ר"מ במתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגו
בספר תניא קדישא ריש פ' יח מתחיל אדה"ז לבאר האהבה מסותרת שבכאו"א וז"ל: "רק שצריך לבאר ולהקדים תחלה באר היטב שרש אהבה זו וענינה ואיך היא ירושה לנו ואיך נכלל בה גם דחילו" עכ"ל. וב'מ"מ הגהות והערות קצרות לסש"ב' מעתיק כ"ק אדמו"ר המילים "גם דחילו", ומציין "מבואר פכ"ה".
ושמעתי מהמשפיע הגה"ח הרר"א צוויבל שי', דלכאו' צ"ב בכוונת כ"ק אדמו"ר בציון זה, דהרי תי' השאלה דאיך נכלל בה גם דחילו מבואר כבר בס"פ יט (וכמו שאר הפרטים בהאהבה מסותרת - שרשה, ענינה, ואיך היא ירושה לנו - שנתבארו בפי"ח ופי"ט), ומה שהזכיר הענין ברפכ"ה הוא לכאו' רק סיכום הענין מהתחלת פי"ח ועד שם, איך שע"י כל המבואר בענין האהבה (ויראה) המסותרת "הרי בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות והשכחה מקרבו וכו'".
ב. והנה בביאור התירוץ על השאלה "איך נכלל בה גם דחילו" צריך לי עיון; דהנה בפי"ח מבואר איך ששרש אהבה זו הוא אוא"ס ב"ה המלובש בחכ' שבנפשות כל ישראל, ואיך שזה למעלה מהשגה ודעת, ושלכן כולם מאמינים בה' ומוכנים למס"נ וכו', וממשיך בפי"ט לבאר איך שזהו ה'טבע' של נה"א לרצות לידבק בשרשה אף שעי"ז יתבטל ממציאותו וכו'. רק שברשעים ופושעי ישראל הרי אהבה זו בגלות ובשינה וכו', ומ"מ כשבאים לנסיון בענין האמונה נתעורר משנתו ומוכן למס"נ וכו'.
וממשיך, דכח זה למס"נ הוא גדול ועצום כ"כ עד שפועלת על האדם למס"נ שלא ליפרד מאלקות אפי' בלבושיו החיצוניים לבד "לעשות איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד כגון להשתחוות לע"ז אף שאינו מאמין בה כלל וכו'", ומסיים "וזה נק' דחילו הנכלל ברחימו שהיא אהבה הטבעית .. שמפני אהבה זו ורצון זה היא יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת ע"ז ח"ו .. אפי' בלבושיה החיצונים וכו'".
ובביאור כוונתו במש"כ "וזה נק' דחילו וכו'" כתב בשיעורים בסה"ת, דזה שהאדם מוכן למס"נ בכדי שלא ליפרד מהקב"ה אפי' בלבושיו החיצוניים בלבד, אין זה תוצאה מאהבה לבד, היות ואהבה אינה "נגוע" כ"כ ע"י המעשה החיצוני של השתחוואה (ח"ו) וכיו"ב, דבלבו הרי האהבה בשלימות גם בשעת מעשה, משא"כ מצד היראה (הדחילו הנכלל בהרחימו), ה"ה ירא לעשות אפי' מעשה כזה היות שזה ענין של פירוד מהקב"ה ח"ו. (ודא"ג יש להעיר מביאור כ"ק אדמו"ר - הובא בלקוטי פירושים כאן - בהלשון "בקצה טומאת ע"ז". ומתאים מאוד לפי ביאור זה שבשיעורים בסה"ת).
ועכ"פ יוצא מזה, דענין דחילו הנכלל ברחימו אינו קשור עם הענין דמס"נ על אמונת ה' בכלל - דלזה מהני רחימו לבד. ורק למס"נ שהוא באופן דנגיעה בלבושים החיצוניים בלבד אז נוגע הענין דדחילו (הנכלל בהרחימו).
אמנם, שאלתי לכמה מהמשפיעים החשובים שיחיו, ואמרו שהדחילו הנכלל ברחימו הוא על הענין דמס"נ - שלא ליפרד מאחדותו - בכלל; והיינו דבהאהבה המסותרת יש ב' תנועות: הרצון לידבק, והרצון שלא ליפרד: והם ב' הענינים, דהרחימו, והדחילו הנכלל בה. וא"כ זה שהאדם מוכן למס"נ שלא ליפרד, מקורו מהדחילו שבהרחימו.
ולכאו', כן הוא המשמעות בפכ"ה במש"כ "ונכלל בה גם דחילו דהיינו שלא ליפרד בשום אופן מיחודו .. אפי' במס"נ ממש וכו'", ואינו מזכיר שם הענין דמס"נ שלא ליפרד רק בהלבושים החיצוניים וכו' (חוץ מאם נאמר שזהו הכונה במש"כ שם "בשום אופן").
