ברשימות שי"ל לפ' בשלח מבאר הרבי זי"ע הגמ' שבת ו,ב, לשיטת הרמב"ם, וביאור הא' (באות ד' בפענוחים) הוא דגם הרמב"ם מפרש כאן בזמן הזה דאינו רה"ר, אלא דאיירי רק בנוגע ל"מדבר הגדול", דבזמן הזה אינו רה"י כיון שאינו ראוי כלל להלוך בני אדם מחמת נחשים וכו', ולכן לא נקטו ברייתא הא', משא"כ ברייתא הב' איירי בזמן שהיו ישראל במדבר, ומשמיענו דאפילו מדבר זה הוא ג"כ רה"ר אבל שאר מקומות במדבר כו"ע מודים דהוה רה"ר וכמ"ש הרמב"ם עיי"ש.

ולכאורה יל"ע בזה, דכיון דאיירי בנוגע לזמן הזה, אכתי הי' התנא צריך להשמיענו דסתם מדבר הוה רה"ר, שהרי זה חידוש גדול (כדעת הרמב"ם) דרה"ר לא צריך בפועל שימוש הרבים אלא עי"ז שכל אחד יכול לילך בו ה"ז רה"ר, ולא נדע זה משאר המקומות שהזכיר הברייתא כמו סרטיא ופלטיא וכו' ששם משתמשים בהם רבים בפועל, ולמה נוגע יותר להתנא לדון רק אודות המדבר הגדול דוקא ולא אודות מדבר סתם?

בשלמא לפי פירוש ר' אברהם הרי תנא זה איירי בנוגע להזמן שהיו שרויים במדבר, ולכן לא פסיקא ליה לנקוט מדבר כפי שנת', אבל לפי פירוש זה דהתנא איירי בנוגע לזמן הזה למה שייר דין מדבר בכלל?

ואולי גם לפירוש זה צ"ל משום דהולכי מדבריות לא שכיחי כמ"ש אח"כ, וזה ידע גם המקשן וקושייתו לא הי' למה לא חשיב מדבר בכלל כיון דלא שכיחי, אלא קושייתו הי' למה לא חשב "המדבר הגדול" כמו ברייתא הב' (ואפ"ל משום דמשם ידעינן כל הדין דרה"ר וכו') וע"ז תירץ לו דברייתא הב' נקט "המדבר" משום שהי' רה"ר בזמן שהיו שרויין במדבר, משא"כ ברייתא הא' איירי רק בנוגע לזמן הזה וכיון דמדבר הגדול בזה"ז אינו רה"ר דאי אפשר ללכת שם לכן לא נקטו, (משא"כ לביאור הב' הי' קושייתו אודות מדבר בכלל, ותירץ דברייתא הב' איירי בזמן שהיו שרויין במדבר, משא"כ ברייתא הא' איירי בזמן הזה וכיון דבזה"ז לא שכיחי לכן לא הזכיר מדבר בכלל) אלא דלפי"ז לכאורה הי' לו להמקשן להקשות "ולחשוב נמי המדבר" בה"א הידיעה כיון שזהו כל קושייתו.

ויל"ע עוד דלכאורה נראה שכל מקורו של הרמב"ם דמדבר בזמן הזה הוא רה"ר הוא מכאן, ובשלמא לפירוש ר"א דברייתא הב' דנקיט מדבר איירי בזמן הזה א"ש, אבל לפי פירוש זה לכאורה ליכא מקור מכאן דבזמן הזה ה"ז רה"ר, שהרי הברייתא דנקיט מדבר איירי רק אודות המדבר הגדול בזמן שהיו שרויין במדבר, וא"כ, אפשר לחלק דרק אז שהשתמשו בפועל ה"ז רה"ר אבל עכשיו לא, וברייתא הב' לא הזכיר מדבר כלל, ולפי ביאור הב' שבסוף הרשימה הנה מהברייתא דנקיט מדבר ג"כ לכאורה ליכא הוכחה שהרי איירי בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר, וא"כ אכתי יש לחלק דבזה"ז לא.

