א. ברשימות חוברת כ"ז (שי"ל לפרשת וארא), מסביר הרבי בענין מכת ברד, ש"במצרים שכל ענין דקדושה הי' שם במיצר . . הי' מקום לטעות, עד שאמרו . . לי יאורי, היינו . . איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי . . וזהו ענין הברד, שהראו להם שהכל תלוי בעליונים". והרבי ממשיך להלן, "אבל ע"י עשיתיני וא"צ לעליונים, בא לאחד משני פנים: קרירות בתכלית שאין השני נוגע לו כלל, חמימות בתכלית שקוע רק בעניני עצמו ואין מקום לזולתו. שזהו ענין ברד זה שהי' דוקא קרח וגם אש".

בהשקפה ראשונה נראה, לכאורה, שזה שברד הוא קרח ואש, הקרח שהו"ע הקרירות בא לקרר החמימות לעניני קליפה, והאש שהו"ע החמימות בא לחמם הקרירות של עניני קליפה.

ולכאורה צ"ב, שבלקו"ש ח"א בפרשת וארא, מסביר הרבי ענינם של מכות דם וצפרדע, ומבאר שבכללות, קליפה ענינו קרירות לעניני קדושה ואלקות, לכן הביא הקב"ה מכת דם שענינו שענינו חמימות וחיות, שבכללות זהו ענין הקדשה ווארימקייט און לעבעדיקייט, בכדי לחמם את הקרירות של מי נילוס, שמים ענינו קרירות. ומכיון שבקליפה יש ג"כ חמימות (כנ"ל ברשימות) לעניני קליפה - בעצמם, לכן הביא הקב"ה מכת צפרדע, וכמ"ש ושרץ היאור צפרדעים, שבאים מהמים, ובקדושה יש ג"כ ענין המים - הקרירות לעניני קליפה, וכמ"ש "למטר השמים תשתה מים", והוא בא לקרר החמימות לעניני קליפה. ולכאורה נראה שהביאור הזה, והביאור הנ"ל ברשימות הם אותו ביאור, וא"כ למה הוצרכו למכת ברד, אם כבר נפעל הענין? ובפרט לפי קושיית הרבי ברשימות, למה היה צריך להיות נס בתוך נס?

ב. ותירץ לי חכם אחד, שהם ב' ביאורים שונים: אצל מכות דם וצפרדע, המכות היו ענינים של קדושה, והם פעלו לשנות המציאות שהתנגד לזה - של קליפה. משא"כ במכת ברד, הרבי מסביר שהמצריים חשבו שכל פרנסתם באה מהנילוס - מהמטה, ור"ל אין שום השגחה עליונה. לכן בתחילה הביא הקב"ה רק מטר - שהו"ע של קדושה, וכנ"ל כמ"ש "למטר השמים תשתה מים", ללמד אותם שההשפעה באה מהשמים - יש השגחה העליונה. ואח"ז (שזה עדיין לא עזר), המטר הזה נהפך לברד - שהוא קרח ואש, וכמ"ש "ואש מתלקחת בתוך הברד", וכמו שהרבי מסביר כאן שזהו הבעיא של המצריים, וכנ"ל שיש ב' אופנים ב"ואני עשיתיני", א) קרירות בתכלית שאין השני נוגע לו כלל. ב) חמימות בתכלית שקוע רק בעניני עצמו ואין מקום לזולתו. וזהו הדיוק "ואש מתלקחת בתוך הברד", שהתוך ו"הפנימיות" של הברד הוא האש, דהיינו שסיבתה של הקרירות לזולתו, הוא החמימות ואהבה לעצמו. ונמצא שהמכה היה בדוגמת הבעיא שלהם, בשניהם, התוך והפנימיות הוא האש והחמימות. משא"כ במכות דם וצפרדע היו מצד הקדושה, והם פעלו לשנות המציאות שהתנגד לזה.

רק שצ"ע בכללות הענינים, דלכאורה [אע"פ שבלקו"ש מדובה אודות הקרירות וחמימות לגבי עניני קדושה וקליפה, וברשימות מדובר אודות בין איש אחד לשני וכו', אבל מ"מ] מלקו"ש משמע שעיקר הבעיא בקליפות הוא קרירות לעניני קדושה, ואח"ז החמימות דקליפות עצמם, ומרשימות משמע שפנימיות הבעיא הוא חמימות - אהבת עצמו, וכתוצאה מזה יש הקרירות לזולתו?

ג. ואין להקשות מלקו"ש חט"ז פרשת שמות שיחה ב', ששם מסביר הרבי, מה היה התוכן של הגזירה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"? ומסביר ע"ד הנ"ל, שהם חשבו שפרנסתם באה רק מהנילוס וכו'. ולכן רצה שיזרקו ר"ל את היהודים בהנילוס - "היאורה תשליכוהו", שר"ל גם היהודים יחשבו שכל שפעם באה מהנילוס; שהם גם מוגדרים בגדרי הטבע והנהגתה, ובכדי לבטל את הגזירה הזאת, הוצרכו לשים משה רבינו (כשהיה תינוק) בתוך הנילוס. כי משה ענינו רעיא מהימנא, שבמקום שאין רואים אלקות במוחש, הוא מביא את האמונה בפנימיות - במעשה בפועל- שהאמונה תפעול על ההנהגה הרגילה שלו. וכמו שרואים לגבי יתרו, שיתרו היה כומר לע"ז, עד כדי כך, שלא הניח ע"ז שלא עבדה, ואפילו בו פעל משה "לאקרבא לקדושה", שקירב אותו לקדושה. וממילא, עי"ז שמשה - מושיען של ישראל נולד ונזרק בהנילוס, תוך הע"ז וה"אפלייג" של המצריים, שאין ר"ל שום השגחה עליונה, עי"ז ביטלו את הגזירה, ומאז והלאה אי אפשר להשפיע על כלל ישראל את דיעותיהם הכוזבות.

ולכאורה, אם הפעולה הנ"ל פעל ביטול הגזירה, למה הוצרכו למכות דם וצפרדע, וכ"ש למכת ברד, הרי כבר נפעל הענין? והביאור הוא לכאורה בפשטות, שביטול הגזירה דהיאורה תשליכוהו, היה רק לגבי ישראל בכדי שלא יוכלו ח"ו להשפיע על בני ישראל. אבל מכות דם צפרדע וברד, וכנ"ל, היו בכדי לשבור הדיעה הזאת, כמו שהיא אצל המצריים.