ברשימות (חוברת קסד שי"ל לש"פ וילך שבת שובה) כתב וזלה"ק: ובתחלה נברר הדין והוא ביד תשובה א' א' "בעלי חטאות ואשמות .. אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים" (עי' שבועות יג, א) ובהל' שגגות פ"ג ה"י "אין יוהכ"פ ולא החטאת ולא האשם מכפרים אלא על השבים המאמינים בכפרתן .. אבל המבעט .. והביא חטאתו או אשמו והוא אומר שאין אלו מכפרין אע"פ שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו" והוא מכריתות (ז, א). וצ"ע שם אם לא שב בתשובה או לא התודה אם גם אז צריך להביא עוה"פ חטאתו, או זהו דוקא במבעט דאומר לא תכפר דחמיר טפי. עייג"כ תוד"ה דאי (שבועות יג, א) ואין להביא ראי' דא"כ עדיפא מיני' ממבעט הו"ל להשמיענו ביד, דאין דרך הרמב"ם להביא דין שלא הובא בש"ס, וכמ"ש בכללי היד, עכלה"ק.

ולכאורה יל"ע דבזבחים ז, ב, איתא אמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה התניא עבר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלים לו אלא ש"מ עולה דורון היא עיי"ש, הרי מפורש דאם לא עשה תשובה חל בזה הדין דזבח רשעים תועבה, ועד"ז איתא בשבועות יב, ב, לגבי שעיר המשתלח דמכפר גם על עשה, ומקשה בגמ' האי עשה ה"ד אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה אי דעביד תשובה כל יומא נמי דתניא עבר על מ"ע ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו וכו' עיי"ש, וכיון דבלי תשובה חל בזה הדין דזבח רשעים תועבה, א"כ הרי צ"ל שהקרבן נפסל כדאיתא בסנהדרין קיב, ב, וכן פסק הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ד הי"ג) לגבי עיר הנדחת דאם היו בה קדשי מזבח ימותו דזבח רשעים תועבה עיי"ש, וא"כ מהו ספיקתו של הרבי, דלכאורה בפשטות צ"ל דאם לא עשה תשובה ודאי הקרבן נפסל וצריך להביא אחר, והרמב"ם מחדש הכא דאפילו אם עשה תשובה ואינו בגדר רשע, כיון שאינו מאמין בכפרת הקרבן אין הקרבן מכפר עבורו וצריך להביא אחר (אבל ראה בגליון הקודם מ"ש דמלשון הרמב"ם משמע שזהו חסרון במעשה התשובה).

כשעבר עבירה בשוגג אי הוה רשע

ולכאורה אפ"ל שהדין דזבח רשעים תועבה אמרינן רק כשעבר במזיד ולא עשה תשובה משא"כ אם עבר בשוגג לא, וכ"כ בגבורת ארי יומא פה, ב, וכן בשפת אמת זבחים שם הקשה דמהו ראיית רבא דעולה דורון היא דאם לא עשה תשובה הרי זבח רשעים תועבה, דילמא איירי אם עבר בשוגג ובשוגג אינו רשע ולא שייך זבח רשעים תועבה? ותירץ דסב"ל לרבא דשוגג בעשה אי"צ כפרה כלל דרק חייבי כריתות צריך כפרה בשוגג, וא"כ הרי מוכרח דעולה באה רק במזיד, ושפיר קאמר רבא דאם לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה והביא שכ"כ הרמב"ן ויקרא א, ד, עיי"ש. וראה כלי חמדה ויצא לח, ב, ופנים יפות ויקרא שם דשקו"ט בדברי הרמב"ן, ועי' גם בגור ארי' שם למהר"ל שכ"כ, ולפי"ז י"ל דבנדו"ד בהרמב"ם דאיירי לגבי שוגג לא שייך הדין דזבח רשעים תועבה, דבשוגג לא נקרא רשע, ולכן מספקא ליה להרבי דילמא בזה אי"צ אח"כ קרבן אחר.

