והנה בשאלה זו - מאי שנא ליל פסח מהמצוה להזכיר יצי"מ כ"י - אמר הגר"ח (בחי' עהש"ס) די"ל ג' חילוקים: א) בליל פסח צ"ל בדרך שאלה ותשובה כדכתיב "כי ישאלך בנך". ב) צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. ג) מצוה לספר טעמי המצוות של אותו הלילה, וכדאמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור וכו'. ומוסיף הגר"ח דהדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בהל' חומ"צ (פ"ז) דבה"א כ': מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים...: ובה"ג כ' הדין דצ"ל בדרך שו"ת, ואפי' "אין לו בן אשתו שואלתו . . הי' לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה". ובה"ד "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח...". ובה"ה כ' "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו . . פסח מצה ומרור". ואחרי כ"ז מסיים הרמב"ם "ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה". הרי להדיא דג' דברים אלו הם הגדר דסיפור יצי"מ בליל פסח שבהם חלוקים מכל השנה.

ולכאורה, אם הדברים ברורים ומפורשים כ"כ, מ"ט לא הביא כ"ק אדמו"ר חילוקים אלו דמתחיל בגנות ולספר טעמי המצוות של הלילה (כמו שהביא החילוק דצ"ל בדרך תשובה לבן)?

והנראה פשוט בזה, דהדנים שצ"ל בדרך שו"ת, להתחיל בגנות ולספר טעמי המצוות, אינם דינים נפרדים שמחוייב בהם בליל פסח, שנאמר דבהם חלוקים ליל פסח מהזכירה דכ"י, אלא דינים הם שנאמרו בסיפור יצי"מ. דהנה כדי לקיים זכירת יצי"מ דכ"י פשוט דסגי בזכירה בעלמא ואי"צ לפרש במה תהא הזכירה. אמנם כדי לקיים מצות סיפור יצי"מ (שאינה זכירה בעלמא אליבא דהרבה ראשונים) נאמר בזה דצורת הסיפור היא בדרך שו"ת, מתחיל בגנות וסיפור טעמי המצוות. ולאו דינים נפרדים המה. ופשוט. וזהו גם הפירוש בדברי הרמב"ם הנ"ל שכ' "ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה", כלומר זהו הגדרת סיפור יצי"מ שאומרים בההגדה.

ועפ"ז י"ל דמה שהגר"ח כ' דינים אלו בהחילוק בין ליל זה להמצוה דכ"י , הנה יעויין היטב בדבריו שכותב לחלק בין זכירת יצי"מ דכ"י לסיפור יצי"מ בליל זה. והיינו דהא פשיטא לי' דהחילוק בין המצוה דכ"י לליל זה הוא דהא מצותו בזכירה והא מצותו בסיפור, אלא שבא הגר"ח לבאר הא גופא, איזה דינים נאמרו בסיפור דליתא בזכירה, ולכן הביא הדינם דדרך שו"ת ומתחיל בגנות ולספר טעמי המצוות, דבזה מבואר דאין סיפור חלוק מזכירה רק בכמות אלא דינים מחודשים נאמרו בצורת הסיפור.

אמנם כ"ק אדמו"ר בההגדה הרי מפרש דבא לבאר במה חלוק המצוה בליל זה ממצות הזכירה דכ"י, ובחילוק הב' כ' דהכא מצותו בסיפור וכ"י הוא בזכירה בעלמא, א"כ אין מקום לומר דמלבד החידוש בליל זה דהחיוב הוא לספר ביצי"מ, חלוק מכ"י בהדינים דמתחיל בגנות וכו', שהרי דינים אלו אינם אלא פרטי דינים שנאמרו בפי' סיפור יצי"מ כנ"ל, וכבר כ' קודם שחלוק מכל השנה שצ"ל סיפור.

אלא שעפ"ז צ"ב במה שמנה כ"ק אדמו"ר בהחילוקים הא שצ"ל בדרך תשובה לבן, דע"פ הנ"ל אינו אלא דין שנאמר בהגדר דסיפור יצי"מ.

