ברשימות (חוברת י"ח) כתב בנוגע למעשה העקידה דכיון שכבר נפסקה הלכה (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י ה"ד) דאין הקב"ה חוזר מנבואה לטובה, ואם בא נביא ואמר שחזר אין שומעין לו. וא"כ יצחק לא הי' צריך לשמוע אל אאע"ה, אחרי שידע מהנבואה כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם אצל אברהם צ"ל מסופק באמיתית נבואתו דקח נא את בנך גו' עיי"ש.

ולכאורה יש להקשות שהרי הרמב"ם (בהקדמתו לפיהמ"ש) כתב דכלל זה דנבואה לטובה אינה חוזרת הוא רק "כשיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה כו'" אבל כשהנבואה אינה אלא בין הקב"ה להנביא אפשר שלא יתקיים הטוב ההוא, וא"כ בנדו"ד שהי' הנבואה רק לאברהם הרי אפשר להתבטל? וראה מ"ש בזה בגליון הקודם שיש בזה ב' ענינים, מצד מדתו של הקב"ה ומצד גדרי נבואה עיי"ש.

ויש להוסיף בזה עפ"י מ"ש בחי' הגרי"ז על התורה פ' חיי שרה עה"פ (כד,ז) "ה' אלקי השמים וגו' ואשר דיבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם", ואינו מובן מה נוגע להזכיר כאן בשליחות אליעזר הענין שה' אמר לו לזרעך אתן וגו'? ומבאר עפ"י מ"ש הרמב"ם הנ"ל בפיהמ"ש דאם ההבטחה הוא להנביא עצמו אפשר שיתבטל, משא"כ כשהוא הבטחה לאחרים אינו יכול להתבטל, וזה הי' כוונת אברהם דכיון שהבטיח לו ה' לזרעך אתן וגו' הרי זה הבטחה לאחרים וא"כ בודאי צריכה להתקיים, ובמילא הרי מוכרח מזה שיצחק בודאי ישא אשה [דאל"כ לא יוכל להתקיים] וכיון שאין ראוי לו אשה אלא משם לכן הי' מקוה שה' ישלח מלאך לעזרתו, וממשיך דזה גופא מנלן שזה נחשב הבטחה לאחרים, דאולי ה"ז נחשב הבטחה לאברהם בלבד בנוגע לזרעו שלו? ומביא ראי' ע"ז ממ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל בפ' בחוקותי (כו,מב) עה"פ וזכרתי את בריתי יעקב ואף אף בריתי יצחק וגו' ופירש בתיב"ע שהברית עם יצחק הי' בהר המוריה עיי"ש. ולכאורה הרי בעקידה נאמר בי נשבעתי וגו' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וגו' והרבה ארבה את זרעך וגו' וזהו שבועה לאברהם ואיפה יש כאן ברית עם יצחק? הרי מוכח מזה דאף שנשבע לאברהם אבל כיון שאמר "את זרעך" יש כאן גם שבועה ליצחק, וא"כ עד"ז בנוגע להנ"ל דכשהבטיח ה' לזרעך אתן וגו' הרי זה נחשב הבטחה לאחרים, ובמילא אינה יכולה להתבטל, עכתו"ד.

ולפי"ז י"ל גם בנוגע לעניננו, שההבטחה דכי ביצחק יקרא לך זרע נחשבת להבטחה ליצחק, וה"ז נבואה לאחרים, ובמילא ודאי אינו יכול להתבטל, אבל בהא שהביא הרמב"ם שם מיעקב שהי' ירא שמא יגרום החטא י"ל דאה"נ דבנוגע לההבטחה ושמתי את זרעך וגו' בודאי אי"ז יכול להתבטל דבודאי ישארו מזרעו בכדי שיתקיים נבואה זו אבל עדיין חשש בנוגע לעצמו וכו'.

