ר"מ בישיבת "תפארת בחורים", מאריסטאון
בהמשך למה שהערתי בגליון תשצה (מדור 'נגלה' - עמ' 67) בדברי ספר התניא קדישא דגם המבטל איזו מ"ע שאפשר לו לקיימה נקרא רשע, בק"ו ממי שיש בידו למחות ומכ"ש מי שעובר אאיסור קל של דברי סופרים, הנה יש להעיר עוד מדברי התוס' בפסחים קז, ב ד"ה 'דילמא' בהענין דאוכל אכילה גסה, דמבואר בנזיר דף כג דהגם דאינו מקיים מצוה מן המובחר, מ"מ, אין לקרותו רשע, דבתי' הב' כתבו "דאיו לו לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח, אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסחים לא מעכבא", דהגם דלא מעכב לענין שיהא מחוייב בפסח שני, מ"מ הרי אכילת פסח היא מצוה בפ"ע, וייקרא רשע מפני שביטל מ"ע זו.
אכן המנ"ח הקשה כעין זה במצוה ו' ובתחילה למד מזה דבעשה שעבר אינו רשע דהוי בשב ואל תעשה כמו דמצינו בענין פסול לעדות דבעבר על עשה אינו עובר עליו. וכן הוא בפר"ח סי' תריב סק"ו.
אבל ביאור זה אינו מתאים להמבואר בתניא שכ' בהדיא שגם המבטל מ"ע שאפשר לו לקיימה נקרא רשע במכ"ש ממי שלא מיחה דהכוונה היא בפשטות גם כשמבטל בשוא"ת וכהדוגמא דמי שיש בידו לעסוק בתורה ואינו עוסק1.
ואולי אפשר לפרש הכוונה לאידך גיסא2, והוא ע"ד ביאור כ"ק אדמו"ר ב'מ"מ הגהות והע' קצרות' דהגם שלגבי דיני עדות אינו נקרא רשע אא"כ עבר איסור שיש בו מלקות, היינו דלענין עדות בעינן דנקרא בתורה - רשע, ואינו מספיק ענין הכללי שכל מי שאינו מקיים מצות שנקרא רשע (ע"י חכמים וכו'), וכמו"כ אפשר לומר בנדו"ד, דכוונת הגמ' בנזיר היא, דאין להחשיב במיוחד מי שאינו מקיים מצות אכילת הפסח לרשע ופושע, כיון דלא מצינו במיוחד שהתורה פירטה רשעות מיוחדת לביטול עשיית המצוה (ורק בעבר בעשייה דומיא דלאו דחסימה פירטה התורה במיוחד שנקרא רשע).
1) ובמנ"ח עצמו הקשה על תירוצו משבועות יב, ב דאמרינן דאי לא עבד תשובה זבח רשעים תועבה. וראה גם בלקוטי פי' לתניא מה שכותב כ"ק אדמו"ר על גמ' זו, והטעם דלא מביא אדמה"ז ראיה מגמ' זו ומעדיף להביא ק"ו. (ולפי תי' הא' שם מובן שאין להקשות מהגמ' הנ"ל אתוס' דידן כיון דבשבועות מדובר דמבטל ב' מ"ע (ביטל המצוה ולא עשה תשובה עליה). אבל מובן שנשאר הקושיא מהק"ו דאדמה"ז מביא בתניא).
2) במנ"ח שם בההמשך כתב שאין סתירה בין הא דזבח רשעים תועבה בין הא דרשע במלקות הוא דוקא בעבר בל"ת במעשה דוקא, דיש לחלק בין ל' תורה דהוא רק כשעבר אל"ת במעשה דווקא, (ומציין לדברי הרמב"ם דכ' דרק בחיוב מיתה ומלקות כתוב רשע: "אשר הוא רשע למות", "והיה אם בן הכות הרשע"), ללשון דדברי קבלה שהוא גם כשעבר בעשה. אבל לפי"ז נשאר בקושיא אדברי התוס' בפסחים, דהרי הפסוק דפושעים הוא בדברי קבלה (וא"כ הו"ל להחשיב ההוא דאינו אוכל פסח כרשע).
ואולי יש לפרש בסגנון כוונת אדמו"ר (דבהל' עדות הכונה דבעינן דנקרא בתורה רשע): שהענין דנחשב כרשע, הוא מה שהתורה קוראת ומפרטת באופן מפורש שענין פלוני מחשיבו לרשע, והוא ע"ד הלאו דחסימה, ואותם המחוייבים מיתה. משא"כ בענין הכתוב ד"פושעים יכשלו בם" שאינו מפורט במק"א דהתורה קראה ענין דרשע אמבטלים מ"ע. ובפשטות דרק מה שהקריאה דרשע מחייבו בעונש מלקות או מיתה הוא הנקרא רשע לענין זה (וכדברי הרמב"ם שציין רבינו).
ויש להוסיף דיש לבאר ענין זה בב' אופנים: א- דחיוב עונש דמלקות לאיש הזה מראה באיכות ד"רשע" מיוחד בחומר עבירות אלו. ב- דהאיש העושה ברשע למרות שיודע שיחוייב מלקות בעבירות אלו (גם לא יתחייב בפועל הרי יודע שהיה יכול להתחייב אם היה התראה ההגונה כו') הרי זה מורה על כמות יתירה בהזדון דיליה ולכן הוא ענין ד"רשע" במיוחד.
מהרמב"ם נראה כאופן הא': הרמב"ם מדגיש "שהתורה קראה למחוייב מלקות רשע", ובפיה"מ כ' "שהתורה האמיתית קראה כל מחוייב מלקות רשע...". והשו"ע כ' "איזה רשע כל שעבר עבירה שחייבים עלי' מלקות". והיינו ש(הא דמחוייב מלקות בזה דנקרא רשע, אינו רק סימן שבדברים אלו נקרא רשע, אלא) דבזה דמחוייב מלקות מודגש הענין מה שהתורה "קוראו" "רשע". ובמילא מובן שאין שייכות בזה שהתורה (גם בדברי קבלה) רומזת לכשלון ה"פושעים" בלי לפרט על מה מדובר.
מאדמה"ז סי' יג ה"ז נראה יותר כאופן הב': "איזהו רשע ... כל שעבר שעבר על דבר שפשט בישראל שהיא עבירה, והוא דבר שהוא בל"ת מה"ת, ועבר בזדון ... שהרי היה חייב מלקות אם היו מתרין בו ב' עדים והמתחייב מלקות נקרא רשע בתורה ... ואצ"ל אם היה מתחייב מיתת ב"ד ... אבל אם יש לתלות שעשה בשגגה או בטעות שלא ידע האיסור לא נפסל כלל לעדות אפי' מד"ס", דסגנון זה מורה יותר דחיוב העונש זה מורה על זדון.
Download PDF