ומתבאר מהא דמנה אותו בלבד, דדין מחודש הוא שנאמר בליל זה (ואינו פרט בגדר סיפור). וכן מדויק בל' כ"ק אדמו"ר שכ' "י"מ שבפסח נוסף שצ"ל בדרך תשובה" (ולעיל בשאר החילוקים לא כ' "שבפסח נוסף..."), וי"ל שמדגיש שהדין שצ"ל תשובה הוא דין נוסף ומחודש בליל זה ולא רק צורת הסיפור (כמ"ש הגר"ח).

ונראה ביסוד הדברים דהנה בפסחים קטז, א תנן "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה . . (כל נוסח מה נשתנה) ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח".

והנה הזכיר בהמשנה "אביו מלמדו" פעמיים. ולכ' י"ל ב' פירושים בזה: א) אביו מלמדו ב' דברים. בתחלת המשנה אומר דאביו מלמדו איך לשאול מה נשתנה; ובסוף המשנה אומר דאביו מלמדו התשובה דהיינו אמירת ההגדה. ב) אביו מלמדו רק התשובה - ההגדה. ובתחילת המשנה אומר (בקיצור) שאם אין דעת בבן לשאול (השאלות שבאו להלן בהמשנה) בכל זאת אביו מלמדו התשובה, (ועפ"ז ההמשך בהמשנה "מה נשתנה..." הוא רק פירוש הנאמר לעיל "וכאן הבן שואל אביו"); ובסוף המשנה מפרט איך ללמדו "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו (התשובה)". אבל לא נאמר בהמשנה חיוב על האב ללמד בנו לשאול.

ובשו"ע אדה"ז מבואר להדיא כאופן הא' דכ' בסתע"ג ס"מ "ואם אין דעת בבן לשאול הרי אביו חייב ללמדו לשאול מה נשתנה כו'". הרי להדיא דמפרש אדה"ז (תחילת) המשנה דיש חיוב על האב ללמד בנו לשאול מה נשתנה. ולהלן בסמ"ב כ' "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו התשובה. והוא הנאמר בסוף המשנה.

אמנם ברמב"ם בהל' חו"מ (פ"ז) הביא הדין דאביו מלמדו רק בנוגע לההגדה - התשובה. דז"ל בה"ב "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך ולפי דעתו של בן אביו מלמדו". ומבואר להדיא דליכא חיוב על האב ללמד בנו לשאול אלא מלמדו ההגדה "אפי' לא שאלו". ועי' בה"ג שכ' הדין שצריך לשאול מה נשתנה ולא הזכיר ד"אביו מלמדו". ומבואר דמפרש הרמב"ם המשנה כאופן הב' ד(גם) "אביו מלמדו" בתחילת המשנה היינו התשובה.

(ולהעיר דבפשטות המשך דברי המשנה משמע לכ' יותר כפי' אדה"ז, אמנם לפי' הרמב"ם מדוייק (יותר) מה שבתחילת המשנה הל' היא "אביו מלמדו" ובסוף המשנה מוסיף "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו", כיון דלפירושו מש"נ בסוף המשנה הוא פירוש ה"אביו מלמדו" בתחילת המשנה.

אמנם נראה לומר דאדה"ז בלשונו הזהב ביארו, ואדרבא, לשיטתו דינא קמ"ל מתני' בזה. דיעויין בלשונו בס"מ שכ' "צריך למזוג מיד קודם התחלחת אמירת ההגדה כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני . . ועי"כ יתעוררו לשאול ג"כ שאר השאלות מה נשתנה וכו' לקיים מה שנאמר כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'".

ויש לדייק: מדוע העתיק אדה"ז (כמעט) כל הפסוק ולא הסתפק במש"נ "כי ישאלך בנך"? וראה לעיל בסי' זה סי"ד בסופה: "שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאלך בנך וגו'" דכאן לא העתיק אדה"ז כבס"מ.

