ברשימות חוברת י"ט שי"ל לפ' תולדות (תכנית רשי"ד) לאחרי שמסביר ב' השיטות דיעקב ועשו ~ מסביר דיוק הלשון מה שעשו שאל ע"ד מעשר בתבן דייקא, ואילו בהייעוד דלע"ל נאמר, "בית עשו לקש". וזלה"ק: עשו שאל ע"ד מעשר בתבן לע"ל נאמר בית עשו לקש, והחילוק ע"פ מ"ש בתוס' ר"פ כירה והמקבל (ב"מ קג.) דתבן הוא הנקצר עם השבולת והוא הניתן לבהמה משא"כ קש שנשאר מחובר לקרקע וגם מאכל לבהמה אינו, אין לו שייכות לשבולת כלל. ע"ד מ"ש בקונ' ומעין שבתחלה נמשך לחוטא חלק בראש כ"ז שיש בו עדין הארה מצד הקדושה ~ תבן ~ משא"כ סו"ס לא יאבה גו' קש אותיות שק אשים כסותם ארי' כבקר יאכל תבן גם לע"ל. עכלה"ק.

והביאור (ע"פ פענוח המו"ל): שבנוגע למעשר שענינו המשכת הקדושה (שיש לו שייכות עם הקדושה), שאל ע"ד מעשר בתבן דייקא, בדוגמת תבן שיש לו שייכות לשבולת ולכן גם לע"ל נאמר "ארי' כבקר יאכל תבן" כלו' שזה לא יתבטל גם לע"ל.

משא"כ בנוגע לביטול קליפת עשו לע"ל נאמר בית עשו לקש דייקא ~ בדוגמת קש שאין לו שייכות לשבולת כלל שמורה על ענין הקליפה (שהוא אותיות שק, ע"ד מ"ש "שק אשים כסותם" שהוא לבוש שק שהחיצונים יונקים ממנו) שזה יתבטל לגמרי לעתיד לבא.

ויש להעיר ממ"ש בהתוועדות י"ט כסלו ה'תשמ"ג (בלתי מוגה) אות ל"ב: המשל שהפסוק נוקט גבי בית יוסף ובית עשו הוא: והי' בית יעקב אש ובית עשו לקש. כאן נשאלת השאלה: מדוע נמשל בית עשו לקש ולא לאפר. נכון שהקש איננו מציאות חזקה אבל בכ"ז הרי זו מציאות. ואדרבה, יש דברים שבהם הקש הוא חלק חשוב מהם, כגון הסוכה שהסכך שלה עשוי מקש וכו'. והיות שבית יוסף נמשל ללהבה הי' צריך להמשיל את בית עשו לאפר המתהווה כתוצאה מאש, אשר הדבר הנשרף איננו מציאות כלל וכלל (כידוע החילוק בין שריפה לפיזור ברוח בעניני הלכה).

אלא ~ כאן טמונה נקודת הביאור: מציאותו של "בית עשו" לא תתבטל לגמרי לעתיד לבא, אלא היא תהי' כמו קש, מציאות שיש בה תועלת אלא שהיא טפלה ובטלה לגבי מציאותם של ישראל.

וכמו שנאמר בפסוק ~ "ועמדו זרים ורעו צאנכם", לעתיד לבא, תהי' מציאות של זרים, כדי לעשות את המלאכות הפשוטות עבור עם ישראל, כי ישראל יהיו עושין רצונו של מקום, ולכן אין הם צריכים לזרוע או לחרוש וכיו"ב, אלא הדבר יעשה ע"י אומות העולם (ועיי"ש בהמשך).

הרי שכאן מדייק מהמילה "קש" שמציאותו של "בית עשו" לא תתבטל לגמרי לע"ל.

משא"כ בהרשימה מדייק מהמילה "קש" שאדרבא בית עשו יתבטל לגמרי משא"כ תבן שגם לע"ל נאמר "ארי' כבקר יאכל טרף" שלא יתבטל?

ואולי יש לחלק שבהרשימה מדייק מה שכתוב "בית עשו לקש" ממה שלגבי מעשר שאל בתבן דייקא, משא"כ בהתוועדות הנ"ל מדייק מה שכתוב "בית עשו לקש" ממה שבית יוסף נמשל ללהבה, א"כ הי' צריך להמשיל בית עשו לאפר שנמשך כתוצאה מאש.

וא"כ י"ל דישנם כאן ג' דרגות, תבן קש ואפר, ולפ"ז י"ל דבהרשימה מסביר איך שקש אינו כמו תבן שתבן לא יתבטל כנ"ל, משא"כ קש, דהיינו בית עשו יתבטל, ובהתוועדות הנ"ל מסביר איך שמצד שני ביטול בית עשו לא יהיה כמו אפר ביטול לגמרי אלא שיהיה באופן שהיא טפלה ובטלה לגבי מציאות של ישראל.

[וא"כ אינו בדיוק כמו הפענוח דהמו"ל שם בהרשימה שכתבו שם שבית עשיו (קש) יתבטל לגמרי לע"ל].

חשבון מכוון למה לי?

א) "י"ג שנה למצות. ונלמד מבראשית... ולוי באותו פרק בן יג"ש הי' וקרי לי' איש... ובתיו"ט שם שאין החשבון מכוון... ואפ"ל שהוא מדויק, ומיום ליום".

הטעם לזה י"ל: למאן דאמר יג"ש למצוות אינו בכלל שיעורין הלל"מ והלימוד מחשבון זה, לפי התויו"ט שמונה ו"ח של בית אל וילדו לז' חדשים, אימא צ"ל יג"ש וג"ח. (ע"ד בן סורר ומורה שכל ימיו רק ג"ח ולאח"ז אינו יכול להיות בן סורר ומורה).

ולאחר שמקשה על התויו"ט הייתי אומר שהי' ג"ח פחות מיג"ש. (או רק י"ב שנה אם נולדו לט"ח) ובפרש"י איתא דגמירי שהי' יג"ש (ועיין בלקו"ש ח"ה ע' 150 הע' 2 שהיסוד ל"גמירי" הוא מב"ר ס"פ, יו"ד). לכן קאמר דבאמת מכוון ~ כיון שנולדו לז"ח מקוטעין (ו"ח וב"י).