ואפ"ל, שהרמב"ם מפרש דכוונת הברייתא שכל המדבר הי' אז רה"ר אף במקומות שלא הלכו שם ישראל, וכשיטתו משום דעי"ז דאפשר לכאו"א ללכת שם בזה גופא נעשה רה"ר, ותנא זה נקט מדבר בכלל משום שבכלל הי' שכיח אז הליכה במדבר מצד בני ישראל וכו'.

אבל לכאורה אכתי י"ל דזה אינו כי דילמא איירי התנא רק במקומות שהלכו, וכפירש"י (כמבואר באות ה') דלכן נקט "המדבר" ולא מדבר סתם.

ואפשר לומר, דמקורו של הרמב"ם הוא מהירושלמי ריש שבת דנקט שם מדבר סתם ובפשטות קאי בזמן הזה, והביאור בהרשימה הוא רק דליכא סתירה ע"ז מהבלי, כיון די"ל דגם לפי הבבלי הוה מדבר בזמה"ז רה"י.

ועי' שפת אמת שם שכתב דבזמן שהיו ישראל שרויין במדבר היו אז כל המקומות שבמדבר רה"ר כמו הישוב למ"ד דלא בעי ס' רבוא, ובהרשימה שכתב: "לפירש"י ותוס' ניחא דלא קאי אלא במדבר שהלכו בו בנ"י" לא משמע כן, ועי' גם בחי' הר"ן שם שהביא בשם הרא"ה וז"ל: אפשר דאתא למימר דבזמן שישראל שרויין במדבר הי' מקום שהי' בו רה"ר ואע"ג דלא מקום קבוע שפעמים שהיו כאן ופעמים כאן, א"נ אפשר דבאותו זמן אפילו שאר מדברות שהיה להם דרך לשם לאותו מדבר הוה רה"ר, דאע"ג דפרש"י ז"ל ובה"ג דלא הוה רה"ר אלא של ס' רבוא, לא דבעינן ס' רבוא אלא שיש כאן דרך לס' רבוא כלומר שיהיו רגילים לילך שם אנשים רבים תדיר כס' רבוא וכאן הרי היו שיירות מצויות של ס' רבוא ואעפ"י שלא היו כולם כאן בדרך אחד עכ"ל, (וראה הערה 29 מהגור ארי'). דלפי פירושו הא' משמע דקאי רק במקום שהלכו משא"כ לפירוש הב', ועי' גם בס' משכנות יעקב או"ח סי' ק"ט שכתב מדיליה כפירוש הב' של הר"ן.

נשים פטורות מת"ת

ברשימות חוברת ל' (שי"ל לשבת זו) רצה כ"ק אדמו"ר לומר דהטעם דאשה פטורה מת"ת הוא משום שצריכה להיות עזר כנגדו כו' ולכן לא חייבוה בת"ת בדבר שאין בו קצבה, היינו במצות "והגית בו יומם ולילה" בדוגמת כיבוד אב ואם, אלא ששם אם נתגרשה שוין שניהם כי אין שם אלא שירות ולא הלימוד והכנה לזה, אבל מצות ידיעת התורה הרי גם אשה מחוייבת בה, ומסיק דזה אינו כי גם במצות ידיעת התורה אינה מחוייבת עיי"ש.

ויש להעיר שבשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' מ"ט) ביאר ע"ד טעם זה אליבא דאמת שלכן פטרתן התורה מהחיוב דת"ת משום שטרודות בעניני הבית וכו', אבל מהרשימה נראה דלפי האמת שאינן מחוייבות אפילו במצות ידיעת התורה ליכא למימר טעם זה, ובפשטות הטעם הוא משום שמצות ידיעת התורה הוה דבר שיש לו קצבה, ובמילא שייך לחייבן, וא"כ עכצ"ל דזה אינו הטעם, ובאגרות משה אפ"ל דסב"ל דכיון דאפילו מצות ידיעת התורה כולל תורה שבע"פ כולה כמ"ש בהל' ת"ת שם הנה גם זה אפשר למנעם מעבודתם כו'.