וי"ל דהעתיק אדה"ז ל' הפסוק "מה העדות..." לאשמועינן דאף דאביו מלמדו הן השאלה והן התשובה, מ"מ, חלוקין הן ביסוד דינם. דהחיוב ללמדו התשובה יסוד דינו הוא - בל' המשנה "ולפי דעתו של בן". אמנם החיוב ללמדו לשאול יסוד דינו הוא לשאול על מצוות הלילה - בל' הפסוק "העדות והחוקים ומשפטים". ולכן העתיקו אדה"ז בס"מ שכ' החיוב ללמדו לשאול. ומדוייק מה דבתחילת המשנה בדין "אביו מלמדו (לשאול) מה נשתנה" לא אמר "לפי דעתו של בן" (כבסוף המשנה).

ובאמת יסוד דברי אדה"ז הוא בתוס' (פסחים קטו, ב ד"ה כדי), דבגמ' התם אתא "למה עוקרין את השולחן אמרי דבי ר' ינאי כדי שיכירו תינוקות וישאלו. אביי הוה יתיב קמי' דרבה חזא דקא מדלי תכא מקמיה אמר להו עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן א"ל רבה פטרתן מלומר מה נשתנה". ובתוס' "כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים אבל במה ששואל למה אנו עוקרין השולחן לא יפטר ממה נשתנה וההיא דאביי לא פי' הגמ' אלא תחילת שאלתו". ומבואר להדיא מדבריהם דלא סגי מה שהבן שואל לפי דעתו (למה עוקרין השולחן וכיו"ב), אלא צריך לשאול מה נשתנה בחיובי ומצוות הלילה הזה. ועי' שם בארוכה בהראשונים שחולקין ע"ז. ובדברי הרמב"ם מבואר דלא כתוס'. ואכמ"ל).

ונראה דנחלקו בגדר הדין שההגדה צ"ל בדרך שאלה ותשובה. דהרמב"ם ס"ל דבהפסוק "כי ישאלך בנך" לא נאמר דין מיוחד שצ"ל שאלת הבן, אלא הוא פרט בהחיוב דסיפור יצי"מ, דצורת הסיפור צ"ל בדר"ך שו"ת, ל"ש אם יש לו בן או לא. דע"י שמספר הדברים בדרך שו"ת מתבארים הדברים יותר. אלא שביש לו בן בקל אפשר לספר בדרך שו"ת ובאין לו בן עכ"פ צריך לאומרו בדרך שו"ת בינו לבין עצמו, דכך היא צורת החיוב לספר ביצי"מ. ולכן לא כ' הרמב"ם דחייב האב ללמד בנו (דוקא) לשאול, דכנ"ל אינו דין מיחד בנוגע להבן.

משא"כ אדה"ז ס"ל ד"כי ישאלך בנך" הוא חיוב מיחד שצ"ל שאלת הבן, ולכן "אביו חייב ללמדו לשאול מה נשתנה". והוא דין נוסף בסיפור יצי"מ (ולא רק צורת הסיפור כהרמב"ם).

ויש לבאר עפ"ז עוד ב' דברים בדברי הרמב"ם ואדה"ז לשיטתם:

א) הרמב"ם (בפ"ז) כ' קודם (בה"ב) הדין דמלמדו ההגדה - התשובה. ורק אח"כ בה"ג כ' הדין שצריך לשאול. ובפשטות צ"ע דהו"ל להקדים דין השאלה שבא קודם ורק אח"כ לכתוב הדין ללמד התשובה. וכן באמת כתבו אדה"ז כנ"ל דבס"מ כ' החיוב ללמדו לשאול ובסמ"ב כ' החיוב ללמדו התשובה.

