"השואל במה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים....ההתקשרות האמיתית היא ע"י לימוד התורה, כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ"ש ותלמידי התמימים יחיו בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהלים ובשמירת זמני הלימודים, הנה בזה היא ההתקשרות".

ויש להעיר בזה -

"מכירו פנים"

להעיר מענין הקשר והתאחדות שבין תלמיד חכם עם ענינים שבעולם הוא שיש לו טביעות עינא בדבר ולכן נאמן בזה יותר משאר בני אדם (ב"מ כג, ב). וכן עדות הכי שלימה הוא בהכרת הפנים דוקא (יבמות פט"ז מ"ג) וכן מובן משיחות קדש של הרבי בתקופת התחלת נשיאותו ע"ד מעלת ציור פני הרבי שכמו"כ מובן בנוגע מרבי לחסיד.

וכן יש להעיר מהוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ [אג"ק שלו ח"ט ע' קפט. רלו] לחסידים בכל מקום שהם, לשלוח תמונות שלהם אליו: "במקום שהי' לו לפרט בכללות עכ"פ משלומם וב"ב יחיו ולהשביע חפצי במעט עכ"פ לראות תמונתם ותמונת ב"ב יחיו עד אשר יזכנו לראות פנים בפנים".

וכן מסופר שכתבו פעם לרבי ע"ד מצב של אדם אחד וכו'. ובמענה על המכתב, שאל הרבי: האם הי' פעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר ראהו? והשיבו שהי' פעם אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, והמשיך הרבי ואמר: אויב דער רבי האט עם געזעהן איז אלץ בסדר.

"ההתקשרות האמיתית"

הדיוק בזה "ההתקשרות" (בה"א הידיעה) והיינו עיקר ושלימות ההתקשרות.

ויש לבאר זה ע"פ מ"ש ב"היום יום" - ט' אדר שני: "גודל התשוקה להתקשרות, יכול להשביע רק כאשר ילמוד מאמרי החסידות שאומר הרב וכותב, כי בראית פנים בלבד לא סגי". והנה מסיום הפתגם משמע שיש משמעות בראיית פני קדשו של הרבי, ולהעיר מירושלמי עירובין רפ"ה שר' יוחנן נכנס לרבו בכל יום, במשך יג שנה (!) וזה הי' רק לראותו - אעפ"כ הנה "גודל התשוקה להתקשרות יכול להשביע", והיינו שרק ע"י לימוד התורה יכול להשביע את התשוקה שלו.

ועד"ז י"ל מ"ש כאן "ההתקשרות האמיתית" כיון שמדת האמת חודר בכל הדרגות, כידוע שתיבת "אמת" הוא ראשי תיבות א'מ'ת' כל הא"ב, ולכן יוכל להשביע בשלימות.

"ההתקשרות האמיתית ע"י לימוד התורה"

ויש להעיר ע"פ חז"ל קרוב ה' וגו' לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה (נתבאר במאמרי ד"ה וידבר ה' אכה"ד וגו' וד"ה נשא את ראש גו', ב' דחה"ש וש"פ נשא שלאחריו תש"ל).

ויובן זה ע"פ מ"ש בתניא פכ"ג בנושא ההפרש ביחוד עם עצומ"ה, ע"י תורה או ע"י מצוות, שע"י תורה ה"ז ביחוד נפלא:

.."אך המחשבה וההרהור בד"ת שבמוח וכח הדבור בד"ת שבפה שהם לבושי' הפנימים של נפש האלהית וכ"ש נפש האלהית עצמה המלובשת בהם כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה .. וז"ש דאורייתא וקב"ה כולא חד ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין. ומאחר שרצון העליון המיוחד בא"ס ב"ה בתכלית היחוד הוא בגילוי לגמרי ולא בהסתר פנים כלל וכלל בנפש האלהית ולבושיה הפנימים שהם מחשבתה ודבורה באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה הרי גם הנפש ולבושיה אלו מיוחדים ממש בא"ס ב"ה באותה שעה בתכלית היחוד כיחוד דבורו ומחשבתו של הקב"ה במהותו ועצמותו". ומזה מובן בנוגע להתקשרות לצדיקים שדומים לבוראם (רות רבה ד, ג).

"המאמרי חסידות שלי"

ויש להעיר ע"פ מ"ש בשיחות הרבי בנוגע מעלת ההתאחדות ע"י לימוד התורה, כשיהודים בכל העולם לומדים אותו ענין בתורה, הנה ע"י התורה מתאחדים זע"ז.

אמנם כאן מודגש הדגשה מיוחדת שהלימוד צ"ל [לא רק בעניני תורה שנלמדים ע"י כו"כ מישראל, אלא] לימוד החסידות של הרבי עצמו. וזה מתאים למ"ש בפתגם "רק כאשר ילמוד מאמרי החסידות שאומר הרב וכותב".