וידוע מ"ש בס' אבודרהם (סדר תפלות של חול) ובכל בו ובס' חסידים תתרי"א ועוד, דהטעם שפטרתן התורה ממ"ע שהזמ"ג משום שהן משועבדות לבעליהן, וכיון שקיומם של מצוות אלו הם בזמן מוגבל לכן הן פטורות דילמא יצטרכו אז לעשות מלאכה לבעליהן, משא"כ מ"ע שאין הזמ"ג שאינו תלוי בזמן מסויים ואפשר לקיימם בכל עת לא פטרתן התורה, וזה דומה למ"ש בהרשימה בנוגע למצות ת"ת, דאף דת"ת הוה מ"ע שאין הזמן גרמא מ"מ פשוט כיון שבזה החיוב הוא תמידי שייך שפיר טעם זה.

ובאמת גם על טעם האבודרהם מקשים האחרונים, דלפי"ז נשים פנויות אלמנות וגרושות יתחייבו במ"ע שהזמ"ג כיון שאינן משועבדות לבעליהן, ותירץ בפרדס יוסף (בראשית ב,ב) ועוד שהתורה לא פלוג בין נשואות וכו' ופטרתן לעולם, ולכאורה גם בנוגע לת"ת הי' אפשר לתרץ כן, אלא דלפי"ז אכתי יוקשה מכיבוד אב ואם ששם מצינו חילוק בין נשואה לגרושה, ולכאורה יש לתרץ עפ"י מ"ש הגר"י ענגל באתוון דאורייתא כלל י"ג לחלק באונס, בין מצוה שבין אדם למקום למצוה שבין אדם לחבירו, דמצוה שבין אדם למקום כיון דאם צדקת מה תתן לו וכו' אם הוא אונס לא רמיא עליה חיובא כלל, משא"כ במצוות שבין אדם לחבירו אפילו אם הוא אנוס ה"ה עכ"פ בר חיובא כיון דסו"ס חבירו צריך לו עיי"ש בארוכה.

ולפי"ז י"ל גם בנוגע למצות כיבוד אב ואם דהוה מצוה שבין אדם לחבירו (וראה לקו"ש פ' יתרו תשנ"ב אות ו') דלכן לא פטרתן התורה לעולם אפילו כשהן נשואות אם לא כשבעלן מונען כמ"ש בחינוך מצוה ל"ג וכ"ש כשאינן נשואות, משא"כ במ"ע שהזמ"ג שהן בין אדם למקום לא חייבתן התורה לעולם משום לא פלוג, ועד"ז הי' אפשר לומר במצוות תלמוד תורה שהוא בין אדם למקום דלא חייבתן התורה לעולם. אבל לפי הביאור שבהרשימה שיש לחלק בין כיבוד או"א שאינו אלא שירות משא"כ מצות ת"ת, הנה לפי"ז גם במ"ע שהזמ"ג לכאורה הי' צריך לחלק בין נשואות לגרושות כמו בכיבוד אב כיון דגם בזה יש קצבה ואינו צריך הכנה וכו'.

ועי' שדה חמד כללים מערכת מ' כלל ל"ז ד"ה ובעיקר, שכתב דטעם זה שהן פטורות ממ"ע שהזמ"ג הוא משום שמשועבדות לבעליהן אינו עיקר והביא כמה ראיות לזה עיי"ש, ועי' גם בתורה תמימה שמות פ' בא אות מ"ב בזה, ולפי"ז אין צריך לומר הסברא דלא פלוג, ולפי"ז י"ל, דלא הוזכר מזה בהרשימה, והקשה רק מכיבוד אב שמפורש שם הטעם משום דלא סיפק בידה לעשות וכו' ומצינו הפרש בין נשואה לגרושה, ותירץ שיש נפק"מ דשם אינו אלא שירות כו'. וראה לקו"ש חל"א יתרו א' ע' 96, שהביא טעם מהאריז"ל למה נשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג משום שאשתו כגופו דמיא, וטעם זה שייך אפילו באלו שלא נישאו עדיין, וראה בשוה"ג שם.