אלא דמ"מ יל"ע דאם הכוונה משום נבואה, הרי לכאורה כל זה שייך רק לאחר מ"ת שיש ציווי לשמוע לקול נביא, ובמילא צריך להיות שהבטחה לטובה אינה חוזרת דאל"כ לא שייך "בחינת הנביא" כדמשמע מדברי הרמב"ם, וכמ"ש בגליון הקודם שכ"כ הר"ן בדרשותיו דרוש הב', משא"כ לפני מ"ת שלא היו ציווי לשמוע לנביא אי"צ בחינת הנביא ובמילא צ"ל דגם הבטחה לטובה חוזרת? אבל באמת הרי גם בהרמב"ם משמע שענין זה שייך גם לפני מ"ת שהרי הקשה מיעקב, ודוחק לומר כמ"ש בגליון הקודם דע"ז תירץ שמא יגרום החטא, כי מפשטות דבריו שם משמע שהתירוץ ע"ז הוא כיון שהי' נבואה בנוגע ליעקב עצמו לכן יכול להתבטל, אבל אם הוא נוגע לרבים גם אז אינה יכולה להתבטל, ובמילא א"ש מ"ש בהרשימה כנ"ל שגם אז הי' שייך הענין דהבטחה לטובה אינה חוזרת, אבל זה גופא צ"ע דלמה זה שייך גם לפני מ"ת? אם לא דנדחוק דסב"ל להרמב"ם דכיון שכן צריך להיות גדר הנבואה לאחר מ"ת לעולם, לכן הי' כן תמיד אפילו לפני מתן תורה, וצ"ע.

ועי' גם בשמואל א' (טו,כח-כט) ששמואל אמר לשאול: "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" וביאר בזה בחי' הרי"ז הלוי שם עפ"י מ"ש הרמב"ם הנ"ל דנבואה לרעה יכולה להשתנות משא"כ נבואה לטובה, והכא לגבי שאול היתה זאת נבואה לרעה שנלקחה המלכות ממנו, והי' סבור שאול כי יכולה הגזרה להשתנות, וע"ז אמר לו שמואל כי נתנה כבר לרעך הטוב ממך, ואצלו ה"ז נבואה לטובה ואינה יכולה עוד להשתנות כדמסיים וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם עיי"ש, וכ"כ בחי' הגרי"ז שם, ובס' משך חכמה להפטורה דפ' זכור עיי"ש.

וגם בזה יש לפקפק דאי נימא דכל ענין זה דהבטחה לנביא לטובה אינה חוזרת הוא משום "בחינת הנביא" א"כ צריך לומר דזהו רק באופן שהנביא כבר אמר הנבואה לאחרים דאז שייך לבחון אם יאמנו דבריו, אבל כל זמן שהנביא לא אמרו יכולה להתבטל כיון דלא שייך בזה בחינת הנביא, וכאן ששמואל עדיין לא אמר עד עכשיו שהמלוכה תנתן לבן ישי, הי' צ"ל שיכולה להתבטל, ולפי הנ"ל למה אמר לו שמואל ונתנה לרעך וגו' בכדי שידע שאינה יכולה להתבטל, הרי אם לא הי' אומר לו שפיר יכול להתבטל, ומשמע דסב"ל דענין זה דהבטחה לטובה אינה חוזרת הוא ענין מצ"ע דשייך אפילו בלי בחינת הנביא, מיהו אפ"ל באופן אחר קצת שכן גופא הי' הציווי מה' לומר לו שנתנה לרעך הטוב כו', וע"ז הוסיף שמואל דבמילא כיון שכבר נאמר לו שוב אינה יכולה להתבטל.