אבל ברמב"ם ריש הל' תשובה כתב: "כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון ובין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות וכו'" וראה גם פיהמ"ש להרמב"ם יומא פ"ח ד"ה חטאת ואשם שכתב וז"ל: שמור אלו העיקרים וסמוך עליהם והוא כשהאדם שוגג בעשה ול"ת או מזיד בעשה ועשה תשובה מכפרים לו מיד עכ"ל, הרי משמע דחולק על הנ"ל וגם כששגג בעשה צריך כפרה, (וראה בס' התשובה ח"א ע' מ"ח, שהביא מקור לדעת הרמב"ם מוידוי של כהן גדול עיי"ש) ונמצא לפי"ז דהגמ' דזבחים איירי גם לגבי שוגג ומ"מ אמרינן בזה זבח רשעים תועבה, וכ"כ בהדיא בשע"ת לרבינו יונה (שער ד' אות ב'): "כי מבלתי הוידוי והתשובה לא יתכפר עונו בקרבן החטאת שנאמר זבח רשעים תועבה" הרי דגם בנוגע לשוגג אמרינן הדין דזבח רשעים תועבה, ונמצא לפי"ז דגם בדין הרמב"ם שייך הדין דזבח רשעים תועבה וא"כ מה מספקא ליה להרבי? ועוד ועיקר הרי הרמב"ם איירי גם באשמות כמפורש בהל' תשובה שם, וכתב בזה "או על זדונן" ובנוגע למזיד ודאי אמרינן זבח רשעים תועבה? (וראה שיחת ש"פ לך תשמ"ה (סכ"ט) שהובא מ"ש אדה"ז באגה"ק סי' כ"ח דקרבנות מכפרים רק על שוגג, ומקשים שהרי ישנם אשמות שמביאין על הזדון, והובא שם תירוץ כ"ק אדמו"ר המהר"ש בזה והערת הרבי בדרך מצותיך מצות עגלה ערופה עיי"ש, ולכאורה מוכח מזה דזדונות אלו אינם כזדונות ממש בשאר עבירות, וראה הערות וביאורים גליון רס"א אות י"ד ואכ"מ).

אבל באמת גם מלשון הרמב"ם שכתב דבלי תשובה "אין מתכפר להם בקרבנם" משמע שהקרבן עצמו אינו נפסל, דאל"כ עדיפא מיני' הי' לו לומר שגוף הקרבן פסול, ומשמע דבכה"ג הקרבן כשר, ולפי"ז שפיר מספקא ליה להרבי אם אח"כ כשיעשה תשובה צריך קרבן אחר כמ"ש הרמב"ם לגבי מבעט, או נימא דכאן שאני שכשיעשה תשובה אי"צ קרבן אחר דאז הם מצטרפים ביחד ומכפרים לו.

אלא דלפי"ז אכתי קשה בדעת הרמב"ם עצמו, דלמה בלי תשובה אין הקרבן נפסל משום זבח רשעים תועבה כמ"ש בהל' ע"ז לגבי קדשי עיר הנדחת?

תשובה ווידוי בעת הקרבת הקרבן דוקא

ולכאורה אפ"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות (פ"ג הי"ד) והסומך וכו' מניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עוון חטאת ועל אשם עוון חטאת וכו' עיי"ש, היינו שיש דין מיוחד דצריך וידוי בשעת הבאת הקרבן, וכדאיתא בתו"כ ויקרא פי"ז פ"י על הכתוב והי' כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו וגו' והי' מיד מה יעשה והביא מנין שהוא טעון וידוי ת"ל והתודה, ומנין שהוידוי על החי נאמר כאן וידוי ונאמר להלן וידוי (בשעיר המשתלח) מה התם על חי אף כאן על חי, ופירשו שם המפרשים דהו"א דברישא יתודה ואח"כ יביא קרבן, קמ"ל דמיד מביא קרבן ואח"כ יתודה עליו, ומשעיר המשתלח ילפינן דהוידוי צ"ל כל זמן שהקרבן חי עיי"ש.

