ברשימות חוברת ט"ו (שמחת ביה"ש צ"ג) ע' 5 (ובע' 31 ס"ז): "ביומא פא: אמר רבא דפלפל יבש אינו ראוי לאכילה. בברכות לו: משמע דר' ששת פליג עלי', דאמר שברכתו שהכל. לדינא – כרבא. אם לא יהי' פלפל ה"ז חסרון בא"י, וכדאיתא שם שיש פלפלין בא"י, שנא' לא תחסר כל בה. בנדרים לח. שפלפול – להבין דבר מ"ד, פירש"י – ניתן במתנה למשה (עכלה"ק).

קטע זה לכאו' אין לו שום שייכות לא ללפניו ולא לאחריו ברשימה. ונראה לומר, שכ"ק אדמו"ר בא בזה להקדים לפני הפלפול הארוך שבא לאח"ז, שמצד א' "פלפול" אינו ראוי לאכילה ומצד שני מוכרח "פלפול" מצד "לא תחסר כל בה", אלא (כביומא שם) "לא קשיא" – "ביבשתא" – "פלפול" לשם חידודי בעלמא אינו ראוי לאכילה, אבל "ברטיבתא" – "פלפול" לשם הוראות בעבודת ה' וכו' ראוי ומוכרח.

ולהעיר מלקוטי דיבורים ח"ד ע' תשד"מ: "עד"מ וואס א בנין מאכט מען פון עצים ואבנים... אבער פון בלויז ציגעל אליין קען מען נאך קיין בנין ניט מאכין, עס דארף אויך זיין חומר צו מחבר זיין די ציגעל, און דער חומר דארף זיין מיט לחלוחית... אזוי איז אויך אז איינער לערנט גמרא פוסק, ער פארמאגט אהון עצום, ער האט מיליאנען ציגעל נאר עס פעלט די לחלוחית און די התדבקות, פון אזא דארף מען זיך היטען און אין זיינע ד' אמות טאר מען ניט שטיין ווייל מען וועט אוועק גיין אן א קאפ ח"ו".