ועי' בראשית רבה פ' וירא (פנ"ג,ד) רב שמואל בר נחמן פתח לא איש א-ל ויכזב וגו' (במדבר כג,יט) א"ר שמואל הפסוק הזה לא ראשו סופו ולא סופו ראשו כו' אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם לא איש א-ל ויכזב, ובשעה שהוא גוזר להביא רעה ההוא אמר ולא יעשה, בשעה שאמר הקב"ה לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע לא איש א-ל ויכזב ובשעה שאמר לו קח נא את בנך את יחידך ההוא אמר ולא יעשה עיי"ש. וביפה תואר האריך שם לקשר זה בשיטת הרמב"ם הנ"ל, וכתב דצריך לומר דאברהם אמר נבואתו דכי ביצחק וגו' לשרה ויצחק, דלכן לא שייך בזה ביטול עיי"ש, הרי מבואר בזה בהדיא בדברי המדרש כמ"ש בהרשימה שהי' שייך בזה מ"ש הרמב"ם דנבואה לטובה אינה חוזרת.

ברשימות חוברת ח"י (י"ל לפרשת חיי שרה), כתב כ"ק אדמו"ר, וזלה"ק: "כי ע"פ שכל נה"א, הנה ב"נ מצוה על ש"ד, ואין ציווי מיוחד על שמיעה לנבואה, וכ"ש יצחק שלא באת אליו הנבואה, ואיך הסכימו על העקדה.

ואת"ל שהשמיעה לקול ד' היא יסוד כל ז"מ ב"נ, הנה כבר נפסקה הלכה (יד) שאין הק' חוזר מנבואה לטובה..." עכלה"ק השייך לענינינו, וממשיך שם "עוד להקשות וכו'", ואכ"מ.

והנה, בלקו"ש ח"ה שיחה לפ' ויצא (ב) ביאר כ"ק אדמו"ר הטעם מדוע א"א לומר ע"ד הפשט דזה שיעקב אבינו נשא ב' (או ד') אחיות ~ הגם שזה בניגוד להאיסור לישא ב' אחיות ~ הוא כי זה הי' ציווי ע"פ הדיבור ~ כי לא מצינו בשום מקום דנצטווה יעקב אבינו לישא רחל בלהה וזלפה. ומשמע, דבאם הי' לו ע"ז ציווי מפורש מפי הדיבור, היה יכול לעבור על האיסור שנצטוה לפנ"ז. וכמו שכתב שם בהדיא בעמ' 142, וזלה"ק: "(כאטש ס'איז מובן בפשטות8, אז בשעת ס'איז דא א הוראה מפורשת פון אויבערשטן צו טאן א געוויסן ענין, מוז מען אים טאן אפילו אין פאל ווען ער איז ניט בהסכם מיט א מצוה ואפילו ~ נגד א מצוה שנצטוו...)." ושם בהע' 8 כתב כ"ק אדמו"ר: "שלכן לא הוזקק רש"י לפרש שום טעם על ששלח אברהם את ידו לשחוט את יצחק (וירא כב, יו"ד) ~ אף שב"נ הוזהרו על ש"ד (נח ט, ה-ו) ~ מכיון שזה היה עפ"י הדיבור." עכלה"ק.

ומשמע מכל הנ"ל, דהגם שעקידת יצחק היתה בניגוד להציווי שנצטוו על ש"ד, מ"מ היה מותר לאברהם לשחוט את יצחק, מכיון שזה היה עפ"י הדיבור.

דנראה, דבלקו"ש סב"ל בפשיטות, שאברהם אבינו היה חייב לשמוע להקב"ה ולעשות העקידה, משא"כ בהרשימה כתב, שמצד הציווי שנצטוו ב"נ על ש"ד, לא היו צריכים להסכים להעקידה?