ולשון הרמב"ם בריש הל' תשובה הוא: "וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן וכו' אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה וכו'", ולפי"ז אפ"ל שהרמב"ם איירי באופן שכבר עשה תשובה מקודם ששוב אינו בגדר רשע, ולא שייך בכה"ג הדין דזבח רשעים תועבה, אלא דהרי בעינן תשובה עם וידוי (שהם ענין אחד כמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה פ"ב ה"ב) בעת הבאת הקרבן עצמו, ובכה"ג איירי הרמב"ם דאם לא עשה תשובה ולא התודה בעת הבאת הקרבן כיון שלא נתקיים התנאי דוהתודה וכו' אין הקרבן מכפר עליו, אבל מ"מ אין הקרבן נפסל כיון שאינו בגדר "רשע", משא"כ בהך דזבחים דעולה דורון היא עכצ"ל דהגמ' איירי כשלא עשה תשובה מקודם כלל, דאם עשה תשובה מקודם הרי אינו זז משם עד שנתכפר לו. (וראה בס' משכן בצלאל ח"ב סי' כ"ה בזה). ובמילא שפיר מספקא ליה להרבי דדילמא בכה"ג אי"צ להביא אח"כ קרבן אחר, ורק במבעט שאינו מאמין בכפרת הקרבן צריך קרבן אחר.

ב' דינים בזבח רשעים תועבה

אבל באמת לא נראה לומר כן, דא"כ ודאי הי' הרמב"ם צריך לכתוב בהדיא הך חידוש דאפילו כשעבר עבירה בשוגג ולא עשה תשובה כלל שהקרבן נפסל משום זבח רשעים תועבה, וראה בס' חיבת הקודש זבחים שם שהקשה על מ"ש הרמב"ם (הל' מעה"ק פ"ג ה"ד) דדוקא מי שרגיל בעבירה אין מקבלין ממנו קרבן, אבל בפעם אחת מקבלין עיי"ש, ובזבחים שם משמע דאפילו כשעבר פעם אחת אמרינן דהוה זבח רשעים תועבה, ועי' גם בס' יד דוד שם שהביא מ"ש במל"מ (הל' שגגות פ"ג ה"ז) דזבח רשעים תועבה לא שייך אלא במומר לע"ז וכו', ומקשה דמהסוגיא דזבחים משמע דגם כשעבר בעשה אמרינן זבח רשעים תועבה? וכל זה קשה לפי הנ"ל, ועוד דאכתי קשה מרבינו יונה דמשמע מלשונו דאיירי בלא עשה תשובה כלל, ומ"מ קאמר ד"לא יתכפר עונו בקרבן החטאת שנאמר זבח רשעים תועבה'" ומשמע דמ"מ הקרבן כשר אלא שאינו מכפר עבורו?

ולכן נראה לומר דבזבח רשעים תועבה ישנם ב' דינים: א) אם הוא רשע כגון מומר וכו' הקרבן נפסל לגמרי, וכהך דעיר הנדחת כשעבדו ע"ז. ב) אף כשאינו רשע מפרשינן האי קרא דאם אינו עושה תשובה על הך עבירה עצמה שהוא מביא קרבנו עליה אין הקרבן יכול לכפר עליו, היינו דפשטות הפירוש בהך קרא דזבח רשעים תועבה הוא במומר וכו' דקרבנו נפסל משום דהוה תועבה, אבל מזה גופא דמוכח שכשהוא רשע קרבנו פסול, למדו חז"ל גם דין אחר כיוצא בזה, דאפילו כשאינו בגדר רשע כגון כשהוא שוגג וכו' דאם אינו עושה תשובה אין קרבן זה שבא בשביל עבירה זו יכול לכפר עליו, וכוונת הגמ' זבחים שם דקאמר דאם לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה אינו משום דהוה רשע, אלא דמהך קרא ילפינן גם דקרבן בלי תשובה אינו מכפר וכפי שנת', וראי' לזה מהסוגיא דשבועות הנ"ל דאיירי לגבי שעיר המשתלח, וקאמר דאם לא עשה תשובה זבח רשעים תועבה, ושם ודאי לא שייך לומר שנפסל משום יחיד, ועכצ"ל שהכוונה בזה רק דאינו מכפר עבורו, (ועי' גם ביד דוד שם).