ז' ימי המשתה דרחל (גליון)

ב) "חכה ז' ימי המשתה". ובגליון העבר הקשה א' מאנ"ש דהלא גם לרחל היה ז' ימי משתה. ותי', שמונה רק המפורש בקרא. וכ"ת נוסיף השבוע של המשתה של רחל, נוסיף ב' או ג' ימים לעיבור ראובן ושמעון. שהדיוק כאן הוא שמספיק להיות יג"ש, ולא שצ"ל שנולד לו"ח וב"י. ויש להק' ע"ז, דלקמן מונה יום השבת שחנה יעקב פני העיר, שהוא סברא (אף שרש"י כ' שויחן הי' בערב שבת), שאינו מפורש בקרא. (ועיין לקמן שיותר מובן שהי' ז' ימי משתה לרחל מחני' מחוץ לשכם בשבת). ועוד, כוונת רבינו אינו רק שמספיק שהי' י"ג, כ"א שלא הי' יותר מזה ~ כמו שיוצא לדעת התיו"ט ~ ואי נימא כנ"ל שהי' עוד שבוע של משתה רחל, מי יימר שבאמת לא נולדו לו"ח וב"י והי' יג"ש ושבוע?

ול"נ עפמ"ש בסה"ד בשם ילקוט ראובני (דף קכח, א) שחתונת יעקב ולאה הי' בשבת הגדול. ומולד ניסן באותו שנה (ב"א קצ"ב), הי' וכ"ג ש"ט. א"כ, ר"ח ניסן היה בשבת, ושבת הגדול ח' ניסן. ומלא שבוע זאת הי' לשבת הבא. שמזה יוצא, שז' ימי משתה של רחל הי' ז' ימי הפסח ~ שלא עבד יעקב, ומ"מ עלה לחשבון ז' שנים. והרוצה לחשוב יצא ויחשוב. וראה לקמן הע' ח' באו"א.

אלא, דמזה קשה, דהטעם של מלא שבוע זאת הוא שלא לערב שמחה (של רחל) בשמחה (של לאה), ועפי"ז ממ"נ הי' עירוב שמחה; שמחת רחל בשמחת יו"ט.

כמה ימים ברח יעקב מלבן (גליון)

ג) "ואח"כ נס מלבן ז' ימים". בגליון העבר הקשיתי, דלכאו' מפרש"י (בראשית ל"א, כ"ב-כ"ג (שם יש טה"ד)), משמע שרק נס ארבעה ימים. וראיתי מיישבים עפ"י פי' הרא"ש בפרש"י, (ובאמת כ"ה במהרז"ו לב"ר), שהמגיד הלך שלשה ימים ללבן, ולבן חזר לביתו ג' ימים לראות אם הניחו התרפים, וכשלא מצאם ביום השביעי רץ לאחר יעקב.

ולכאו' פי' זה אינו מובן כלל וכלל:

(א) כמו שהם עצמם העירו הוא חסר בפרש"י.

(ב) אם הי' איזה ספק אצל לבן שגנבו התרפים, למה לקח לו ג' ימים לחזור לביתו; אם לדרך ז' ימים הלך ביום א', (ולקמן משמע כחצי יום ~ אם הויכוח הי' באותו יום), א"כ דרך ג' ימים הי' יכול לילך בכמה שעות. ודוחק גדול לחלק בין רדיפה על גניבה ודאית אם רדיפה על הספק.

(ג) ביותר אינו מובן: עפי"ז, הז' ימים אינו משום הליכת המגיד, כ"א משום שלבן חזר ג' ימים לאחר שיעקב הלך ג' ימים. וכיון שרש"י כבר פי' לעיל שהטעם שויוגד ללבן "ביום השלישי שהרי דרך שלשת ימים הי' ביניהם", וכדפי' (עוה"פ) בולבן הלך לגזוז את צאנו, א"כ למה נוגע כאן לכתוב עוה"פ (פעם ג') שהלך המגיד ג' ימים; הול"ל "דרך שבעת ימים" (כל אותן) ג' ימים ששב לבן לביתו הלך יעקב לדרכו נמצא יעקב רחוק מלבן ששה ימים".

אלא, ע"כ צ"ל, דלפי פרש"י השבעה ימים בנויים על ההרחקה (כל' הגו"א) של יעקב ללבן, לאחר שהלך המגיד ג' ימים לכאן ויעקב ג' ימים לכאן.

אבל, מ"מ קשה ל' רש"י "ובשביעי השיגו".

ויכוח יעקב ולבן ~ יום בפ"ע או לא (גליון)

ד) "ויום א' שלן על מעבר יבק". ובגליון העבר הקשיתי, שלכאו' יש "יום ויכוחא רבא". וראיתי מיישבים כפי' הראב"ע והחזקוני, שבא הקב"ה ללבן בלילה קודם שהשיג לבן את יעקב, וביום השביעי השיג וחיפש, וביום השמיני פגש את עשו ובא למעבר יבק. אבל משום שלפי פשטות הכתובים בא הקב"ה ללבן לאחר שהשיג את יעקב (מרחוק), כ' לקמן עשרים (או כ"א) יום לצאת ידי ספק זו.

ויש להקשות ע"ז:

(א) עפ"י יישובם לעיל שלבן חזר ג' ימים לביתו לראות אם הניחו התרפים, "ובשביעי כשראה לבן שלא הי' בבית רדף אחר יעקב", א"כ למה יבא הקב"ה ללבן עוד קודם שחשב לרדוף אחר יעקב. ואף שי"ל שהכוונה בזה הוא, שבשביעי רדף אחר יעקב, כשראה בלילה הקודם שלא הניחו התרפים, ובלילה ההוא בא הקב"ה בחלום מפני שידע שישיגם בו ביום ~ א"כ למה רדף אחר יעקב. (ב) בכלל, לפי פשש"מ, הטעם שלבן נס אחר יעקב לא היה (רק) בשביל התרפים, כ"א משום למה נחבית לברוח. ומה שהי' רוצה לעשות מטוב עד רע, הי' משום הסכלת עשו ולא משום גניבת התרפים, דאל"כ, הפסוק יש לאל ידי היה צ"ל לאחר למה גנבת אלהי, שאז היה הולך על שני טענותיו. ואדרבא, י"ל דלפי הראב"ע רדף לבן אחר יעקב כמה ימים (כפי' הרשב"ם והרמב"ן), ויום קודם שהשיגם הזהירו הקב"ה. דבראב"ע אי' ויבא אלקים וכבר בא והכוונה ~ קודם וידבק. דאל"כ, כבר מאוחר להזהיר לבן. (ובלקח טוב מחלק בין וידבק לוישג (שוידבק היה מרחוק, בלילה, ווישג היה מקרוב, בבוקר, כשהשיגם ממש).