ולענ"ד, אפשר לומר, שזהו הכוונה שם בהמשך הרשימה "ואת"ל שהשמיעה לקול ד' היא יסוד כל ז"מ ב"נ..." דהיינו, שאם תרצה לתרץ, שמכיון שהציווי על העקדה היה ע"פ הדיבור, לכן היה מותר לאברהם לשחוט את יצחק ~ הגם שזה נגד הציווי שנצטוה לפנ"ז ~ כי כנ"ל, ע"פ הוראה מפורשת מהקב"ה יכול אברהם אבינו לעבור אפי' על ציווי שנצטוה לפנ"ז ~

[ואולי יש לדייק זה ממ"ש שם לאח"ז "...היא יסוד כל ז"מ ב"נ..." דהיינו, מכיון שכל יסוד ז"מ ב"נ הוא השמיעה לקול הקב"ה, ממילא כשהקב"ה מורה לו לעשות איזה דבר ~ אע"פ שע"י זה יעבור על ציווי מפורש ~ צריך לעשותו. כי באם לא ישמע לקול ד' מפני שעי"ז עובר על מצוה שנצטוה לפנ"ז, הרי הוא עובר על יסוד כל המצוות שהוא השמיעה לקול ד'. ומצד אותו יסוד של המצוה שנצטוה לפנ"ז, צריך עכשיו לשמוע בקול ד']

~ צריכים לבוא להשאלה השניה שאין הקב"ה חוזר מנבואה לטובה כו'.

(ואולי י"ל, שזהו גם הטעם בשינוי הלשון; דלפנ"ז כתב "ואין ציווי מיוחד על שמיעה לנבואה", וכאן כתב "ואת"ל שהשמיעה לקול ד' היא יסוד כל ז"מ ב"נ", כי כנ"ל, הטעם שהיה יכול לעבור על ציווי מפורש הוא, מכיון שזה היה ע"פ הדיבור (קול ד')).

והעירני חכם אחד, שאולי י"ל באופן אחר, שבלקו"ש מדבר ע"ד הפשט, וכאן בהרשימה ע"פ דרך ההלכה. ואכ"מ.

בחוברת כ', שי"ל לש"פ ויצא, בביאור העובדא דרחב"ד כו' שדי מיטרא ~ יש מקום להעיר איזה פרטים אשר על אף שמובנים מאליהם, יכולים אולי להועיל למי שנתקשה בלימוד הענין.

א) מובן ופשוט שדרכי הלימוד דפרד"ס, דרכים שונים הם, ולא בכל פעם אפשר להתאים ולהשוות הביאור ע"ד הדרש והרמז כו' עם הביאור ע"ד הפשט (אף שצריך להשתדל ולנסות כו'). ובמילא, אין לתמוה שהפירוש "כל העולם בצער" שבהרשימה הוא רק על הירידה בעולם כתוצאה מזה שרחב"ד בביתי' כו', ולא כפירוש הפשוט שהצער הוא על זה שפסקו הגשמים, בהתאם להצער בא הא' ("חנינא בצער") שקשור עם ירידת גשמים.

ב) בנוגע לכללות ענין הגשמים ~ יש כמה דרגות:

1) הדרגא הכי נעלית היא ~ שהעולם אינו זקוק לגשמים (שיש בהם גם ענין בלתי-רצוי, "קשה כו' כיומא דדינא"), כיון שישנה לחלוחית כו' ממי התהום ~ כמו בימי יסורי דרבי, וכן בעת ההליכה בדרך של רחב"ד, כשפועל ומשפיע בעולם.

2) למטה מזה ~ שהעולם זקוק לגשמים, כדי שלא יהי' בצורת ורעב, וזוכים לגשמים ע"י הנהגה טובה, וגם אם היתה הנהגה לא טובה, הרי אם שברו עורפן, עשו תשובה ונמחלו עוונותיהם, יורדים גשמים.

[ובזה גופה (כשיורדים גשמים כיון שעשו תשובה) ישנם ב' אופנים:]

3) אופן נעלה ~ "ונתתי גשמיכם בעתם" (בלילות) דוקא, כבימי שמעון בן שטח כיון שהדור הוא במצב נעלה (אף שאינו במצב נעלה כל כך שלא יהי' צורך בגשמים).

4) ולמטה מזה ~ שיורדים גשמים גם ביום, כיון שאינם במצב נעלה (אף ששברו עורפן ועשו תשובה).

