ברשימות חוברת כ"ב עמ' 25 מובא ד"גלות הוא ע"ד בית-האסורים". ומציין לתו"א בחודש הג'. עיי"ש.

ולכאורה צריך להבין כוונת הדברים. דהנה בהשקפה ראשונה נראה דהפי' דגלות הוא ע"ד בית-האסורים, הוא: דהאדם הנמצא בגלות הוא ע"ד כמו שנמצא בביהא"ס, אלא דלפי"ז צריך להבין:

בלקו"ש חכ"ה ע' 215 הע' 17 כתוב וז"ל: "...אשר י"ל שמטעם זה לא מצינו בעונשי התורה העונש בישיבה במאסר ~ כי מכיון שהאדם לעמל יולד, לא יתכן שהתורה תענוש אדם (לישב במאסר) למענו שלא יוכל למלאות תפקידו, להיות עמל בעולם". עכ"ל.

ומבואר שם בפנים באריכות איך המצב של ישיבה במאסר מונע מהאדם הענין של עבודה.

ולפי"ז צריך להבין איך זה מתאים עם המבואר ברשימות, דהרי מובא בריבוי מקומות בחסידות על חשיבות העבודה בגלות, איך שזה הכנה לגאולה וכו' ואיך נמשל האדם הנמצא בגלות ע"י משל דחבוש בבית האסורים.

ואולי יש לומר דהכוונה ד"גלות הוא ע"ד ביהא"ס" הוא: דאלקות נמצא כביכול במצב של ישיבה במאסר, וכמו שהיושב במאסר נמצא בהעלם לעיני כל, כך אלוקות הוא בהעלם בזמן הגלות.

וכן משמע מפורש כן מלקו"ש חי"ב ע' 32 וז"ל: כל זמן שנמצא אדם מישראל... בגלות... עדיין חבוש בביהא"ס. כי באמת כל זמן שהוא נמצא עדיין בגלות, שאז אינו מאיר אלקות בגילוי, הרי האלקות שאצלו הוא כביכול בבית האסורים....