(ג) אין לומר שמספקא לי' בין פשטות הכתובים לפי' הראב"ע, (דנוסף לזה שיש לחשוש מז' ימים שנס יעקב, לעשרה ימים, ושאר ספיקות בחשבון זה), כיון דכל החשבון הוא לפי פרש"י, ולפי פשש"מ בא לאחר שרדף אחרי יעקב, א"כ, הול"ל "יג"ש י"ח חודש וכ"א יום", ולכל היותר כ"א (או כ') יום. (ובפרט (כמ"ש בפענוחים) שבכ"א יום הוי י"ג ויום א' שכן צ"ל לפי האמת).

שמירת שבת בבריחת יעקב

ה) "ואח"כ נס מלבן ז' ימים, ויום א' שלן על מעבר יבק". בס' זכרון על פרש"י ע"פ דרך שלשת ימים, מביא יש מקשים דהלא לפ"ז יעקב הלך בשבת, דאין לך ז' ימים בלא שבת. ותי' דקושיא זו אינו, דכל הז' ימים בנויים על ההרחקה של וישם דרך שלשת ימים גו'. אבל, כנראה, רבינו לא סב"ל כפירוש זה, מדכתב "נס מלבן ז' ימים".

ולתרץ קושיות הנ"ל: א) מהו החשבון של ז' ימים, ב) למה לא מנה יום הויכוח, ג) האם יעקב שמר שבת הלז, אוי"ל (בדוחק עכ"פ), שז' ימים נס, היינו, דבפשטות יעקב דיבר עם נשיו בסוף הו' שנים, שעפ"ז יומתק מה שאמר יעקב והנה איננו אלי כתמול שלשום; דהלא זה כבר כמה שנים, ומאה חליפות השכר, ומה יום מיומיים? אלא שבאותו יום נגמר עוד שנה (שנה ו' ~ תרי שני חזקה) שבא לבן על צאן יעקב, וראה שכל הצאן היה שלו באמת. ובאותו ועידה עם נשיו החליטו לברוח. ולמחרת לבן הלך ג' ימים לגוז צאן בניו, ואז ברח יעקב. וכיון שחישב וכנס כל חפציו בג' ימים אלו לברוח, ביחד עם הד' שברח בפועל הוא ז' ימים.

וי"ל, הטעם שלא חשיב יום הויכוח הוא, דויוגד ללבן ביום השלישי (וכמו שמסתבר שהמגיד הלך במהירות יותר (עכ"פ קצת) מיעקב, שהיה טעון משא גדולה ביותר). א"כ, יכול להיות שלבן רץ אחר יעקב בו ביום, ובו בלילה בא הקב"ה ללבן. וא"כ, יוצא שכבר רדף יעקב חצי יום לפני שבא לו הקב"ה בחלום הלילה. ולמחרת לאחר חצי היום פגש את יעקב והתווכחו ביניהם. ובו בלילה נחו בגלעד. וזה היה יום הד' לבריחתו בפועל, ויום הז' משהחליט ונשתהה לברוח. יום ה' הלך למעבר יבק וליום ששי פגש עשו ומשם הלך סכתה.

אבל גם לפ"ז ק"ק ל' רש"י "כל אותן ג' ימים". ועוד, יעקב החל לעבוד בח' ניסן. וכ' שנה וב' שבועות (משתה של לאה ורחל (עיין לעיל הע' ב', ולקמן הע' ח' וט')) לאח"ז הוא כ"א ניסן. א"כ יעקב עשה 'ויברח' ביום כ"ב לחודש ניסן (ועיין לקמן הע' ח'). ומולד ניסן באותו שנה א"ח תשכ"ב. א"כ, הלך מיום ב', עד יום השבת ובכלל. ואוי"ל, כיון שהי' מצב של פיקוח נפש ~ מעשו ~ ויירא שמא יהרג, א"כ הי' מותר לילך בשבת. (ולכן י"ל שלא רצה לילך עם עשו יותר ממה שהי' צריך. ועיין לקמן שי"ל שזה מסייע שסוכות היה בחו"ל).

חניית יעקב מחוץ לעיר שכם בשבת קודש

ו) "לשכם בא ע"ש... וא"כ ע"כ הי' שם גם בש"ק, ורק ביום א' יצאה דינה". לכאו' יש להקשות דמהו ההכרח; ממילא יעקב חנה מחוץ לעיר כדי ליטע אהלו לש"ק, אבל מ"מ י"ל שדינה יכולה היתה לצאת בשבת ~ דלכאו' י"ל שהיו בתוך אלפים אמה לעיר, כדמשמע מויחן את פני העיר. ובב"ר המצויין שם (פס"ט, ו) הובא בפענוחים הע' 16: נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין כו'. אבל ברש"י רק אי' "בערב שבת". ועוד, (לפי פשש"מ) אם בא עם דמדומי חמה, איך הי' זמן לבנות מזבח ולהקריב קרבנות?.

מנין חדשים אצל שנים

ז) "הא דל"ח ימים אלו היתרים על כב"ש וכ"ש... משום שאינו עולה אף לחודש. ופשוט". ואעפ"י שפשוט שאינו מונה ימים פחות מחודש, מזה משמע שאילו הי' חודש הי' מונה. ועפי"ז קשה מוישב עמו חדש ימים (ברא' כ"ט, י"ד) שעפ"י פשש"מ לא היו בכלל אעבדך שבע שנים, כדפרש"י שם "ואף זו לא לחינם...". ולפלא שלא העירו בזה.

בענין כ' (או כ"א) יום

ח) "וא"כ הי' בס"ה אחרי הנישואין דלאה: יג"ש י"ח חדש ועשרים (או כ"א) יום".

רבים הקשו מהו הכוונה באומרו "עשרים (או כ"א) יום". ואמרו מה שאמרו. ומן השמים הניחו מקום לגדור. ונ"ל ע"פ מה שכתבתי בגליון העבר, שהיום שנסע יעקב לסוכות הוא יום הראשון של י"ח חודש, וכן היום שנסע לשכם הוא היום הראשון של הו"ח שהי' ב(שכם וב)בית אל, שמזה יוצא דבר פלא ומתוק לחיך.