ועכ"פ יוצא מכ"ז, שיש ב' אופנים להבין הענין (ולמה נצרך) הדחילו הנכלל ברחימו: לענין המס"נ שלא ליפרד מאחדותו בכלל (וכן הוא המשמעות בפכ"ה); או לענין מס"נ שלא ליפרד בלבושיו לבד (וכן הוא לכאו' משמעות המשך הענינים בפי"ט, וכפי ביאור ה"שיעורים" שם). והדבר צריך תלמוד.
ג. ולולי דמסתפינא הייתי מציע סברא אחת בביאור הענין: והוא, דהמבואר בפי"ט (ועפמש"כ ב"שיעורים") הוא כעין ראי' והוכחה לזה שישנה דחילו שנכלל בהרחימו. אבל אחר שישנו כבר לראי' זו, אז מובן שבכל מס"נ ישנה ל"דחילו" זו.
ביאור הדברים: לענין מס"נ דעלמא (היינו, לא כשהוא רק נגיעה בלבושים החיצוניים), הי' מספיק באמת ברחימו בלבד להביא את האדם למס"נ. ולכן ממס"נ כזה א"א להוכיח שאכן קיים בה ההרגש דדחילו. ולכן מביא (בפי"ט) המס"נ באופן דיפרד מאחדותו רק בלבושיו, דלזה צריכים דוקא הדחילו (כמבואר ב"שיעורים" הנ"ל), ומזה מובן שכלול באהבה זו גם ההרגש דדחילו. ולאחר שכבר יודעים זאת אז מובן שהרגש זה דדחילו שלא ליפרד מאחדותו, קיימת בכל מס"נ - שמוסר נפשו (גם) מטעם דירא ליפרד מאחדותו ית', וזהו הדחילו המוזכר בפכ"ה שקיים בכל מס"נ.
ד. ובאם כנים הדברים, אז אולי הי' אפשר לומר שלזה ציין כ"ק אדמו"ר שהתשובה על השאלה ד"איך נכלל בה גם דחילו", הוא בפכ"ה: דרצונו בזה לומר - ע"פ הנ"ל - דהדחילו נכללת ברחימו, בכל מס"נ, ולא רק בהציור המבואר בפי"ט, ולכן עיקר התשובה על השאלה הוא המבואר בפכ"ה, ומה שמבואר בפי"ט הוא רק ראי' והוכחה לתשובה זו, וכמבואר לעיל.
ואבקש מקוראי הגליון להעיר ולהאיר בזה.
תלמיד בישיבה
ברשימות חוב' ז עמ' 35 ואילך (נדפס גם בחוברת קנד עם הפיענוחים) מבאר כ"ק אדמו"ר שענינו ומהותו של המלך הוא המשכת יר"ש בהעם - דלהיות המלך בטל להקב"ה לגמרי והעם בטלים לגמרי להמלך, הנה ע"י ביטול העם למלך נמשך בהם יר"ש, וזהו מ"ש הרמב"ם בהל' מלכים פ"ב ה"ו "כדרך שחלק לו הכתוב כבוד גדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו כקרבו שפל וחלל שנאמר ולבי חל בקרבי", שמהלשון "כדרך" ו"כך" משמע שהוא ענין א' כי הביטול של העם ושל המלך הו"ע א' כנ"ל, ומצד זה מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כי בזה שימחול על כבודו בזה ינגד להמשכת יר"ש להעם.
ומבאר בהמשך שעפ"ז יתורץ הסתירות שמצינו בענין מלך שמחל על כבודו; דהנה איתא בסוטה מא, א שאגריפס המלך קרא קריאת הקהל בעזרה מעומד ושבחוהו חכמים, ומבואר בגמ' שהגם שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני, ואילו בכתובות יג, א איתא "מעבירין את המת מלפני הכלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים", והגם שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול - פרשת דרכים הוה (ולא ניכר שעבר מלפניה - רש"י).
דלכאורה אינו מובן מאי שנא כלה שאין כבודו מחול הגם שזהו מצוה (וכדמוכח מזה שהגמ' לא תירצה בפשטות דמצוה שאני) ובקריאת הקהל אמרינן דשפיר עביד מצד דמצוה שאני, ובתוד"ה 'פרשת דרכים' תי' שכבוד המלך עדיף מכבוד כלה, עיי"ש, ומקשה ע"ז כ"ק אדמו"ר דמנא לן לתוס' שכבוד המלך עדיף מכבוד כלה, אלא שמוכרח לומר כנ"ל דמכיון שהמלך ענינו הוא המשכת יר"ש מובן שהמלך אינו יכול לכבד את הכלה שהרי בזה ישלול ממנו ענין דיר"ש, משא"כ בקריאת הקהל שבזה ה"ה מכבד המקום, וא"כ הנה אדרבה זהו גופא מועיל להמשכת יר"ש בזה שהוא מראה שהוא בטל להקב"ה ולכן שבחוהו חכמים (ויש להעיר בזה מחדא"ג מהרש"א כתובות שם, שמבאר שכבוד המלך נוגע לכבוד המקום ואמרו מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, עיי"ש).