5) אם לא שברו הבריות את עורפן ולא עשות תשובה כו' ~ אין יורדים גשמים, ואז אין יורדים גשמים, ואז נעשה בצורת ורעב ח"ו. [ופשיטא שבצורת ורעב גרועים באין-ערוך מהענין ה"בלתי-רצוי"... שבגשמים שקשים כיומא דדינא, או מהאי-נעימות שבירידת גשמים ביום!...].

ועפ"ז סרה התמיהה איך אפ"ל ש"העולם בנחת" בגללל שיורדים גשמים, אף ש"קשה יומא דמיטרא כו'".

ג) אין מקום לקושיא למה התפלל רחב"ד שלא יהי' צורך בגשמים גם בהיותו בביתו ~ כיון שזהו דבר והיפוכו: רחב"ד מצ"ע הוא מובדל מן העולם, ורק במצב של הליכה בדרך, הליכתו בעולם, יכולה להיות ההשפעה בעולם שלא יצטרך לגשמים, משא"כ כשהוא בביתו, בהתבודדותו בפ"ע (ע"ד קודם ירידת הנשמה למטה), שאז אינו משפיע ופועל בעולם (ולהתפלל עם זה ~ הוי תפלת שוא).

בחוברת כ"א י"ל לשבת זו, בהחשבון די"ג שנה מיום ליום ~ מונה רבינו עשרים יום יתרים: ה' ימים מערב שבת שבא לשכם, יום א' במעבר יבק, ז' ימים שנס מלבן, ושבעת ימי המשתה.

ובפשטות הכוונה להמפורש בכתוב (ויצא כט, כז) "מלא שבוע זאת", "והן שבעת ימי המשתה" (פרש"י), ואח"כ "ונתנה גו' בעבודה אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות", היינו, שהשבע שנים שעבד ברחל התחילו לאחרי שבעת ימי המשתה.

ויש לעיין, דלכאורה, כשנשא את רחל מיד לאחר שבעת ימי המשתה דלאה, היו עוד שבעת ימי המשתה של רחל.

~ ואף שלא נתפרשו בכתוב, הרי לא מסתבר שיגרע חלקה של רחל מחלקה של לאה. ובפרט שמהפסוק "מלא שבוע זאת" לומדים הן כללות הדין דשבעת ימי המשתה, והן הדין שאין מערבין שמחה בשמחה (ראה ירושלמי מו"ק פ"א ה"ז ובמפרשים) ~

ובמילא התחילו שבעת שנות העבודה ברחל ב' שבועות לאחרי נישואי לאה, וא"כ, ע"פ החשבון דג' עיבורין של ו' חדשים וב' ימים ושבועיים טומאת לידה, יהי' לוי במעשה שכם בן י"ג שנה ושבוע א'.

אלא שאין זו קושיא, שהרי, זה שחשבון זמן העיבור הוא ששה חדשים וב' ימים, פירושו, שפחות מזה אי אפשר (והחשבון הוא שמספיק הזמן לג' עיבורין באופן שלידת לוי יכולה להיות בדיוק י"ג שנה לפני מעשה שכם), אבל אם נרצה להוסיף גם שבעת ימי המשתה דרחל, נוכל לומר שזמן העיבור הי' ב' (או ג') ימים יתרים על ו' חדשים וב' ימים, וגם אז יעלה החשבון מדויק מיום ליום.

והטעם שרבינו לא נחית לזה ~ כיון שלא נתפרש בכתוב ע"ד ז' ימי המשתה דרחל.

ברשימות חוברת כ"א, י"ל לשב"ק זו, יש איזה ענינים הדרושים ביאור, וכדלהלן:

א) "שמביאה א' נולד ראובן... שהוא הי' טפה ראשונה שלו (פירש"י עה"ת)ב,...". ובהע' ב' שם: "ואף שאין האשה מתעברת מביאה א'. בב"ר פמ"ה משמע קצת שהוא פלוגתא אם מתעברת מביאה א', אבל ביבמות (לד. וע"ב) מקשה הש"ס בפשיטות והא אין אשה מתעברת וכו'. כן משני אתמר תמר באצבע מיעכה דאר"י וכו', וגם כאן כן בתוד"ה שלא (יבמות עו.).", עכלה"ק.