יעקב נשא את לאה בשבת הגדול, כמ"ש בילקוט ראובני שהבאנו לעיל. וזה הי' בח' ניסן. במילא, יג"ש י"ח חודש וכ' יום הי' בכ"ז תשרי, ולפ"ז יעקב עזב את סוכות בכ"ג תשרי. (ועפ"ז יומתק עוד יותר למה נק' סוכות). ויש לחקור איפה הי' יעקב באותו שעה. מצד אחד נראה שהי' בחו"ל ~ כמ"ש ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען, דמשמע דעד השתא הי' בחו"ל. (ועיין לעיל הע' ה', דאם פגישת יעקב ועשו היה בשבת, לא ילך יותר מן המוכרח). ויעקב שמר יו"ט שני של גליות ~ א"כ איך הי' יכול לילך בשמח"ת? וכמ"ש בפיוט אגיל ואשמח "יעקב שמח בשמחת תורה".

ומצד השני, נראה שהי' בארץ ישראל ~ כמ"ש ויפגעו בו מלאכי אלקים, וכמ"ש ברש"י שם מלאכים של א"י שבאו לקראתו ללוותו לארץ, ולא מסתבר ששהו י"ח חודש בחו"ל. ובעיקר, ידענו שהיום שבא לשכם הי' ע"ש (כמ"ש ברש"י שם, ובהרשימה מב"ר). וא"כ לא יוכל להיות שהי' שמח"ת ביום ה', משום "דלא אד"ו רא"ש", א"ו הי' בא"י ושם שמח שמח"ת. ומפני ספק זו כתב רבינו "עשרים (או כ"א) יום". אלא דיש להקשות ע"ז דאם חתונת יעקב בח' ניסן, ושהה ז' ימי משתה ללאה (ולרחל) יוצא שברח ב(ט"ו ניסן או ב)כ"ב ניסן ~ אחש"פ, וא"כ תפשוט מנה דלא קיים כ"א יום א', ולכן הלך באיסרו חג. ואולי יש לחלק בין ניסן לתשרי, שאף שברח כמה ימים בכיוון ארץ ישראל, מ"מ לא הגיעו לו שלוחי תשרי משא"כ שלוחי ניסן הגיעו. (ועיין בלקו"ש ח"א פ' חיי שרה ע' 34 שמחברון לארם נהרים מהלך י"ז יום. ואי נימא שוישם דרך שלשת ימים פי' כמו שפי' ספר זכרון ~ שיעקב עקר א"ע ממקומו, יוצא שהוא רק מהלך י"ד יום. ואם השליח היה ממהר, היה מגיע בזמן. ואכ"מ).

אבל, יש להקשות על כ"ז דכיון דמ"מ צ"ל שז' ימי משתה של רחל לא הי' בכלל ז' שנים שעבד לרחל ~ דאל"כ יוצא שברח יעקב ביום ראשון דחה"פ, א"כ הו"ל למנות ז' ימי המשתה דרחל ~ וז' ימי טומאה לתאומת שמעון נוסף על הז' שהיתה יושבת מ"מ, וכאן לכתוב וכ"ז יום ולא הי' צריך לכתוב (או כ"ח).

בענין טומאת תאומת שמעון (גליון)

ט) "(ג' עבורין, ושבועיים טומאת לידה של ראובן ושמעון)". וראיתי מקשים שעפ"י רש"י לכל הדעות (ר"י ור"נ) עם שמעון נולד תאומה (מלקו"ש ח"ה ויחי ב' הע' 9), וא"כ, לוי הי' י"ג שנה פחות שבוע, (משום דהס"ה הי' ג' שבועות טומאה). וכתבו "ומוכרח לומר דרש"י לא ס"ל דלוי באותו יום בין י"ג שנה הי'" (אלא כפי' התויו"ט).

ואתאפק לא אוכל ואקרא בקול גדול: שומו שמים! הלא כל הרשימה והחשבון בנוי על פי' המיוחס לרש"י (שכ' והרוצה לחשוב יצא ויחשוב).

ואוי"ל, שתאומת שמעון היתה יוצאת דופן, וא"כ אין כאן טומאת שבועיים של נקבה, כ"א טומאת שמעון, שבוע אחד, כמ"ש ברמב"ם הל' איסורי ביאה פ"י ה"ה "יוצא דופן אין אמו טמאה לידה".

עוד י"ל ע"פ מה שיש מקשים דגם לרחל הי' ז' ימי משתה. דבאמת אין נפק"מ; או נימא י"ח חודש וכ' יום או י"ח חודש וכ"ז יום, משום הטומאה. ולא נחית לטומאת תאומת שמעון כמו שלא נחית לימי משתה של רחל.

שיטת היל"ש בלידת בני יעקב (גליון)

י) "ועיין יל"ש שמות... ומצוה ליישב שלפי חשבון היל"ש ~ וע"פ פי' כל המפרשים שסדר תולדותם הי' ראובן שמעון לי"ד נגאיז"י ~ נולד יוסף לכה"פ כעבר ט"ו שנה וג"ח לבוא יעקב אל לבן".

ולחשבון הזה כתבו המו"ל בהע' 39 מה שכתבו, ואכ"מ. וראיתי מקשים ע"ז: א) אין הכרח שהחשבון מתחיל מתשרי. ב) מזה משמע שזבולון נולד חדשיים אחר יששכר ~ דבר שא"א. ג) לפ"ז (שהחשבון מתחיל מתשרי), צ"ל ט"ז שנה וג"ח.

ולכן, כתב שהחשבון מתחיל מי"ב סיון ~ ו"ח וב' ימים קודם י"ד כסלו... וזבולון נולד בז' תשרי, א"כ אפילו אם נולד יוסף יום א' לאח"ז ה"ה לכה"פ ט"ו וג"ח. ואכ"מ.

והנה, הצדק עמו במה שהקשה, אבל גם תירוצו הוא אינו מעלה ארוכה. (נוסף לזה שלמה דוקא ראובן נולד לו"ח וב"י ~ ולאח"ז כ"א לשנה אחרת. ועוד, לפי היישוב לקמן ~ דהיל"ש לא פליג אימתי מתחיל הכ' שנה ~ איך אפשר שיעקב בנה סוכות להיות מכ"ו סיון עד כ"ו כסלו). והוא בהקדים עוד קושיא על שניהם.