והנה בלקו"ש חכ"א שיחת פורים הערה 22 מבאר כ"ק אדמו"ר שהטעם שאין כבוד המלך מחול זהו משום שאי"ז כבודו הפרטי של המלך כ"א זהו כבוד המלכות - ולכן אי"ז ברשותו לוותר על כבוד המלכות, וי"ל דזהו כמ"ש רבינו יונה בסנהדרין יט, ב בד"ה 'עמוד' דמלך אינו יכול למחול על כבודו משום שכבודו הוא כבוד כל ישראל - שהמלך שלהם הוא נכבד ואינו יכול למחול על כבודם של ישראל, עיי"ש. היינו משום שזהו מצד הא דהמלך מייצג את העם ואי"ז בבעלותו למחול ע"ז.
וביאר בזה מו"ר הרה"ג ר' אברהם יצחק גערליצקי שליט"א שי"ל נפק"מ בין השיחה והרשימה הנ"ל - דלפי הרשימה שענין המלך הוא המשכת יר"ש שייך זה דוקא במלכי ישראל, משא"כ לפי הלקו"ש הענין דאין כבוד המלך מחול שייך גם באוה"ע, וכמבואר שם בהדיא שאין כבודו מחול שייך גם לגבי אחשוורוש.
ונסתייע בזה מהמובא בע"ז י, ב דאנטונינוס היא משמש לרבי וגחין קמיה וכו' והקשה בהמקנה (קידושין לב, ב) שלכאורה הדין דכבוד מלכות שייך גם לאוה"ע, וכמבואר בזבחים קב, א ומנחות צח, א, וע"כ לכאורה אין כבוד המלך מחול והיאך הניח רבינו הק' שהמלך ישמשנו, ומתרץ דדין זה דאין כבודו מחול שייך דוקא במלכי ישראל ולא במלכי אוה"ע, עיי"ש.
והנה יש לעיין בזה שע"פ הרשימה הענין דאין כבודו מחול שייך דוקא במלכי ישראל ולא באוה"ע (וכדמשמע גם מזה שענינו של המלך הוא המשכת יר"ש מצד זה שבטל לגמרי להקב"ה - שענין הביטול שייך דוקא בבנ"י וכו', וכמבואר גם בתניא פ"ו), דהנה בנוגע לאגריפס המלך איתא בסוטא מא, א שלא הי' מלך גמור וכשקרא בתורה לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עינו דמעות, א"ל אל תתיירא אגריפס אחינו אתה, ואיתא בגמ' שם שבאותה שער נתחייבו שונאי ישראל כליה שהחניפו לו לאגריפס, ומבאר בזה בפי' המשניות להרמב"ם שעכו"ם הי' - ואזל בזה לשיטתו, דמבואר בהל' מלכים פ"א ה"ד "אין מעמידין מלך .. עד שתהי' אמו מישראל" ומכיון שמשמע מהגמ' שלא הי' לו דין מלכות ע"פ התורה מוכרח לומר שאמו לא היתה מישראל, דאם לאו מלך גמור הוה (ודלא כפי' רש"י שאמו מישראל, ולרש"י י"ל שיסבור שצ"ל אביו אמו מישראל וזה הי' החנופה כי רק אמו היתה מישראל ולכן לא הי' מלך ע"פ התורה, וכדפי' תוד"ה 'אותו היום' (סוטה שם)).
נמצא עפ"ז שאגריפס עכו"ם הי', וא"כ אינו מובן מה שכ"ק אדמו"ר מסביר ברשימה הנ"ל שענינו של המלך הוא המשכת יר"ש להעם - שע"כ אגריפס המלך לא הי' יכול למחול על כבודו עבור הכלה כי בזה הי' שולל ממנה הענין דיר"ש - וע"פ הנ"ל אינו מובן שהרי אגריפס עכו"ם הי' ואיך אפשר שממנו תהי' המשכת יר"ש להעם ע"י ביטולם הגמור להקב"ה, והרי בעכו"ם א"א להיות הביטול הגמור להקב"ה, וגם דוחק לומר שמעכו"ם יומשך יר"ש לבנ"י.
(והעירני ח"א לתרץ שאולי גם ברשימה יסבור כ"ק אדמו"ר כלקו"ש הנ"ל שענין המלכות וכבוד המלכות שייך גם באוה"ע אלא שברשימה נותן טעם נוסף לכבוד המלכות בנוגע למלכי ישראל, אולם פשוט דא"א לומר כך שהרי ברשימה הנ"ל מבואר בהדיא שהטעם שאגריפס המלך לא הי' יכול ליתן לכלה לעבוד ולמחול על כבודו כי בזה הי' שולל ממנה הענין דיר"ש. והיינו שבאגריפס המלך הי' גם הענין דהמשכת יר"ש להעם, ואינו מובן שהרי כנ"ל עכו"ם הי' (ולדעת רש"י ותוס' עבד הי')). ואבקש מהקוראים להעיר ולהאיר בזה.
Download PDF