"בשני ימי הגאולה י"ב וי"ג תמוז הבע"ל יתועדו אנ"ש, לטובה ולברכה בגשמיות וברוחניות, כאשר הוקבע מאת אבינו הראשון הוד כ"ק אאזמו"ר רבינו הזקן זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע. בהתועדות זו ידברו אנ"ש שיחיו איש את רעהו בשבת אחים בחיזוק קביעות שיעורי הלמוד, והנני שולח להם את ברכתי כי ישא השם פניו אליהם בגו"ר".

"לטובה ולברכה..כאשר הוקבע מאת אבינו הראשון הוד כ"ק אאזמו"ר רבינו הזקן זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע"

ויש לומר שזהו מיוסד עפמ"ש הסיפור ע"ד אדה"ז שבהיותו במסיה עם תלמידי הרמ"מ מהאראדאק וחסיד א' נכנס וביקש ברכה עבור רפואה שלימה והחסידים מיאנו לברכו באמרם שצריכים לבקש מרבי וכו'. ואדה"ז הגיב אז פתקא משמיא קא נחית וואס א חסידישער פארבריינגען קען אויפטאן קען מלאך מיכאל ניט אויפטאן". ואדה"ז ביאר זה במשל ארוך בעילוי של אחדות וכו' שאז יש מילוי משאלותיהם לטובה.

"ישא השם פניו אליהם"

ויש לדייק בזה למה בחר בעל הגאולה והשמחה בפסוק זה דוקא ולא ברכת יברכך וגו' או יאר וגו'? ויש לבאר בזה בהקדם מה שאמחז"ל על פסוק זה – "ישא ה'" (ברכות כ, ב):

"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה".

ועפ"ז יומתק שייכותו דברכה זו ליב-יג תמוז דוקא:

מבואר בכמה שיחות קודש מהרבי בנוגע למסירת נפש של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, הנה אף שע"פ הלכה מחוייבים במס"נ רק בג' דברים בלבד, אעפ"כ דקדק והחמיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ גם ביסוד מקוואות ישיבות וחדרים וכו', מתוך מסירת נפש, למעלה ממדידה והגבלה.

ועפ"ז יובן מ"ש במכתב קדש של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ "ישא השם פניו אליהם" כיון שהעבודה הי' כאן מתוך מסירת נפש, הנה כמו כן במדה כנגד מדה ישלם הקב"ה גם למעלה ממדידה והגבלה.

ב״היום יום״ כ״ג תמוז (ונעתק משם בס׳ המנהגים ע׳ 44) כתב כ״ק אדמו״ר זי״ע: ״כאשר מטות ומסעי נפרדות, קורין – במנחת שבת, ב׳, ה׳ – ללוי עד סוף כל המסעות״.

מסתימת לשונו הק׳ משמע שאין הדבר כן בקריאת הפרשה כולה בשבת, ואפשר להפסיק באמצע המסעות. ואכן הגידו לי אנשים מהימנים שבשנת תשד״מ, היא הפעם האחרונה שהיו פ׳ מטות ומסעי נפרדים בחו״ל, קראו לפני רבנו לכהן עד ״ויחנו על ים סוף״; וכ״ה בחומשים שנדפסו לאחרונה ע״י מערכת קה״ת.

וצריך עיון, שהרי הקפידא שלא להפסיק באמצע המסעות הוא ע״פ הידוע (ראה לקו״ת מסעי פח, ד ואילך) שהם כנגד שם מ״ב, וא״כ מהיכי תיתי לחלק בזה בין קריאה א׳ לחברתה? ואכן במג״א (סי׳ תכח סק״ח) הביא בשם צרור המור שאין להפסיק באמצע המסעות, ומסתימת דבריו נראה דל״ש בשבת ול״ש בימות החול.

לכאורה הי׳ אפשר לומר בפשטות שאין כוונת כ״ק אדמו״ר שאין לעשות הפסק באמצע המסעות, כ״א רק שצריכים לקרוא את כולם (ודלא כהמנהג הנפוץ שבמנחת שבת וכו׳ מסיימים לישראל ב״ויחנו על ים סוף״). אבל זה אינו, דא״כ סגי לקרוא ללוי עד ״ויחנו על ים סוף״ (או איזה פסוק אחר באמצע המסעות) ולישראל עד ״בערבות מואב״, ולא הי׳ רבנו צריך לדייק שהלוי הוא שקורא עד סוף כל המסעות.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.