בגמ' שבת ד, א: "כדבעא מיני' רבא מר"נ היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מהו להחזירה לאותה חצר א"ל מותר, לחצר אחרת א"ל אסור, ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמילחא וכו'".

ויש לחקור דהנה ביטוי זה לא נמצא אלא בד' מקומות בש"ס (כמצויין במסורת הש"ס), מדוע נאמר ביטוי זה במקומות אלו דוקא? ועוד מדוע בחר כדוגמא מלח דוקא.

וי"ל בזה, דברשימות חוברת ז' עמ' 9 מבאר ההפרש בין חריף ובקי, ומבאר דענין החריף הוא: "שמקשה, מגלה שעדיין ישנו הסתר, שעוד לא נתברר הענין, ומתרץ – מבררם, וחוזר ומקשה שגם בירור זה עוד איננו מספיק. וחוזר ומת' ומברר הענין בעילוי אחר עילוי כיתרון האור הבא מן החושך דוקא, וזהו שגם דבר הנטל"פ חורפי' מתליא לשבח, כי דוקא ע"י הקושיא מתברר הענין. וזהו מעלת החריפות". עכלה"'ק.

ובקיצור, ענין החריפות הוא יתרון האור מן החושך, וממתקת טעם פגום לשבח.

והנה ענין המלח שייך לענין החריפות כמובן בפשטות, וכהל' בכ"מ תלמיד חריף וממולח. וגם ענין המלח הוא למתק מאכל שאין לו טעם וכהשיחה הידועה בחכ"ה פר' תולדות לגבי דברי עשיו איך מעשרים את המלח. וכן יש להעיר מדברי הגמ' בברכות ה, א: "נאמר ברית מלח ונאמר ברית ביסורין. . מה ברית האמור במלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם".

ועפ"ז י"ל, דהנה כבר הקשו הרי ממה דרבא עצמו שאל בנפרד לאותו חצר מהו ולחצר אחרת מהו מובן שידע שיש לחלק ביניהם, וא"כ מאי מק' אח"כ מאי שנא שלא הבין החילוק ביניהם עד כ"כ שאמר לי' ר"נ לכי תיכול עלה וכו'? ותירצו דודאי ידע רבא דיש חילוק בינהם, אבל הוה סבירא לי' דהחילוק הוא להיפך דלאותו חצר אסור ולחצר אחרת מותר, ואחר שחילק ר"נ להיפך הקשה מאי שנא ועי' מהר"ם בנעט דהסביר הדבר ולא האריך כאן בגוף הסוגיא. ועד"ז י"ל לגבי כל שאר המקומות דמשתמש בביטוי לכי תיכול וכו' דעיי"ש דסגנון הגמ' הוא כהכא דמבעי לי' ב' דברים בנפרד באופן שמובן שיודע שיש לחלק, ואח"כ מק' מאי שנא, והפי' כנ"ל דהי' סובר לחלק באופן הפכי.

וא"כ י"ל דלענין הכורא דמילחא כאן הוא שע"י החריפות דהמלח דוקא יוכל להבין ולמתק הענין שהוא ממש להיפך מסברתו. דזהו ענין החריפות יתרון האור מן החושך וממרירו למיתקו.