דלפי"ז לא קשה קושיית החיבת קודש הנ"ל, כי ברגיל הוה רשע ממש וקרבנו נפסל, משא"כ בהך דזבחים אין הקרבן נפסל כיון שאינו רשע, ורק דאינו מכפר עליו, וכן לא קשה משם על המל"מ, כי המל"מ איירי ברשע שקרבנו נפסל, ולפי"ז יש לתרץ גם קושיית המנ"ח (מצוה שס"ד) שהקשה על הגמ' זבחים דילמא איירי שהרהר תשובה ושוב אינו רשע אבל לא התודה, דאז העולה מכפר עליו ואינה דורון ומנלי' לרבא דעולה דורון היא עיי"ש, ולהנ"ל ניחא דאין כוונת הגמ' מצד שהוא רשע, אלא דאם אינו משלים תנאי הקרבן שצריך תשובה ווידוי מסתבר שאין הקרבן מכפר עליו, ועיי"ש עוד במנ"ח שהקשה דלא מצינו דאם עובר על עשה שנקרא רשע וא"כ למה קאמר בגמ' שם לגבי עשה דהוה זבח רשעים וגו', ולהנ"ל ניחא ואכמ"ל, ולפי"ז מתורץ גם דברי הרמב"ם דבלי תשובה אין הקרבן מכפר עליו ומשמע כנ"ל דמ"מ הקרבן כשר, וכן א"ש מ"ש רבינו יונה דבלי תשובה הוה זבח רשעים תועבה ומ"מ משמע שהקרבן כשר, דלהנ"ל ניחא דכוונתו כנ"ל בזבחים וכפי שנת' דגם אם אינו רשע מ"מ בנוגע לעבירה זו עצמה שעליה מביא קרבן צריך תשובה בכדי שיכפר לו, ועי' לקו"ש חכ"ז פ' אחרי ב' הערה 41 שציין לכ"מ בצפע"נ דבלי תשובה הקרבן כשר ורק במומר פסול עיי"ש, ונראה דכוונתו כנ"ל, וראה בקובץ מורי' שנה י"ב גליון י"ב ע' רל"ז. (אבל עי' בס' אבן האזל הל' מעה"ק שם ובמילואים והשמטות שם ע' קל"א, שכתב דבחטאת כיון שאינו מכפר הקרבן פסול כיון שכל הקרבן בא לכפר ויל"ע בזה, ועי' לקוטי הלכות זבחים שם בזבח תודה, וכנסת ראשונים שם הערה קע"ה).

וכיון שהקרבן כשר שפיר מספקא ליה להרבי אם אח"כ כשיעשה תשובה צריך קרבן אחר כמו במבעט או דכאן שאני, ויסוד הספק לכאורה יש לבאר, אם הפירוש דקרבן בלי תשובה ווידוי, יש חסרון בכח הכפרה של גוף הקרבן, ולכן אח"כ צריך קרבן אחר, כיון שהקרבתו לא פעל כלום, או נימא דכח המכפר בהקרבן יש גם אז אלא דבעינן גם תשובה ווידוי, דע"י שניהם מתכפר לו, ובמילא אח"כ כשיעשה תשובה מצטרף עם הקרבן ומתכפר לו, ואינו דומה למבעט בקרבן ששם הי' חסר בכח הקרבן עצמו.