וע"פ מש"נ י"ל דלאדה"ז דחיוב מיחד הוא ללמד לבנו הן השאלה והן התשובה, א"כ פשוט דקודם מלמדו השאלה (ס"מ) ואח"כ (ובהמשך לזה) מלמדו התשובה (סמ"ב). אמנם להרמב"ם ב' דינם נפרדים נאמרו כאן. דבה"ב כ' הדין "להודיע לבנים" שהוא לקיים מש"נ "והגדת לבנך", דבפסוק זה נאמר שלא יהא אמירת ההגדה לעצמו אלא לבנו. ובה"ג כ' הדין שצ"ל בדרך שו"ת והוא דין בצורת הסיפור, וכנ"ל. (ויומתק עפ"ז מה שלא הביא הרמב"ם בה"ג הפסוק "כי ישאלך בנך" כדי שלא נטעה לומר שנאמרה בזה חיוב מיוחד שצ"ל שאלת הבן).

ב) בפ"ח ה"ב כ' הרמב"ם "ומוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה". ומבואר מדברי הרמב"ם דמלבד מה שהבן שואל צריך הקורא ג"כ לשאול מה נשתנה. אמנם אדה"ז בס"מ (הנ"ל) כ' "ב' ת"ח . . שואל א' מהם את חבירו מה נשתנה . . ואין השני צ"ל מה נשתנה". הרי דפסק אדה"ז דלא כהרמב"ם בזה.

וע"פ מש"נ מובן דלשיטתם הוא, דלהרמב"ם כיון דהדין שצ"ל בדרך שו"ת הוא צורת הסיפור, לא יצא י"ח במה שבנו (קטן) שואלו אלא דין הוא על קורא ההגדה עצמו לאומרו בדרך שו"ת; משא"כ לאדה"ז דהוא דין מיוחד שצ"ל שאלת הבן אין הקורא עצמו צריך לומר מה נשתנה.

והשתא מובן, דדברי הגר"ח שכולל דרך שו"ת בפירוש גדר סיפור נאמרו בשיטת הרמב"ם, דס"ל דדרך שו"ת הוא דין שנאמרה בצורת הסיפור דיצי"מ.

אולם רבינו בההגדה שמנה אותו לחילוק לבד ביאר הדברים כמש"נ שיטת אדה"ז דדרך שו"ת הוא דין מיוחד בפני עצמו. ואולי יש להוסיף עפ"ז עוד בדיוק ל' רבינו שכ' "בפסח נוסף שצ"ל בדרך תשובה לבן או לאחר (ולא כ' שצ"ל "בדרך שאלה ותשובה"), כיון דלאדה"ז יסוד הדין הוא שצ"ל שאלת הבן כנ"ל.

והנה בדין זה שצ"ל תשובה לבן כ' רבינו "אבל ברי"ף, רשב"א, רמב"ם, שו"ע רבינו ועוד ל"מ כן". והנה בשלמא מה דלהרי"ף והרשב"א ל"מ שצ"ל בדרך תשובה לבן מובן ע"פ מש"כ רבינו לעיל דלדידהו כבר יצא י"ח ע"י מה שהזכיר בקידוש זכר ליצי"מ, אמנם לכ' יפלא, מהו כוונת רבינו דברמב"ם ושו"ע רבינו ל"מ כן? הרי הועתק (ונתבאר) לעיל דבריהם בארוכה דמבואר דסיפור יצי"מ צ"ל בדרך שו"ת?

(ועיג"כ בלקו"ש חי"ב ע' 43 שמבאר ל' הרמב"ם ואדה"ז "חייב אדם להראות א"ע כאילו יצא..." דכיון דמצות סיפור יצי"מ צ"ל בדרך תשובה לבן או לאחר לכן גם החיוב שצ"ל רואה א"ע כאילו הוא יצא כו' צ"ל לאחר דוקא - להראות. ועיג"כ בלקו"ש חי"ז ע' 78 ואילך (ובההערות שם) ד"הא לחמא עניא" לא נכלל בההגדה ממש אף שבא אחר "מגיד" כיון שלא בא בדרך תשובה לשאלת מה נשתנה. עכ"פ מבואר מכ"ז דס"ל להרמב"ם ואדה"ז דסיפור יצי"מ צ"ל בדרך שו"ת).

