שהחיינו בקידוש דליל פסח, - וכן בשאר מועדים - ראש וראשונה ועיקרה הוא על היום טוב, היינו על עצם היום, כלומר שנותן שבח והודאה להקב"ה על שזכינו שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, אשר בו חוגגים את היום טוב הזה ואשר זכינו לקבלה עלינו ולחגגה ולשמוח בה כפי רצונו ית'*. ואין הבדל בזה בין אם היום טוב כולל עמו גם מצוות פרטיות - כמו תקיעת שופר בר"ה או מצות עינוי ביוה"כ או מצות אכילת מצה בפסח וכדומה, או שהוא יום טוב פשוט בלי שום מצוות פרטיות כמו חג השבועות, עיקר תקנת חכמים בברכת שהחיינו היא הברכה על עצם היום. אלא שבאם היום כולל עמו גם שאר מצוות, אז בדרך ממילא נפטרים הם בברכת שהחיינו שבירך על היום, ולדוגמא מצות ישיבת סוכה נפטרת בברכת שהחיינו שמברך על הכוס בשעת קידוש.

ואפילו בלי כוונה מיוחדת, שהרי לא מצינו בשו"ע שום דיעה המצריכה כוונה לפטור**. וכן הוא ממש בליל פסח עם כל המצוות של הלילה הזה בין דאורייתא בין דרבנן, כולם נפטרים בברכת שהחיינו של הקידוש בלי שיכוון להם***. והטעם בכולם הוא, מפני שהם (כל המצוות של הלילה) תלויים בו (בהיום) ונכללים בתוכו, וכמו אשכול ענבים התלוי' בגפן, וכמו אב ותולדה שהתולדה כלולה בהאב ונמשכת ממנו. דאי לאו האי יומא דקא גרים לא הי' באפשרות להיות מציאות שאר המצוות.

ובזה יובן למה בליל סוכות ע"י ברכת שהחיינו בשעת קידוש, נפטרת במילא ברכת שהחיינו שעל מצות ישיבת סוכה (וגם מצות עשיית הסוכה עיין בזה שו"ע אדה"ז סי' תרמ"א), והטעם הוא כדלעיל, כי ליל התקדש החג במילא מביא אתו גם מצות ישיבת סוכה, וע"כ יכול לפטור אותה בברכת שהחיינו שמברך על הכוס אפי' בלי שיתכוון לזה בפירוש, וד"ל. וכלשון אדה"ז (שם ס"ק א) "ברכה אחת עולה לכאן ולכאן". ע"כ.

[ומכיון שבא לידינו, הי' כדאי להתבונן למה פסק רביה"ז שם ס"ק ב שאם קידש בתוך הבית, אינו יוצא בברכת שהחיינו שצריך לברך על מצות ישיבת הסוכה - בברכה זו שאמר בבית. ולכאורה צ"ל למה אינו יוצא י"ח, והרי חל עליו חיוב המצוה ומה נפק"מ אם משום איזה סיבה צדדית אינו יכול לקיים את המצוה? אתמהה****! אבל עוד חזון למועד אי"ה, ואכמ"ל].

ואם תקשי לך, הרי אעפ"כ צריך לברך שהחיינו על מצות תקיעת שופר וגם על מצות נטילת לולב, ולפי הנ"ל - למה לא נפטרו בברכת שהחיינו שברך בשעת "קידוש היום" אתמול בלילה? תריץ הכי - המצוות האלו הם ביום דוקא ולא חל חיובם בלילה בשעת ברכת שהחיינו של הקידוש. א"כ הרי ה"שהחיינו" שבירך בשעת הקידוש לא יכול לפטור את המצוות האלו שעדיין לא חל חיובם בשעה שבירך ברכת שהחיינו, שהרי חיובם הוא ביום דוקא*****.

וכל זה הוא בג' רגלים שנקראים ימים טובים, אבל בפורים, שהברכה שמברך בשעת קריאת המגילה היא רק על מצות קריאת המגילה ולא על היום של פורים, כי כבר נפסק להלכה (שו"ע סי' תרצ"ו) שפורים מותר בעשיית מלאכה, וכן הוא מסקנת הבבלי והירושלמי (מגילה דף ה, א-ב עיי"ש כל הסוגיא). ועל סמך זה פסק הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הלכה י"ד) "ומותר בעשיית מלאכה...". וכן שאר פוסקים הסכימו עם הרמב"ם שאין איסור מלאכה בפורים. והטעם הוא כדאיתא שם בגמרא - דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואילו יום טוב לא כתיב, ואשר ע"כ מסיק שם שהספד ותענית קבילו עלייהו, מלאכה לא קבילו עלייהו. א"כ הרי פורים לא נקרא יום טוב ומכיון שאינו יום טוב אין לו ברכת שהחיינו, ומכיון שלא מברכין על היום ברכת שהחיינו א"כ יוצא לנו שברכת שהחיינו קאי רק על מצות קריאת המגילה, וקריאת המגילה הוי מצוה פרטית לגבי שאר מצוות היום, ומובן שאין בכחה להוציא מידי חיוב שהחיינו את שאר מצוות היום, רק באם יכוון בפירוש להוציאם. לכן שפיר כתב המ"א שיכוון בברכתו להוציא גם שאר מצוות היום.

ואם עדיין תקשה לך, והרי אעפ"כ קיבלו עליהם איסור מלאכה בדורות שאח"כ, עד שכתב הרמב"ם (וגם בשו"ע) שם וז"ל "ואעפ"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה, אמרו חכמים: כל העושה מלאכה ביום פורים - אינו רואה סימן ברכה לעולם". עכ"ל. וגם נהגו כל ישראל קדושים ללבוש בו בגדי שבת וכו', א"כ הרי לגבינו עכ"פ הוי יו"ט וראוי לברך עליו (כלומר על היום) ברכת שהחיינו? וגם בעצם ההלכה ישנם ראשונים ('אורחות חיים', ומובא בב"י סי' תרצ"ו, וכן כתב ה'כלבו' סי' מ"ה) שתופסים על פי ההלכה שיום הפורים הוי יומא טבא אחרי שפשט איסור מלאכה בקרב כל ישראל. (עיין בספר 'חקרי זמנים' ח"א להרב אלתר הילביץ ז"ל שמאריך בזה ומביא כל השיטות של הראשונים והאחרונים בזה), וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה צריך לכוון בברכת שהחיינו להוציא שאר מצוות היום? ולמה לא נכללים בו בדרך ממילא?

שתי תשובות בדבר: א. המ"א והשל"ה תופסים בשיטה העיקרית - שההלכה היא שיום טוב לא קבילו עלייהו ואין כאן יו"ט כלל, ובמילא בלית ברירה נשאר לנו שצריך לכוון דוקא להוציא את שאר מצוות היום.

ב. והעיקר, שאפי' אם תופסים בשיטה השני' שהוא כן יום טוב, וראוי לברך עליו (היינו על היום). אבל בע"כ עיקר ברכת שהחיינו שעל היום היא בשעת קריאת המגילה של הלילה דוקא, שאז הוא כניסת היום, ואז אינו יכול להוציא את שאר מצוות היום - משלוח מנות ומתנות לאביונים וכו', שחיובם ביום דוקא (עיין רמ"א סי' תרצ"ה ס"ק ד'). א"כ הוי דומה ממש למצוות תקיעת שופר ומצוות נטילת לולב, שאינם נגררים אחרי ברכת שהחיינו של קידוש הלילה, מכיון שלא הגיע עדיין זמן חיובם עד הבוקר, וכדלעיל.