פעולת התשובה בהקרבן

וראה לקו"ש חל"ב פ' ויקרא ב' ע' 10 שמבאר הענין דקרבן חטאת שצריך להביא בנוסף על התשובה די"ל בב' אופנים: א) שבא בשביל טהרת הנפש מהחטא שנדבק בה ע"י מעשה העבירה. ב) מפני שאין גמירת לבו של האדם "שלא יעשהו עוד" מתקבלת אצל הקב"ה אלא כאשר מביא קרבן דרק עי"ז מוחל לו עיי"ש. דמבואר בזה שלפי אופן הא' הקרבן פועל ענין בפני עצמו טהרת הנפש בנוסף להתשובה, משא"כ לאופן הב' הקרבן פועל בגוף התשובה, ולפי"ז לכאורה י"ל דלפי אופן הא' אי"צ אח"כ קרבן אחר כיון שהתשובה הו"ע בפני עצמו, משא"כ לפי אופן הב' שהם דבר אחד, אי אפשר להקרבן לפעול כלל בלי תשובה וצריך אח"כ קרבן אחר.

אלא דמלשון הרמב"ם כנ"ל "בעת שמביאין קרבנותיהן" לכאורה משמע שצריך תשובה ווידוי דוקא בעת ההקרבה, ובלי זה חסר בכח המכפר של הקרבן ויל"ע עוד בכ"ז.

ב) במ"ש בתחילת הרשימה דמהרשב"א (בעין יעקב סוכה כח, א) שכתב שבמצות יש בהם טוב מצ"ע וכו' לכאורה פליג על הרמב"ן בזה עיי"ש, לכאורה צ"ב דהרי בהרמב"ן עצמו נתבאר לעיל דהא והא ישנו, וא"כ למה אין לומר כן לפי הרשב"א.

תשובה רק מצד הקב"ה

ג) ובמ"ש בסוף הרשימה דשאלו להקב"ה כו' אף שהפגם נרגש ביותר כו' אבל לאידך גיסא מי יאמר לו מה תעשה כו' וע"י תשובה שגבוה מכל המצות ומגעת בעומק הרצון מתכפר לו עיי"ש, לכאורה יש להוסיף בזה גם במ"ש בשע"ת לרבינו יונה בתחילתו דתשובה היא מן הטובות שהטיב השי"ת עם ברואיו, וכ"כ המאירי אבות פ"ג מי"ח דתשובה היא מחסד ה' אל ברואיו, ובאליהו זוטא פכ"ג דכנסת ישראל אומרים להקב"ה רבש"ע אלמלא רחמיך וחסדיך הרבים שאתה מרחם עלינו וכו' ואתה מקבל אותנו בתשובה שלימה אין לנו כח לעמוד בפני מדת הדין, דלפי"ז מובן ג"כ דרק הקב"ה יכול לומר יעשה תשובה ויתכפר, וראה לקו"ש חל"ד פ' עקב ב' בענין זה, וראה גם בשו"ת עין יצחק ח"א בהפתיחה שהאריך לבאר ענין זה דשאלו לחכמה ונבואה וכו', ואכתי יל"ע במענת התורה יביא אשם ויתכפר לו שנתבאר בהרשימה שהוא ביחד עם תשובה, דלכאורה הרי תשובה שייך רק מצד הקב"ה בלבד.

ב"רשימות" חוב' קס (שופטים) מבאר כ"ק אדמו"ר הטעם דעדי קידושין אינם צריכים דרישה וחקירה, ונקודת הביאור בזה הוא (לכאו') דהיות והם עדי קיום, לכן כבר נעשה הדבר, והא דבעינן לדו"ח הוא רק כשבאים לפסוק ולעשות איזה דין, ולא כשהדין כבר נעשה.

(ועד"ז מבואר בלקו"ש חי"ט, אלא דשם הרי ההדגשה מתי שנעשים העדות לעדות. ואכ"מ). וממשיך, דזה דומה למקרה דשנים שמעידין שנגמר דינו של פלוני בבי"ד פלוני, שהדין הוא דאין סותרין את דינו, הואיל וכבר נגזר הדין (עיי"ש).

