ב״היום יום״ כ״ג תמוז (ונעתק משם בס׳ המנהגים ע׳ 44) כתב כ״ק אדמו״ר זי״ע: ״כאשר מטות ומסעי נפרדות, קורין – במנחת שבת, ב׳, ה׳ – ללוי עד סוף כל המסעות״.

מסתימת לשונו הק׳ משמע שאין הדבר כן בקריאת הפרשה כולה בשבת, ואפשר להפסיק באמצע המסעות. ואכן הגידו לי אנשים מהימנים שבשנת תשד״מ, היא הפעם האחרונה שהיו פ׳ מטות ומסעי נפרדים בחו״ל, קראו לפני רבנו לכהן עד ״ויחנו על ים סוף״; וכ״ה בחומשים שנדפסו לאחרונה ע״י מערכת קה״ת.

וצריך עיון, שהרי הקפידא שלא להפסיק באמצע המסעות הוא ע״פ הידוע (ראה לקו״ת מסעי פח, ד ואילך) שהם כנגד שם מ״ב, וא״כ מהיכי תיתי לחלק בזה בין קריאה א׳ לחברתה? ואכן במג״א (סי׳ תכח סק״ח) הביא בשם צרור המור שאין להפסיק באמצע המסעות, ומסתימת דבריו נראה דל״ש בשבת ול״ש בימות החול.

לכאורה הי׳ אפשר לומר בפשטות שאין כוונת כ״ק אדמו״ר שאין לעשות הפסק באמצע המסעות, כ״א רק שצריכים לקרוא את כולם (ודלא כהמנהג הנפוץ שבמנחת שבת וכו׳ מסיימים לישראל ב״ויחנו על ים סוף״). אבל זה אינו, דא״כ סגי לקרוא ללוי עד ״ויחנו על ים סוף״ (או איזה פסוק אחר באמצע המסעות) ולישראל עד ״בערבות מואב״, ולא הי׳ רבנו צריך לדייק שהלוי הוא שקורא עד סוף כל המסעות.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.