בספר תניא קדישא ריש פ' יח מתחיל אדה"ז לבאר האהבה מסותרת שבכאו"א וז"ל: "רק שצריך לבאר ולהקדים תחלה באר היטב שרש אהבה זו וענינה ואיך היא ירושה לנו ואיך נכלל בה גם דחילו" עכ"ל. וב'מ"מ הגהות והערות קצרות לסש"ב' מעתיק כ"ק אדמו"ר המילים "גם דחילו", ומציין "מבואר פכ"ה".

ושמעתי מהמשפיע הגה"ח הרר"א צוויבל שי', דלכאו' צ"ב בכוונת כ"ק אדמו"ר בציון זה, דהרי תי' השאלה דאיך נכלל בה גם דחילו מבואר כבר בס"פ יט (וכמו שאר הפרטים בהאהבה מסותרת - שרשה, ענינה, ואיך היא ירושה לנו - שנתבארו בפי"ח ופי"ט), ומה שהזכיר הענין ברפכ"ה הוא לכאו' רק סיכום הענין מהתחלת פי"ח ועד שם, איך שע"י כל המבואר בענין האהבה (ויראה) המסותרת "הרי בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו וכו'".

ב. והנה בביאור התירוץ על השאלה "איך נכלל בה גם דחילו" צריך לי עיון; דהנה בפי"ח מבואר איך ששרש אהבה זו הוא אוא"ס ב"ה המלובש בחכ' שבנפשות כל ישראל, ואיך שזה למעלה מהשגה ודעת, ושלכן כולם מאמינים בה' ומוכנים למס"נ וכו', וממשיך בפי"ט לבאר איך שזהו ה'טבע' של נה"א לרצות לידבק בשרשה אף שעי"ז יתבטל ממציאותו וכו'. רק שברשעים ופושעי ישראל הרי אהבה זו בגלות ובשינה וכו', ומ"מ כשבאים לנסיון בענין האמונה נתעורר משנתו ומוכן למס"נ וכו'.

וממשיך, דכח זה למס"נ הוא גדול ועצום כ"כ עד שפועלת על האדם למס"נ שלא ליפרד מאלקות אפי' בלבושיו החיצוניים לבד "לעשות איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לע"ז אף שאינו מאמין בה כלל וכו'", ומסיים "וזה נק' דחילו הנכלל ברחימו שהיא אהבה הטבעית .. שמפני אהבה זו ורצון זה היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו .. אפי' בלבושיה החיצונים וכו'".

ובביאור כוונתו במש"כ "וזה נק' דחילו וכו'" כתב בשיעורים בסה"ת, דזה שהאדם מוכן למס"נ בכדי שלא ליפרד מהקב"ה אפי' בלבושיו החיצוניים בלבד, אין זה תוצאה מאהבה לבד, היות ואהבה אינה "נגוע" כ"כ ע"י המעשה החיצוני של השתחוואה (ח"ו) וכיו"ב, דבלבו הרי האהבה בשלימות גם בשעת מעשה, משא"כ מצד היראה (הדחילו הנכלל בהרחימו), ה"ה ירא לעשות אפי' מעשה כזה היות שזה ענין של פירוד מהקב"ה ח"ו. (ודא"ג יש להעיר מביאור כ"ק אדמו"ר - הובא בלקוטי פירושים כאן - בהלשון "בקצה טומאת ע"ז". ומתאים מאוד לפי ביאור זה שבשיעורים בסה"ת).

ועכ"פ יוצא מזה, דענין דחילו הנכלל ברחימו אינו קשור עם הענין דמס"נ על אמונת ה' בכלל - דלזה מהני רחימו לבד. ורק למס"נ שהוא באופן דנגיעה בלבושים החיצוניים בלבד אז נוגע הענין דדחילו (הנכלל בהרחימו).

אמנם, שאלתי לכמה מהמשפיעים החשובים שיחיו, ואמרו שהדחילו הנכלל ברחימו הוא על הענין דמס"נ - שלא ליפרד מאחדותו - בכלל; והיינו דבהאהבה המסותרת יש ב' תנועות: הרצון לידבק, והרצון שלא ליפרד: והם ב' הענינים, דהרחימו, והדחילו הנכלל בה. וא"כ זה שהאדם מוכן למס"נ שלא ליפרד, מקורו מהדחילו שבהרחימו.

ולכאו', כן הוא המשמעות בפכ"ה במש"כ "ונכלל בה גם דחילו דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו .. אפי' במס"נ ממש וכו'", ואינו מזכיר שם הענין דמס"נ שלא ליפרד רק בהלבושים החיצוניים וכו' (חוץ מאם נאמר שזהו הכונה במש"כ שם "בשום אופן").

ועכ"פ יוצא מכ"ז, שיש ב' אופנים להבין הענין (ולמה נצרך) הדחילו הנכלל ברחימו: לענין המס"נ שלא ליפרד מאחדותו בכלל (וכן הוא המשמעות בפכ"ה); או לענין מס"נ שלא ליפרד בלבושיו לבד (וכן הוא לכאו' משמעות המשך הענינים בפי"ט, וכפי ביאור ה"שיעורים" שם). והדבר צריך תלמוד.

ג. ולולי דמסתפינא הייתי מציע סברא אחת בביאור הענין: והוא, דהמבואר בפי"ט (ועפמש"כ ב"שיעורים") הוא כעין ראי' והוכחה לזה שישנה דחילו שנכלל בהרחימו. אבל אחר שישנו כבר לראי' זו, אז מובן שבכל מס"נ ישנה ל"דחילו" זו.

ביאור הדברים: לענין מס"נ דעלמא (היינו, לא כשהוא רק נגיעה בלבושים החיצוניים), הי' מספיק באמת ברחימו בלבד להביא את האדם למס"נ. ולכן ממס"נ כזה א"א להוכיח שאכן קיים בה ההרגש דדחילו. ולכן מביא (בפי"ט) המס"נ באופן דיפרד מאחדותו רק בלבושיו, דלזה צריכים דוקא הדחילו (כמבואר ב"שיעורים" הנ"ל), ומזה מובן שכלול באהבה זו גם ההרגש דדחילו. ולאחר שכבר יודעים זאת אז מובן שהרגש זה דדחילו שלא ליפרד מאחדותו, קיימת בכל מס"נ - שמוסר נפשו (גם) מטעם דירא ליפרד מאחדותו ית', וזהו הדחילו המוזכר בפכ"ה שקיים בכל מס"נ.

ד. ובאם כנים הדברים, אז אולי הי' אפשר לומר שלזה ציין כ"ק אדמו"ר שהתשובה על השאלה ד"איך נכלל בה גם דחילו", הוא בפכ"ה: דרצונו בזה לומר - ע"פ הנ"ל - דהדחילו נכללת ברחימו, בכל מס"נ, ולא רק בהציור המבואר בפי"ט, ולכן עיקר התשובה על השאלה הוא המבואר בפכ"ה, ומה שמבואר בפי"ט הוא רק ראי' והוכחה לתשובה זו, וכמבואר לעיל.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר ולהאיר בזה.