ביל"ש שם אי': "ראובן נולד בי"ד כסלו וכו' שמעון בכ"ח בטבת וכו' (ובבחיי כ"א טבת) לוי נולד בט"ז בניסן וכו' יהודה נולד בט"ו בסיון וכו' דן בט' באלול וכו' נפתלי נולד בה' בתשרי וכו' גד בי' במרחשון וכו' אשר בכ' בשבט וכו' יששכר נולד בי' באב זבולון בז' בתשרי וכו' בנימין נולד בי"א במרחשון וכו' באייר ושבט לא נולדו נשתייר לאפרים ומנשה". ע"כ. והקשה שם בזית רענן: "באייר ושבט לא נולדו, קשה דגם בתמוז ואדר לא נולדו ועוד דהא אשר נולד בשבט, ואפשר להגי' שיוסף נולד בתמוז ואשר נולד באדר". ובבחיי אי': "יוסף נולד בא' בתמוז וכו' באדר ובאייר לא נולדו כו' מצאתי במדרש תדשא". (שבזה תי' קו' הזית רענן, רק שעזב אשר בשבט והגי' מאייר ושבט לאדר ואייר. ומ"מ לשניהם נולד יוסף בתמוז).

ועיין בסה"ד שיוסף נולד בכ"ז בתמוז (בשם שה"ק). וא"כ צ"ל שחשבון היל"ש מתחיל מניסן. וכמו שכתבנו לעיל שחתונת יעקב ולאה הי' בשבת הגדול. וצ"ל שרבינו ס"ל כהגהה זו ביל"ש, דאל"כ, ביותר הו"ל להקשות ממדרש תדשא שאז יהי' (טז) [יז] שנה. (עוד ט' חדשים לשיטתו. ולשי' המו"ל ~ ט"ז שנה וט"ח).

אבל, הקושיא שמתעוררת כאן הוא דלכאו' צ"ל ט"ז שנה וג"ח. והיינו: בב"א קפ"ב (שה"ג) הי' חתונת יעקב. בי"ד כסלו קפ"ג נולד ראובן. שמעון נולד בקפ"ד, לוי ניסן קפ"ה, יהודה סיון קפ"ו, דן בשנה ההיא ~ אלול, נפתלי תשרי קפ"ח ~ י"ג חדשים לאחר דן, גד י' מרחשון קפ"ח ~ חודש לאחר נפתלי (כיון שהוא מאם אחרת), אשר בשבט (ולזית רענן אדר) לשנה האחרת ~ קפ"ט, יששכר ~ י' מנ"א ~ קפ"ט, זבולון ז' תשרי קצ"א ~ י"ד חדשים לאחר יששכר, ויוסף נולד בתמוז קצ"א, ויעקב בא ללבן ניסן קפ"ה ~ היינו ט"ז שנה וג' חדשים.

ומש"כ לכה"פ י"ל בפשטות: כ"ז רק אי נימא שעבור האמהות היו מובלעין זב"ז. אבל אם לאו ~ יכול להיות כעבור כמה שנים יותר. (וכמ"ש בהערות לסדהע"ר הוצאת רטנר).

ומ"ש ומצוה ליישב ~ אוי"ל דיל"ש ס"ל כמ"ש הרלב"ג ~ הובא בילקוט מעם לועז ~ דבאמת נשא יעקב את לאה מיד בבואו, וכי מלאו ימי היינו שכבר הי' בן ע"ז. ואף שלעיל (ביל"ש) הובא הריני בן פ"ד שנים ואם איני מעמידן עכשיו אימתי אני מעמידן ~ הרי מובא ביל"ש גם משבע חדשים ילדה לאה את בני' ולשבע שנים נולדו ליעקב י"א בנים ובת אחת.

ראובן שמעון לי"ד נגאיז"י ~ נגאיזד"י

יא) להעיר, לכאו' הול"ל שסדר תולדותם הוא ראובן שמעון לי"ד נגאיזד"י ~ שדינה נולדה קודם יוסף, וכדמשמע מהרשימה שכ' ש"לכאורה אפשר להביא ראי' שע"כ ילדו האמהות לז' מקוטעים מהא דנולדו ליעקב במשך ז"ש י"א בנים ובת. ומפשט הכתוב משמע שהיו זא"ז". א) זה כולל דינה. ב) אם לא כן, מהו הקושיא איך שמרו טומאת לידה, יש רק י"א ולדות לפ"ד חדשים ~ ע"ז לעיבורין, וז' לטומאה. אבל אי"ז משנה ט"ו ג"ח [ט"ז ג"ח] מכיון דלאה שהוליד זבולון בז' תשרי קצ"א יכולה להוליד דינה בניסן או אייר, ורחל ~ את יוסף בתמוז, שעפ"ז מסייע התיב"ע שעיבור דינה ויוסף בב"א, אלא שילדה לאה לז' ורחל לט'.

ברשימות חוברת כ"א שי"ל לש"פ וישלח, מביא כ"ק אדמו"ר מחלוקת בענין אם אשה מתעברת מביאה ראשונה, ויש להעיר בזה בשיטת רש"י בפשש"מ. בפרשת וירא (י"ט ל"ו) בד"ה ותהרין וגו' "אע"פ שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה אלו שלטו בעצמן והוציאו ערותן (ס"א עדותן (עי' בדעת זקנים)) לחוץ ונתעברו מביאה ראשונה.

ובפ' לך (ט"ז, ב) עה"פ ויבא אל הגר ותהר פרש"י "מביאה ראשונה" ובשפ"ח מבאר ~ "הוכחתו מדכתיב ויבא אל הגר ותהר, הול"ל ויבא אליה. הגר למ"ל אלא למדרש שהיתה עוד שמה הגר ותהר... א"נ מדסמיך הגר אל ותהר איכא למידרש הגר ותהר אבל שאר נשים לא... משא"כ שאר נשים שאין מתעברין מביאה ראשונה כלומר שנעשה לה נס".

הלימוד מאיש חרבו

בהמשך הרשימה "יש להעיר מתוד"ה בידוע (סנה' סט.) שבדורות הראשונים כשהיו מולידים בני ח' הי' גם זמן גדלות מקודם הרבה, וא"כ בטלה הראי' מבני יעקב".