ולכאו' עדיין דורש הסברה, דהרי בפשטות הצורך לדו"ח הוא בכדי לברר ולודא שהעדים מעידים אמת, וא"כ למאי נפק"מ על מה מעידים העדים (מעשה של בירור או קיום וכיו"ב), הרי השאלה היא, באם הם אומרים האמת. ובנדו"ד – השאלה היא באם אכן העדים ראו את הקידושין, ולמה לא נצטרך ע"ז דו"ח?

ועד"ז בהדין דעדים שמעידים שנגמר דינו בבי"ד פלוני, דזה ש"אין סותרין את דינו", מובן, דהרי כבר נגמר ונפסק הדין בבי"ד אחר; אבל למה לא נצטרך דו"ח לודא שהעדים אכן ראו הפס"ד שבבי"ד פלוני (לשאול, לדוג', מתי פסקו הדין בבי"ד פלוני? ואיזה בי"ד? ואיך היו יושבים? וכיו"ב)?

ונראה, שלהבין את זה, צריכים להבין כמה יסודות (המתבארים מהכתוב בהרשימה, ואולי קצתם הם פירוש הפשוט בהרשימה):

א) כשיש צורך לברר איזה דבר, כמו אמיתת איזה תביעה לדוגמא, יש ב' אופנים איך שזה יכול להיות: א, שעד שמבררים הדבר אין תוקף (ומציאות) לאותה התביעה, הואיל והתביעה אין לה כח בלי שתהי' מבוררת. ונמצא לפ"ז שהבירור כאילו מעמיד ועושה התביעה. ב, שהצורך לבירור הוא לסלק החשש והאי-ידיעה אצלנו באמיתת התביעה, אבל כשאכן נתברר לנו אמיתת הדבר, אז אין הפירוש שנתחדש כאן משהו בהתביעה, אלא שלנו נתברר אמיתתו, ושלכן אנחנו יכולים לגבות על ידו וכיו"ב.

[ולכאו' י"ל שזהו פירוש דברי התוס' בגיטין (ב, ב) שהסברא שיהני "ע"א נאמן באיסורין" גבי גיטין – אע"פ שהגט עצמו צריך ב' עדים – הוא משום דהעדות דבפ"נ ובפ"נ הוא גילוי מילתא בעלמא; והיינו, דהצורך לבירור אינו כזה שעל ידו נעשה הגט (דאז פשוט שצריכים ב' עדים), אלא רק לגלות לנו שהגט הזה – כשר].

ובסגנון אחר: באופן הא' הרי הבירור פועל ומשתייך לה'חפצא' שנתבררה (שעל ידו נעשה חפצא חזקה – טענה, תביעה, דין וכיו"ב – מבוררת), ובאופן הב', הרי הבירור פועל רק בנו ועלינו, שאנחנו יכולים עכשיו להשתמש ולגבות עם החפצא (הטענה, תביעה, דין וכיו"ב).

ב) החיוב להבירור דדו"ח נאמר רק כשצריכים להבירור באופן הא' הנ"ל; והיינו דדו"ח אינה באה לסלק החשש והאי-ידיעה של הבי"ד באמיתת דברי העדות, אלא היא באה בכדי שעי"ז יהיו העדים- "עדים" (כפי ההדגשה בהשיחה), ושעל ידו יפסקו הבי"ד הדין, היינו שיעמידו ויעשו הפסק דין (כההדגשה בהרשימה).

[והנה ידוע שיש עוד אופן של בירור שבי"ד מחוייבים לברר אמיתת דברי העדות, והוא כשהדין הוא "דין מרומה" (עיין באנציק' תלמודית ערך זה בארוכה) – וכמבואר בתוס' בכ"מ דזהו דיוק הלשון "דין אמת לאמיתו", שזהו לאפוקי מדיין שדן דין מרומה – דפירושו, דלפעמים, אע"פ שהעדות אמרו הכל בסדר (וגם כיוונו בהדו"ח), מ"מ מסופקים הם באמיתת עדותם, דאז מחוייבים לברר עוד יותר עד שיווכחו לדעת שהדין הוא דין אמת.