במ"ש "וגם כאן כן בתוד"ה שלא", הכוונה שגם לאה מעכה באצבע, ולכן נתעברה מביאה א'. ולכאו' יש להקשות, (על התוס'), דלפי זה, למה בדף לד: אמר ר' יצחק "כל מועכות של בית רבי תמר שמן ולמה נקרא שמן תמר ע"ש תמר שמיעכה באצבע" ~ הלא אדרבא ~ הול"ל כל מועכות של בית רבי לאה שמן.

עוד יש להקשות, למה לא סגי לי' במ"ש רש"י בראשית י"ט לו "ותהרין וגו'" אף על פי שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן (בס"א עדותן) לחוץ ועברו מביאה ראשונה" ~ דלכן לא קשה איך לאה נתעברה מביאה ראשונה, ולא צריך הטעם דמיעכה. (ולכאו' זהו קו' הגליון הש"ס אלא שכתב י"ט לז ולא לו. אבל, לאחר העיון באמת אינו כן ~ מזה שכתב וברא"ם שם בשם המדרש רבה ~ ובכלל אינני מבין הקשר להגמרא). ועוד, אי נחתינן למיעכה ביד ~ שעושה פ"פ, א"כ, למה חשד יצחק לרבקה (שבא עלי' אליעזר) משא"כ יעקב לא חשד לאה, ועוד, בכל טענת פ"פ יש לחשוש למיעכה ~ וא"כ יותר הול"ל משום שליטה בעצמן מאשר מעיכה.

ב) "ואח"כ נס מלבן ז' ימים".

לכאו' מפרש"י בראשית כ"ט ל-ל"א מוכח שיעקב לא נס מלבן כ"א ארבעה ימים ~ כיון "שהרי דרך שלשת ימים בינו ובין לבן...", יעו"ש.

ג) "ויום אחד על מעבר יבק".

גם הכא קשה לי למה לא מנה גם היום של ויכוח יעקב ולבן וחפישת לבן לתרפיו ~ שהיה יום שלם ~ שהרי בדברי שניהם: ואלקי אביכם אמש אמר אלי לאמר, ראה אלקים ויוכח אמש ואח"כ (לא, נד) וילינו בהר, ואח"כ (לב, א) וישכם יעקב בבקר וגו'. (אבל י"ל שפגיעה במחנות המלאכים, וישלח יעקב, הי' ביום של ליל מעבר יבק.

ד) ע' 4: "עשרים (או כא) יום". ובפענוחים ע' 10 הע' 18: "כנראה מסתפק רבינו אם להוסיף עוד יום א' בשביל הדרך ממעבר יבק לסוכות (או מסוכות לשכם), שלא נתפרש בכתוב...". ולכאו' אין בזה שחר ~ דממ"נ ~ אם יש להסתפק לא' ~ יש להספק להשני (כ' או כב). ועוד ועיקר, למחרת מעבר יבק ~ ויזרח לו השמש והוא צולע על יריכו (לב, לב), וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה (לג, טז) ~ וכן בפשטות יעקב בא לסוכות ובנה סוכה (ולא בית) וזהו יום הא' שבא שם ~ דמקצ' יום ככולו. וכן לאחר ישיבה י"ח חודש בסוכות ~ ביום א' (ע"ש) נסע לשכם, ויקן חלקת השדה.

אלא, הנראה לי הוא, שנסתפק אם ויהי ביום השלישי הוא שלישי בשבוע כמו שהוא שלישי למילה ~ כיון דדינה יצאה ביום א', וישכב אותה, עד שבאו בני יעקב מן השדה ויענו במרמה, ושכם פתה אנשי עירו למול א"ע, אולי לא מלו עד יום ב' בשבוע, ופשוט. וי"ל דזהו מ"ש לעיל "ועוד ב"י, שביום הג' כו'" שיש בזה שני פי' וזה שהדגישו לעיל הוא ליום שלישי בשבוע ואח"כ הסתפק שלישי למילתם.