ואולי יש להביא דוגמא לזה מפסחים דף ג' ע"א "...דאמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנא'... אשר איננה טהורה" וברש"י ד"ה "אשר איננה טהורה... ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקיה". והיינו דכאן נאמר שהתורה נקטה ל' איש ללמדך לדורות הבאים דאיש הוה בן י"ג.

ובאמת צ"ע דבע"ב שואלת הגמ' "ובאורייתא מי לא כתיב טמא" ומתרצת הגמ' דהא דלפעמים כתיב טמא הוא ללמדך דצריך גם לחזר אחר ל' מגונה וקצר. וא"א לפרש שכוונת רש"י בע"א היא, דגם לפי המסקנא הול"ל רק פעם אחת ל' מגונה וקצר דהא בד"ה וכל היכא וגו' מפרש ד"כל הני דלעיל עיקם ללמדך... ובשאר מקומות כתיב ל' מגונה וקצר ללמדך...".

ובדוחק אולי י"ל דכוונת רש"י לפרש דברי הגמ' שם בההו"א, אבל לפי האמת קשה דסגי בפ"א לכתוב ל' מגונה וקצר (ועי' במהרש"א דלדעתו אין שייך הקושיא הנ"ל, ובלקו"ש ח"י נח ב').

אך נראה להביא ראיה ממ"ש בפרש"י אח"כ בד"ה רכבת כתיב: "ואע"ג דמצי למיכתב נמי ישבת חסר מיהו כל חסירות שבתורה לדרוש הן באין וכאן למדך בחסרון זה שתתפוס לשון קצרה ואפי' הוא מגונה...". ועי' תוס' שתי' באו"א, ומרש"י מ' דהגם דהתורה עצמה מצד ל' נקיה הול"ל ישבת, מ"מ תני רכבת ללמדך דצריך ל' קצרה (מצד החסר) ~ (הגם דבאמת כאן, אין זה (רכבת) קצרה מל' נקייה (ישבת)).

אבל מ"מ יש לחלק. דבדין שפיר י"ל דהגם דכאן אין זה שייך טרח וכתב לה קרא לענין הנלמד ממנו. וע"ד אם אינו ענין כו'. אבל במציאות אין שייך לומר דנלמוד מזה די"ג שנה הוי גדול במציאות אי המציאות אצלם היתה באו"א.

ובפשטות נר' דלמ"ד דנפ"ל מאיש חרבו הו"ל מציאות. דאל"כ איך למדין מלפני מ"ת וכ"כ בהדיא בלקו"ש ח"י ע' 71 דלהלומדים מאיש חרבו הו"ל ענין טבעי.

אסמכתא או לימוד

בהמשך הרשימה "וכן יש להעיר משו"ת הרא"ש כלל ט"ז כו' "שבן יג"ש למצות הוא בכלל שיעורין הלמ"מ". ובפשטות הכוונה דלהרא"ש דס"ל דהוה הלכה למשה מסיני אין לומר דלומדין מהכתוב, אלא דהוה אסמכתא בעלמא וכן כתב בח"י ע' 71 הע' 41 דלשיטת הרא"ש צ"ל דהכי הוא אסמכתא. וצ"ע דמצינו כמ"פ דהלכה למשה מסיני מפורש ג"כ בקרא, וע' ברמב"ם הל' חובל ומזיק פ"א ה"ו, וז"ל: "ואע"פ שדברים אלו נראין מענין תורה שבכתב וכולן מפורשין הן מפי משה רבינו מהר סיני (וכפשטות כוונתו על הלימודים הנ"ל הל' א~ה). כולן הלכה למשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובב"ד של שמואל הרמתי ובכל ב"ד וב"ד שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו" ע"כ. וצ"ל דהיכא דאיכא לשנויי דהוה אסמכתא. עדיף טפי.

ובמסכת תענית ב' סע"ב בענין ניסוך המים מביאה הגמ' שיטת ר"ע וריב"ב דיש רמז לניסוך המים מן התורה "דבשני נאמר ונסכיהם כו' ולר"י בן קרחה דס"ל דניסוך המים כל שבעה. הגם של"כל שבעה" אין רמז מפורש. צ"ל דס"ל דניסוך המים הוה הלל"מ: ומפשטות הגמ' מ' דלהאומרים שהוא רמז אין לומר דהוה הלל"מ וע' רש"י שם ניסוך המים: "כל שבעה" הלל"מ, והיינו דמדגיש בדבריו דדווקא הא דלא מרומז בקרא הוה הלכה?

אלא דבמהר"ץ חיות לתענית שם קאמר דרמז הוה דבר תורה גמור ואינו אסמכתא בעלמא ומכאן למד לכל רמז שבגמרא דהוא ד"ת גמור דהרי ניסוך המים הוא ד"ת גמור. אבל כאן י"ל דהוה אסמכתא. וכן כתב בשיחה הנ"ל בהערה 41 דלדעתם אינו אלא אסמכתא בעלמא.

מקום דירת הבנים והבנות

יש להעיר ממ"ש ביבמות ע"ח ע"ב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו כו' יכול אף הכנעני שבא על שפחה מן האומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם. ועי' רש"י "מן הנולדים בארצכם שאמו מארצכם וילדתו שם. ולא מן הגרים בארצכם, ולא מן הבנים הנולדים לבני ארצכם במקום אחר מבנות שאר אומות והביאום לבניהם לגור שם (כ"ה בסוטה ג' ע"ב. וביבמות ביתר ביאור), שנולד במ"א שאמו מן שאר אומות ואח"כ בא לגור אצל אביו בארצכם. דרך אשה להיות במקומה ודרך איש לגלות הלכך ~ נולדים בארץ ודאי אמו מז' אומות, אבל הנולדים במ"א ודאי אמו משאר אומות, וכו'" עכ"ל השייך לעניננו.

ולהעיר מתשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' ר"נ "...וכיון שידוע לכל שלא השיא בתו לגלגל בעוני עם עני אחד ולעזוב את אביה ואת אמה מקום מולדתה... ובדעת יושבי הארץ תלוי הדבר... וגדולה מזו פסקו הגאונים... ק"ו בן בנו של ק"ו בזאת שיש לה אמתלאות ידועות..." ובסי' רנ"א "...ועוד משפט האיש דרכו לחזר על אבידתו... הלכה רווחת מנהג מבטל הלכה כל מקום שהלכה רופפת ראה היאך ציבור נוהג בכ"מ לעשות החופה בבית אבי הכלה. ואפי' ביהודא ויהודא נמי לכאורה אינו יכול להוציאה רק כשהיתה עמו וידעה מנהגו וכי ישאנה היום ויוליכנה למחר לארץ מרחק..." אשר מכל דבריו משמע דאינו יכול לכופה לילך למקומו תיכף אחרי החתונה. ולהעיר מכתובות מ"ו ע"ב.