ואולי י"ל, דיסוד החילוק דהבירור דדו"ח להבירור דדין מרומה הוא בהנ"ל; דדין מרומה פירושו, שחסר בבירור הדבר לבי"ד, ושלכן אינם יכולים לפסוק בדין זה, שזהו להיפך מהמבואר בהבירור דדו"ח, שאינה באה לתועלת ידיעת הבי"ד, אלא בשביל גוף הפסק-דין, להעמידו כנ"ל.

ועפ"ז יש לבאר כמה חילוקים ביניהם; ולדוגמא: אע"פ דבדיני ממונות אין עושים דו"ח (שלא תנעול דלת וכו'), מ"מ בדין מרומה כן מחוייבים בדו"ח גם בד"מ, ומ"מ, לכמה דיעות, מחולק הדו"ח הבאה מצד דין מרומה, לדו"ח שבאה מצד דין דו"ח; שבדין דו"ח הבאה מצד דין מרומה, באם לא עשו אותו, מ"מ לא נפסל העדות, משא"כ כשלא עשו דו"ח בעלמא שאז אין כאן עדות כלל. ואכמ"ל עוד].

ג) כשבי"ד באים לפסוק איזה דין, לדוגמא – שהלוה חייב כסף להמלוה, אין הפירוש שרק אומרים שהי' כאן הלואה, ושלכן חייב הלוה להמלוה וכו', אלא שמחדשים פס"ד; והיינו, דאע"פ שבודאי הלוה חייב לשלם גם בלי שום עדות ובלי שום פס"ד (ולא איברי סהדי אלא לשקרי), מ"מ ע"י הפסק של בי"ד נתחדש כאן כח של תביעה, וכח להוציא ממון מחבירו וכו', שכ"ז לא הי' קודם לכן.

(ובס"א: פס"ד של הבי"ד אין פירושו רק חיזוק לטענת המלוה (והיינו כאילו נאמר שהבי"ד מסכימים עמו ולטענתו), אלא דהבי"ד עכשיו פסקו, והם מחייבים הלוה לשלם להמלוה).

ועפכ"ז אולי יש לבאר דברי כ"ק אדמו"ר בהרשימה והשיחה; דהנה כל זמן שעוד לא הי' פס"ד בבי"ד, ועדים באים ומעידים, אז צ"ל דו"ח, דהבירור הנצרך הוא בכדי להעמיד ולחדש איזה דבר – הפס"ד. משא"כ במקרה שכבר הי' הפס"ד [בבי"ד פלוני] והעדים באים לבי"ד – לא בכדי שהבי"ד יפסקו מחדש, אלא – רק שהבי"ד יקיימו דברי הבי"ד הראשון, אז אין מקום לדו"ח – דכאן הרי הבירור הנצרך הוא רק שהעדים אומרים האמת, אבל לא הולכים לקבוע ולחדש שום דבר על ידם, ולכן – כנ"ל – אין מקום להבירור דדו"ח.

וע"ז בא הביאור, דמבקרה דעדי קיום הר"ז כמו שהפס"ד כבר נעשה, והבירור הנצרך הוא רק לברר שאומרים אמת ולא להעמיד או לקיים איזה דבר על-ידם, ושוב אין מקום לדו"ח.

(אלא דנשאר לבאר, מדוע אי אפשר לומר דהעדי קיום בקידושין עושים "הקידושין" שיהי' קידושין, כמו שהלואה היא "הלואה" (בלי עדים), ואח"כ כשבאים לבי"ד להעיד על הקידושין שנעשו מכבר, ה"ה כמו עדים שבאים להעיד על הלואה שנעשה מכבר (שאז באים הבי"ד ל"חדש" "פסק-דין" כנ"ל)? ונמשיך בזה בע"ה).