"קורא השיחות"

ויובן זה ע"פ הסיפור מובא בס' והאר עיני בתורתך ע' רנז [שיצא לאור לאחרונה במאריסטאון] בנוגע מעלת הלימוד של שיחות לפני השינה. עיי"ש. ויש להעיר ממרז"ל (תענית ז, א) "חלש ליבאי..לימא מר מילתא דאגדתא". והיינו "קורא" השיחות.

ולהעיר גם מהסיפור ע"ד אדמו"ר מהר"ש [סה"ש ה'ש"ת ע' 139] שכשהי' בעיר מסויים, ביקשוהו חסידים לומר מאמר דא"ח ואמר "אשר לרגלי חלישות בריאותו כבד לו לומר דא"ח, רק יצא אליהם לזמן קצר וידבר איזה דברים".

לומד מאמרי חסידות..קורא השיחות

ויש להעיר ההפרש בזה ע"פ מ"ש הרבי במכתב: מאמרי חסידות הם בעמקות יותר, ולכן נדרש ענין ה"לימוד" בהם. ונתבאר במכתב הרבי בלקו"ש ח"ד ע' ע 1289: "ההפרש בין מאמרים ושיחות, שהמאמרים הם שייכים יותר לנה"א, מוחין, פעולה בדרך מלמעלמ"ט (בהאדם גופא) - משא"כ שיחות הכלולות מסיפורים, ביאורים בעניני השכלה שבחסידות, התעוררות לעבודה וכו'".

ועפ"ז יומתק עוד ענין:

וזהו מה שבהפתגם מקדים תחילה לימוד ה"מאמרי חסידות", אף שמצד עבודת האדם צ"ל מן הקל אל הכבד, מתחילה לימוד השיחות ואח"כ לימוד המאמרים, שבהם נדרש לימוד מעמיק יותר.

וע"פ הנ"ל מובן. כיון שפעולת המאמרים הוא מלמעלמ"ט, הנה מתחילה פועל זה על נה"א ואח"כ בצירוף קריאת השיחות הנה מגיע זה גם לנה"ב. וע"ד המבואר בענין יציאת מצרים דפסח, שמתחילה פעל על הנה"א של ישראל ובלילה הב' מתחיל העבודה דספירת העומר שענינה בירור דנה"ב (שיחות חג הפסח תשמ"ח).

מבואר ב"היום יום" כה שבט: "אהבה איז דער רוח החיים אין עבודת החסידות...און דער חוט המקשר רבי מיט חסידים און חסידים מיט רבי'ן. עס איז הן בדרך אור ישר הן בדרך אור חוזר, האט קיינע מחיצות ניט, און עס איז העכער פון דער הגבלה פון מקום וזמן".

ובעומק יותר - בהקדם:

מכיון שבהתקשרות נמצאים ב' אופנים "אור ישר" (מלמעלה למטה) ו"אור חוזר" (מלמטה למעלה), לכן מוכרח לומר שגם בתורתו של הרבי [שבה ועל ידה מתקשר החסיד לרבו], ישנם ב' אופנים אלו:

והוא ע"פ המבואר בסה"מ עטר"ת ע' שצד ואילך: "ע"י התורה שיש בה ב' המדרי' דהעלאה והמשכה, והוא דבור התורה ועיון בתורה, דבור הוא המשכה מלמעלמ"ט, ועיון הוא בחי' העלאה. שע"י [ה]עיון הוא שמעמיק ומעלה שכלו כו'. ובד"כ הוא בתושב"כ ותושבע"פ, דבתושב"כ הוא בחי' הדבור וידבר ה' אל משה כו' והוא מצות קריאת התורה, ובתושבע"פ העיקר הוא עיון התורה כו'. ובשניהם הוא בחי' המשכה בחי' עצמות א"ס.."

נמצא שההפרש בין "אור ישר" ו"אור חוזר" הוא כעין ההפרש בין לימוד לעיונא וקריאה בתורה (כנ"ל בסה"מ עטר"ת). והרי שני ענינים אלו הם לימוד המאמרים וקריאת השיחות ("לימוד", אור חוזר; "קורא", אור ישר).

ויש להוסיף שעפ"ז יומתק עוד הלשון "קורא" בקשר להתקשרות - ע"פ המבואר בתניא קדישא ספל"ז:

"והנה המשכה והארה זו שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור א"ס ב"ה על נפשו ועל נפשות כל ישראל היא .. ע"י עסק התורה נקראת בלשון קריאה קורא בתורה פי' שע"י עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצווות' חדא.."

ויש לחתום בנוגע לתוכן כללות הפתגם של יום זה שהוא בדיוק עשר ימים שהוא בתור הכנה ליום ג' תמוז. והרי עשר מורה על שלימות וע"ד המבואר בדרושי ד"ה בעשור לחדש גו' של הרבי, המורה שצריך לחדור בכל העשר כוחות של האדם וכו'.