ברשימות חוברת כ"ב עמ' 25 מובא ד"גלות הוא ע"ד בית-האסורים". ומציין לתו"א בחודש הג'. עיי"ש.

ולכאורה צריך להבין כוונת הדברים. דהנה בהשקפה ראשונה נראה דהפי' דגלות הוא ע"ד בית-האסורים, הוא: דהאדם הנמצא בגלות הוא ע"ד כמו שנמצא בביהא"ס, אלא דלפי"ז צריך להבין:

בלקו"ש חכ"ה ע' 215 הע' 17 כתוב וז"ל: "...אשר י"ל שמטעם זה לא מצינו בעונשי התורה העונש בישיבה במאסר ~ כי מכיון שהאדם לעמל יולד, לא יתכן שהתורה תענוש אדם (לישב במאסר) למענו שלא יוכל למלאות תפקידו, להיות עמל בעולם". עכ"ל.

ומבואר שם בפנים באריכות איך המצב של ישיבה במאסר מונע מהאדם הענין של עבודה.

ולפי"ז צריך להבין איך זה מתאים עם המבואר ברשימות, דהרי מובא בריבוי מקומות בחסידות על חשיבות העבודה בגלות, איך שזה הכנה לגאולה וכו' ואיך נמשל האדם הנמצא בגלות ע"י משל דחבוש בבית האסורים.

ואולי יש לומר דהכוונה ד"גלות הוא ע"ד ביהא"ס" הוא: דאלקות נמצא כביכול במצב של ישיבה במאסר, וכמו שהיושב במאסר נמצא בהעלם לעיני כל, כך אלוקות הוא בהעלם בזמן הגלות.

וכן משמע מפורש כן מלקו"ש חי"ב ע' 32 וז"ל: כל זמן שנמצא אדם מישראל... בגלות... עדיין חבוש בביהא"ס. כי באמת כל זמן שהוא נמצא עדיין בגלות, שאז אינו מאיר אלקות בגילוי, הרי האלקות שאצלו הוא כביכול בבית האסורים....

בחוברת כ"ג ע' 7: "דגים ברייתם מן המים.. ועד שדעת רשב"ג שאינם חוצצים, אף שאין הלכה כמותו".

ובחוברת י"א ע' 8 (לאחרי שמבאר ש"ים, עלמא דאתכסיא, אין הברואים דשם יכולים לחיות חוץ למקורם"): "ולכן איתא (מקוואות ) יבחושין שבים מותר לטבול בהם.. וכן בזבחים (כב.) תניא רשב"ג אומר".

ויש לעיין:

א) מהו המקור למ"ש בחוברת כ"ג שדעת רשב"ג שדגים אינם חוצצים ~ דלכאורה, דעת רשב"ג היא במקוואות פ"ו מ"ז: "כל שיעמוד כשפופרת הנוד, ממעטה, רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור", ובפי' הר"ש (והרע"ב): "כגון יבחושין אדומים בפ"ב דזבחים" (כפי שמביא בחוברת י"א), ומזה משמע שסתם דגים ~ גם לדעת רשב"ג ~ חוצצים (ורק יבחושים אדומים אינם חוצצים)?

ב) למה לא הביא בחוברת כ"ג דעת רשב"ג בזבחים "כל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו" (שמביא בחוברת י"א), שזהו חידוש גדול יותר מהא שאינו חוצץ?

ויש לומר שחדא מתרצא בחברתה:

ובהקדם הדיוק בשינוי הלשון דרשב"ג ~ במקוואות: "כל שהוא מבריית המים טהור", ובזבחים: "כל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו" ~ ש"בריית המים" קאי על כל הנבראים שבים, שכיון שחיותם במים ואינם יכולים לחיות מחוץ להמים, נקראים "בריית המים", ונוסף לזה, ישנו סוג מיוחד ש"תחלת ברייתו מן המים", שלא זו בלבד שחיותו היא מהמים אלא שעיקרו ותחלתו מן המים, כמו יבחושים אדומים.

וכן משמע גם מדיוק לשון הרמב"ם בהלכות מקוואות פ"ח, שבהלכה ו' פוסק "כל שיעמוד כשפוררת הנוד ממעט ואפילו בדברים שהם מברייתו של מים", ובהלכה י"א פוסק "כל שתחלת ברייתו מן המים כגון יבחושין אדומין מטבילין בו". ~ ועפ"ז מתורצת הסתירה שבדברי הרמב"ם ששקו"ט בזה כל המפרשים (ראה לקו"ש חי"ז ע' 75 הערה 42 וש"נ), כפי שמתרץ בתוספות חדשים למקוואות שם.

ולכן: בחוברת י"א, שמדבר אודות "ים" (ולא אודות דגים שבים), מביא חידוש היותר גדול שמצינו בברואים שבים, שכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו; משא"כ בחוברת כ"ג שמדבר אודות דגים שבים, מביא רק דעת רשב"ג שאינם חוצצים, כאמור, ש"כל שהוא מבריית הים טהור" (שאינו חוצץ למעט נקב כשפופרת הנוד) קאי (לא רק על יבחושים שבים, אלא) על כל הברואים שבים, גם דגים סתם (כמשמעות לשון הרמב"ם, ודלא כהר"ש והרע"ב), ולא שייך הכא הא דמטבילין ביבחושים שבים, שזהו דין מיוחד בדבר שתחלת ברייתו מן המים, ולא בכל הדגים שבים.

ברשימות חוברת כ"ד שי"ל לשבת פ' ויגש, מסביר כמה סיבות למה "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה" דוקא: לפי הביאור ש"חבירו" פי' הקב"ה, אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה, כי ע"י לימוד הלכות ממשיכים אלקות מלמעלה למטה ממש בדיבור (גילוי בחי' פנימיות דהיינו גילוי אוא"ס ב"ה ממש וכו' ועוד וכו' ההמשכה מבחי' שרש הנשמה וכו' לבחי' הנשמה בגוף זכו ע"י התורה).