ויש להעיר אשר לפ"ז הי' צ"ל הסדר (כפי שהוא במשנה שלפנינו), קודם ע"ז שהוא כנגד כתר, ואח"כ ג"ע שהוא כנגד קו הימין. וא"כ מדוע שינה את הסדר. וצ"ע.

בגליון תשנט הקשה הר' א.ה. שיחי' העלער על מה שמובא ברשימות חוב' קנז, בהא דחולה מעיים פטור מן התפילין (חולין קי, א), דלרש"י הטעם הוא משום שצריך לחלצן תמיד, אולם התוס' בכתובות כתבו לפי שאין יכולין להזהר היטב.

והקשה כ"ק אדמו"ר דלכאו' צ"ע בשיטת התוס', דהרי לדבריהם דהטעם הוא מפני שקשה להזהר, לכאורה הול"ל אסור בתפילין. ועי' בסוכה דתני בעל קרי – אסור להניח תפילין, עיי"ש שהניח בצ"ע.

והרב הנ"ל הצריך עיון, אמאי הקשה כ"ק אדמו"ר מהא דסוכה, דלכאו' עדיפא הו"ל להקשות מענין זה גופא. דבנוגע למיכל בת שאול שהניחה תפילין כתבו התוס' דמיחו בה חכמים מפני שאינה יכולה להזהר. ועוד שבסוכה קאי באיסור טומאה דבעל קרי, דלכאו' אינו דומה לנדו"ד דחולה מעיים, משא"כ הנ"ל דמיכל בת כושי, שעיקר החסרון הוא העדר הזהירות.

ונ"ל לענ"ד, דהנה ענין זה דמיכל בת כושי הוזכר בגמ' (עירובין צו, א) "מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ואשתו של יונה היתה", ונחלקו רש"י ותוס' בענין זה דלא מיחו בה חכמים. דרש"י פי' דהחידוש שלא מיחו בה חכמים הוא דהוי כתוספת על דברי תורה שפטרה נשים ממ"ע שהזמ"ג. משא"כ התוס' פי' משום דתפילן צריך גוף נקי, ונשים אין זריזות ליזהר.

וי"ל עפ"ז דמשו"ז הקשה כ"ק אדמו"ר מסוכה דוקא, כי הא דעירובין עם מיכל בת שאול, הא דמיחו בה חכמים משום חולי מעיים הוא לא אליבא דכו"ע, דהרי לרש"י אין זה הטעם. ולכן העדיף להקשות דוקא מסוכה.

ועוד י"ל בדא"פ, דהנה כשהגמ' מזכירה את מיכל בת כושי, היא מדגישה שהיא היתה אשתו של יונה, דלכאו' מאי קמ"ל?

והנה במס' שבת (קל, א) מובא דא"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים .. ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל, שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו. והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק. וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו. כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר ליה מה בידך. אמר לו כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה .. מאי שנא כנפי יונה דא"ל, ולא א"ל שאר עופות משום דדמיא כנסת ישראל ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהן. ע"כ.

ואם נעיין היטב בהדברים דהא דקרו לי' אלישע בעל כנפיים הוא ע"ש כנפי יונה, דענין היונה הוא ע"ד המצות שמגינות על ישראל, ומוכח בגמ' דרק הוא הי' שומר על הענין הזה דזהירות על גוף נקי, וע"ש זה דוקא קרו לי' בעל כנפיים.

וי"ל גם כאן מה שהגמ' בעירובין מדגישה את הענין דיונה, שהיא היתה אשתו של יונה, זה כדי להדגיש שהיא כן היתה נזהרת, ומשום זה לא הקשה כ"ק אדמו"ר ממיכל בת כושי אלא ממס' סוכה.

ותירוץ זה דחוק מאוד, ומ"מ תי' הא' עדיף.