והנראה בזה, דמפרש רבינו דברי הרמב"ם ואדה"ז דהחיוב לומר ההגדה בדרך שו"ת אינה מפאת קיום עצם מצות סיפור יצי"מ הנאמר בקרא ד"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", והיינו דנאמר דהא דכתוב "כי ישאלך בנך" אינו אלא ביאור איך לקיים מצות סיפור יצי"מ בשלימות, אלא הוא קיום נוסף הנאמר בקרא "כי ישאלך בנך" "והגדת לבנך". ולא מיבעי לדעת אדה"ז שנת' דס"ל ד"כי ישאלך בנך" הוא חיוב מיחד שצ"ל שאלת הבן מובן די"ל דהוא קיום נוסף למצות סיפור יצי"מ, אלא אף לדעת הרמב"ם שנת"ל דהחיוב לומר בדרך שו"ת הוא פרט במצות סיפור יצי"מ, אין זה אלא צורת קיומו, אבל עצם קיומו אינו קיום דסיפור יצ"מ, אלא קיום ד"כי ישאלך בנך. ונמצא דב' קיומים איכא באמירת ההגדה. ומדויקים הדברים מאד בדברי הרמב"ם ואדה"ז כדלקמן.

המשך יבא בעז"ה.

א. בהגדת הרבי סימן מוציא מצה ד"ה ויאכלם: "וצ"ע שהרי כתב השל"ה שעפ"י כתהאריז"ל יטבול במלח כו'".

ואודה למי שיגלה את מקור הדברים בשל"ה.

ב. בשלחן ערוך רבינו סי' תפ ס"א ביחס להלל הגדול בליל פסח: "(ויש אומרים דהיינו מהללוי' הללו את שם ה' עד על נהרות בבל, וכן נהגו עכשיו)".

לא מצאתי מנהג זה בפוסקים, ואודה למי שיש בידו מקור לזה.

אגב, יש שם חידוש, דרבינו כתב שמתחילים מהללוי' הללו את שם ה', שהוא פסוק א בפרק קלה, ואילו בגמ' קיח, א: "רב אחא בר יעקב אמר מכי יעקב בחר לו", שהוא פסוק ד. ובתוס' קיז, א כתבו דרב אחא בדוקא אמר כן, כמ"ש שם בגמ' דפרק זה מתחיל מפסוק ג שלנו (וראה במהרש"א שהקשה דסוכ"ס אינו מובן מדוע הזכיר רב אחא את פסוק ד).

וכנראה שרבינו נקט כן עפ"י ספרי התהלים שלנו, שאינם סוברים כמו הגמ' דפרק קלה מתחיל מפסוק ג. וא"כ ע"כ צריך להתחיל מהללו את שם ה' שהוא פסוק ראשון, וכמ"ש תוס' הנ"ל דאין להתחיל הלל מאמצע הפרק. וראה הגהות יעבץ על התוס' הנ"ל.

בשו"ע אדה"ז או"ח סי' תעג סעיף ל' כתב: "מצוה לחזר אחר חזרת . . ואף על פי שהחזרת אין בה מרירות . . ומצוה לחזור אחריה אף שהיא מתוקה...".

וצלה"ב איך ליישב זאת עם מ"ש שם בסימן תעה סעיף כה "אבל אם בלע מרור ולא לעסו עד שירגיש טעם מרירותו בפיו לא יצא שהתורה הקפידה למרר פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם". ועד"ז בכמה מקומות בהל' השייכות לסדר שצריכים לטעום טעם המרירות ולהזהר שלא יבטלו טעם המרירות.

טעמי אכילת המרור הם: א. בפשטות, כנוסח ההגדה "על שום שמררו המצרים חיי אבותינו במצרים", וראה רש"י עה"פ (בא יב, ח, ד"ה על מרורים): וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם, וראה בלבוש (תעג, ה) "טעם המרור, זכר לוימררו את חייהם".

ב. ומבאר כ"ק אדמו"ר (שיחת אחרון של פסח תשי"ב - תורת מנחם כרך ה' עמ' 142) "הטעם שבזמן הגלות אין חיוב מן התורה על אכילת מרור, הוא, לפי שהגלות עצמו הוא ענין של מרור, שלכן אין צריך להדגיש יותר את ענין הגלות על ידי אכילת מרור (דבר שיכול להביא לרגש של יאוש כו')". ומוסף על כך בשיחת יום ב' דחג הפסח תשט"ו ('שיחות קודש' תשט"ו עמ' קצד)*.