ועוד שבהלכות ופסקי דינים מלובש רצון העליון (משא"כ באגדות שרק מלובש חכמה עילאה).

ולכן אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה כי ע"י ההלכה יזכור את בעל ההלכה, בעל הרצון.

ולפי הפירוש ש"חבירו" פי' חבירו כפשוטו אל יפטר וכו' אלא מתוך דבר הלכה כי דבר הלכה הוא דבר שבשכל והשגה. וחבור אדם וחברו הוא בענין של שכל דוקא. כי ברצון עונג ומדות ~ יש אדם רוצה ומתענג בדבר פלוני, והב' ממאס בו, כן במדות אהבה ויראה שחלוקים זה מזה בהדברים שאוהבים או יראים מהם. משא"כ בשכל ~ הכל שוים וכו' ועיי"ש.

ולהעיר, שהרבי הרש"ב נ"ע מביא עוד סיבה למה אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה דוקא.

וזלה"ק (ס' המאמרים תרמ"ד עמ' רס"ד): "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה. וי"ל בדרך אפ"ל, דהנה אמרז"ל כל ישראל ערבים זב"ז, שהם ערבים ואחראים זל"ז. וכמדומה שאיתא בס' הגלגולים הטעם ע"ז, מפני שכל הנשמות היו כלולים באדה"ר, לכן הם ערבים כו'.

ולפי טעם זה, לפי משנ"ת בלקוטי תורה בכמה דרושים דהנשמות החדשות שיהיה לע"ל הם אותן הנשמות שלא היו כלולים באדם הראשון, וא"כ לע"ל לא יהיה שייך ענין הערבות (והיינו ש"יפטר" אדם מחבירו, הגהת המעתיק), כן אפ"ל.

והנה כדי לבוא לגילוי דלע"ל הוא ע"י עבודת הבירורים דעכשיו כידוע בכמה דרושים.

והנה, אמרז"ל אלמלא לא נשתברו הלחות, הי' רק חמשה חומשי תורה לבד, ומפני שנשתברו הלוחות ניתנו מדרש הלכות ואגדות. וידוע מ"ש במ"א הטעם למה ניתוסף מדרש הלכות ואגדות, כדי לברר בירורים.

וי"ל דעיקר הבירור הוא ע"י ההלכה כשר פסול כו', שע"י ההלכה פסוקה עי"ז מבררים הניצוצות דנוגה, ועי"ז יהיה הגילוי דלע"ל בגמר כל הבירורים.

וי"ל שזהו משאמרז"ל "אל יפטר אדם מחבירו", פי', דעכשיו הרי כל ישראל ערבים ואחראין כו' (ולכן אל יפטר אדם מחברו), וכדי לבוא להגילוי דנשמות חדשות דלע"ל (שאז יפטר אדם מחבירו) הוא מתוך דבר הלכה, פי' מתוך פנימיות ועומק המכוון דדבר ההלכה שעי"ז יהיה הגילוי דלע"ל. כנלענ"ד בדרך אפ"ל ~ וה' הטוב יכפר בעדי", עכלה"ק. ועיי"ש.

ב. והנה, עי' באגרות קודש ח"א עמ' רמב, שמבאר שם מרז"ל (ויק"ר פז, ג) "אין כל הגליות האלו מתכנסות אלא בזכות המשניות", שבכדי שיהי' קיבוץ גליות צ"ל הסרת ותקון הסבות שגרמו לגלות. והודיעונו רז"ל (יומא ט, ב) אשר חורבן בית שני היה בעון שנאת חנם. עוד זאת: כיון שהגאולה מגלות בבל לא היתה גאולה שלימה, ע"כ צ"ל שגם הסיבה שגרמה לחורבן הראשון לא הוסרה ונתכפרה כולה.

וסיבה זו היא ~ שלא ברכו בתורה תחילה, היינו ~ כמו שביאר הר"ן (נדרים פא, א) ~ שאף שהיו עסוקין בתורה תמיד, אבל לא היתה התורה חשובה בעיניהם, והיינו שלא למדו לשמה וכו'.

ולכן, כדי שיזכו ישראל לקבוץ גליות צ"ל: א) שיברכו בתורה, שתהי' חשובה בעיניהם. ב) אחדות הנפרדים היפך משנאת חנם. ושני תנאים אלו הם מתקיימים בעסק המשנה, כי המשנה עוסקת בפסקי הלכות למעשה והכל מודים בכל האמור בזה, ואין בזה חילוקי דיעות. ועי"ז גופא שהכל מסכימים לדין אחד, אף שאין דיעותיהם שוות, מראים הם אשר ד' הוא שנתן לנו תורתו, ותורה אחת לישראל גוי אחד וכו' ועיי"ש.

וע"פ הנ"ל מאגרות קודש, יש להוסיף עוד בביאור למה לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה (ע"פ הפירוש הנ"ל של הרבי רש"ב נ"ע ש"אל יפטר אדם מחבירו", כוונתו שא"א להגיע להגילוי דנשמות חדשות דלע"ל אלא מתוך דבר הלכה):

כי ע"י לימוד הלכות, מתקנים הסיבות לחורבן בתי המקדשות. וכנ"ל מהאגרות קודש (שבלימוד הלכות מודגש איך שכל ישראל הם גוי אחד באחדות, ואיך שהקב"ה הוא שנתן לנו את התורה), ולכן, ע"י לימוד הלכות נזכה להנשמות חדשות דלע"ל, ואז תיפטר אדם מחבירו.

וע"ע בס' המאמרים תרנ"ח ד"ה מזמור לתודה, שמסביר ש"הלכה" הוא ר"ת הריעו לה' כל הארץ, והיינו, שע"י לימוד הלכות נעשה הריעו לה' כל הארץ שיתהפכו כולם לע"ל, ויתקיים "כי אז אהפוך אל עמים גו'" ועיי"ש.

ברשימות חוברת כ"א ע' 12 בפענוחים הע' 30 אי': "...ברם מן רחת אחתי...". וצ"ל: "רחל אחתי".

בחוברת כ"ג ע' 8, שו"ה משא"כ איתא "שטרפתו רק עם נפסק רובו". וצ"ל: "אם נפסק רובו".

שם ע' 9, שו"ה והנה איתא "דטריפה בהושט (ענינים רוחניים) והקנה (ענינים גשמיים)". וצ"ל: בהושט (ענינים גשמיים) והקנה (ענינים רוחניים).