ה) "ואיתא בר"ה (יא.) יולדת לז' יולדת למקוטעין ~ ו"ח וב' ימים (עיין בתוד"ה אלא, שם)." ובתוס' שם, (כמו שהובא בפענוחים הע' 21): "ולמאי דמסקינן דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין, לא היה צריך לשנויי שנה מעוברת היתה, דכי מדלית נמי ימי טומאה, טבלה נמי בליל חמישי לחג, ואפשר דילדה ביום אחרון של פסח שזהו החשבון דו' חדשים וב' ימים." ולכאו' יל"ע למה הוצרך לתוס' ~ הלא בגמ' אי' יותר מפורש: יולדת לשבעה יולדת למקוטעין שנאמר: ויהי לתקופות הימים ~ מיעוט תקופות שתים (ו"ח) ומיעוט ימים שנים.

ו) "לכאורה אפשר להביא ראי' שע"כ ילדו האמהות לז' מקוטעים מהא דנולדו ליעקב במשך ז"ש י"א בנים ובת... ואי ילדו לז' שלמים, איך שמרו טומאת לידה (למד"א שגם בחו"ל קיימו האבות כל התורה), וע"כ שהוא לז' מקוטעין."

מאד מאד תמוה לי, כיון שכל החסר הוא י"ב שבועות ~ ג' חדשים, (מכיון, שי"ב ולדות פעמים ז"ח הם פ"ד חדשים ~ ז' שנים. י' שבועות לטומאה בין בן לבן, וב' שבועות לבת), והשבטים נולדו בין שנות ב"א קצ"ב-צ"ט בקיץ, וא"כ, יש קצ"ג, קצ"ו וקצ"ט שהם מעוברין ~ ח, י"א, י"ד למ"ק הקט"ז. (דסוד העבור הוא מ"ע כמ"ש הרמב"ם, ותרי"ג מצות שמרתי אצל לבן).

ועוד, מהו הכוונה בקטע זה: אם להוכיח ללוי ~ הלא ע"כ צ"ל מקוטעות ~ דא"כ לא הי' בן י"ג. ואין לומר מופלא הסמוך לאיש ~ ורק שמעון הי' י"ג ~ כיון דרש"י כתב ולא בפחות. ואם הוא לכללות השבטים לאחרי לידת לוי ~ הלא אין כל הכרח שמקוטעין צ"ל ו"ח וב"י, כ"א (בשמואל מקרא) וביצחק אם מל א"א ביוה"כ, ושרה פירסה נדה בי"ב בחודש ולאחר ז' נקיים טבלה, ולכן בליל חמישי דחג טבלה וצ"ל שנולד בפסח ~ מועד הבא לכן הוא ו"ח וב"י. אבל בשבטים, י"ל י"ח וג"ש, ולכן שמרה שבועות דטומאה.

ז. "אלא שזה אינו, שהרי אפ"ל שרק לידתם הי' בזא"ז ולא זמן עבורן, וא"כ אפשר לומר שילדו לז' שלמין. ובתרגום יב"ע מוכח שעכ"פ עיבור דינה היה בבת אחת (ברא' ל' כ"א)." וי"ל שבזה אומר שי"ל תיווך בשני הדברים ~ הן שהעיבור הי' זא"ז, והן שלא ילדו למקוטעין ~ דמפשט הוא זא"ז ~ אפי' הורתם, ומה שהקשה איך שמרו טומאת לידה ~ באמת רק צריכים זמן לי"א ולדות ~ כיון שהי"א והי"ב הם בב"א. ולכן, י"א פעמים ז"ח הם רק ע"ז חדשים ויש שבע חדשים לחלק לי"א שבועות טומאה.