שזהו בדומה לאחד הטעמים (אלף המגן למטה אפרים סי' תרד תרה ס"ק לח, בשם נה"ש) בבקשת וקבלת לעקאח (-עוגת דבש) בערב יום הכיפורים - שאם נתחייב, ח"ו, לקבל צדקה במשך השנה יפטר מזה ע"י קבלה זו בערב יום הכיפורים.

ועד"ז שאם נגזר על יהודי להרגיש מרירות, והדין דבלע מרור לא יצא - יצא י"ח באכילת המרור דפסח.

ג. האבן עזרא מביא עה"פ (בא יב, ח) אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור ובעבור שלא ירד שם גשם כי האויר הוא לח תמיד. על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל ואפילו לא יהיה למצרי אלא פת לבדה לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת כי הם רפואה לאויר.

האב"ע עצמו כנראה לא שש לקבל טעם מחודש "טכני" זה, וכתב: ואנו נסמוך על דברי קדמונינו ז"ל שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם].

ד. הדגשת החירות: האור החיים הק' משווה אכילת המרור לאי שבירת העצם וכדומה שכולם הם להדגיש היותם בני חורין ומלכים וכו' ובלשונו: "לפי מה שראינו שאמר ה' שצריך צלי אש ושיהיה שלם וכו' זה יגיד שדעת עליון היא להראות בחינת הגדולה והחירות ואין רשות אחרים עליהם ולפי זה גם המרורים שיצו ה' הוא לצד [-לסיבה] כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו גם בזה יוכר גודל העריבות כשיקדים לפיו מרורים כו'".

[אם כי יש להעיר שלאידך מפורסמים דברי המאירי (נזיר כג, א) שהפסח נאכל על השובע דוקא כדי להדגיש שהאכילה היא רק לשם מצוה (ואולי שאני פסח מצרים וכו')].

והנה אדה"ז בשו"ע שלו (סי' תעג ס"ל) כתב (לגבי החסה): "ואע"פ שהחזרת אין בה מרירות - מכל מקום כהוא שוהה בקרקע מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור. ומצוה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה, לפי שמצוות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך, והם נשתעבדו בהם בתחילה בפרך ע"י פיוסים ונתנו להם שכר, ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה. לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר, דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה".

[ובדברי אדה"ז מסולקת לכאורה תמיהת הרידב"ז בפירושו על הירושלמי (ברכות פ"י הל"א) שתמה על שו"ת חכם צבי סקי"ט שמכשיר את הירך הנקרא סאלאטה למצוות מרור משום שיש לו סימן המוזכר בפסחים לט, א, דתחילתו רך וסופו קשה, והלא לסאלאטה אין בו טעם מרירות כלל, ומאחר שנתבטל טעם מרירותו לא יצא בו יד"ח - עיי"ש שמיישב "ואולי בהאמבורג ובערי אשכנז שהזכיר הח"צ ז"ל יש בו טעם מרור וצ"ע", ולפי דברי אדה"ז בגלל שבשהותה בקרקע (ולאו דוקא בהרגשת האוכל) מתקשה הקלח ונעשה מר, הרי די בכך, ויוצאין יד"ח אף כשהיא מתוקה].

והנה לפי מנהג חב"ד (ס' המנהגים, רשימות חוברת ה' עמ' 18, ועוד) שנוטלים למרור חזרת, חזרת (סאלאט [-חסה]) ותמכא (חריין [-חזרת]) שניהם - הן ל"מרור" והן ל"כורך", יוצאים י"ח כל הטעמים הן לאור החיים שמדבר על משהו חריף (כחרדל) וזהו החרין, והן לאכילתם שצריכים מרור, ופשוט, וראה עוד אוצר מנהגי חב"ד עמ' קלד-קלו.