נו"נ בישיבת תו"ת ליובאוויטש דמוריסטאון
ע"ד פרסום רשימת היומן
יד. בנוגע ל'רשימת היומן' בכלל, והעובדא שרבינו לא מסרו לפרסום, יש להעיר משיחת ט"ז אדר תשמ"ז בעת ה'יחידות' (התוועדויות ח"ב עמ' 646(: "מובא בספרי גדולי ישראל ע"ד עניני תורה שנתגלו להם בעת החלום..וכך שמענו גם מכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בנוגע לאביו..ואח"כ מצאו ברשימותיו גם בנוגע לעצמו (אף שמצד ענותנותו לא סיפר עד"ז) ענינים שונים שנתגלו לו בחלום הלילה".
ואולי י"ל דזהו מהטעמים שרבינו לא מסר את רשימת היומן לפרסום כיון שישנם כו"כ ענינים בנוגע לעצמו (לחלקם ציינו המו"ל ב'פתח דבר' בהע' 5) ולכן "מצד ענותנותו לא סיפר עד"ז".
מאמר ד"ה שחורה אני ונאנה
טו. בעמ' קמט (ה' טבת תרפ"ט), שאדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע שמע מאדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע (בחזיון) מאמר ד"ה "שחורה אני ונאוה" ביחד עם הר' ישראל אר' לייב (אחיו של רבינו), ובהע' 14 מובא ממכ' הרלוי"צ לרבינו "הודיעני ג"כ תוכן החסידות שאמר לך ששמע בחלום, ביחד עם לייבל יחי'..לדעתי טוב הדבר שתודיע מזה לליבל יחי'".
להעיר: במכתב רבינו לאביו (מאדר תרצ"ט - נדפס ב'קובץ כף מנחם אב - ששים שנה' בעמ' 54) מכנה רבינו את אחיו לייבל בשם "שחור", ובהערת המו"ל (בעמ' 55) פירשו שלא יכלו לכתוב אודותיו באופן גלוי, כיון שעזב את רוסיא באופן בלתי חוקי, ובאופן רשמי לא ידעו ההורים היכן הוא. אבל המו"ל לא פי' מהו הכוונה בהתואר "שחור", ואולי זהו רמז על הברחת הגבול באופן בלתי חוקי, הנקרא "שווערצען דעם גרעניץ".
ויותר נ"ל הכוונה בהתואר "שחור", שזהו רמז להמאמר ד"ה שחורה אני הנ"ל, וכנ"ל שגם הרלוי"צ התעניין בתוכן המאמר, ובחר רבינו בתואר זה מחמת חביבות הענין (ואולי יש בזה גם רמז על ענין האחוה, כהמשך הספקו "בני אמי" וגו').
ההיטל של אדמו"ר מהר"ש נ"ע
טז. בעמ' קנ (שם) אודות ההיטל של אדמו"ר מהר"ש, שאדנ"ע אמר מז"ט על זה לאדמו"ר הריי"ץ, ובהערות המו"ל פי' שהכוונה היא לה"שטריימל".
להעיר: בדרך כלל "היטל" פי' "כובע" רגיל ולא "שטריימל".
מסירות נפש על יהדות
יז. בעמ' קנ (שם) אודות המסי"נ דאדמו"ר מוהריי"ץ בתקופות שונות (ברוסיא, ואח"כ כשיצא משם).
להעיר: מלקו"ש חח"י עמ' 302 ואילך (וש"נ) אודות מסי"נ זו בתקופות שונות (וראה ג"כ שם עמ' 320, ובלקו"ש חט"ז עמ' 142 ואילך ובחכ"ח עמ' 125 ואילך).
ואודות ההנהגה לתבוע מסי"נ מאחרים אפי' כשאין חיוב ע"פ דין - ראה לקו"ש ח"א עמ' 136, לקו"ש עמ' 306, שיחת י"ב תמוז תשמ"ה (התוועדיות ח"ד עמ' 2462).
ואודות כללות ההיתר למסור נפשו כשאין חיוב, ראה בלקו"ש חל"ה עמ' 170, וש"נ.
ולהעיר מסיפור הגמ' (ב"ב ג, ב) "ההיא ינקותא נפלה מאיגרא לארעא", וראה בארוכה בספר דברות משה (להגר"מ פיינשטיין) שם מש"כ בזה (וראה מה שכתבתי בספר 'שי לצדיק' (קרית גת, ה'תנש"א) עמ' 547 ואילך).
"זכור ברית"
יח. בעמ' קנט (תשרי תרצ"א) "זכור ברית - באשמורת הבוקר" והכוונה להסליחות דערב ר"ה דבכמה נוסחאות אומרים את הפיוט "זכור ברית".
והמו"ל ציינו לתו"מ חל"ד עמ' 331, ושם נתבאר דאע"פ דבנוסח חב"ד אין אומרים זה בער"ה "אעפ"כ כן הוא השם, והרי שמא מילתא היא".
וראה גם בלקו"ש חי"ט עמ' 535: "מנהגנו שלא לומר פסוקי זכור ברית בער"ה..שאלתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר..ואמר שלמרות הקושיא אבל כן נוהגים".
וראה ג"כ לקמן עמ' שלט (אלול תרצ"ד): "וקרה ג"כ של"זכור ברית" האט מען זיך געשאקעלט אויף די פיס" (וש"נ, וראה מה שהערתי שם). וראה גם בסה"ש קייץ ה'ת"ש אודות "זכור ברית".
וראה לקמן עמ' קסה (ר"ה תרצ"א) לגבי הליכה לתשליך ב"י"ג מדות", וי"ל דזהו ע"ד הנ"ל לגבי "זכור ברית". ולגבי י"ג מדות י"ל נוסף על הנ"ל, דהרי הצ"צ והרבנית אמרו י"ג מדות (כמו שממשיך שם בעמ' קסה).
והנה יש להעיר דבנוסף להענין ד"שמא קגרים" (המבואר בתו"מ חל"ד הנ"ל לגבי "זכור ברית" ואולי י"ל ג"כ עד"ז לגבי "י"ג מדות") דע"פ מנהג ישראל זהו שמו של היום, י"ל עוד - דמצינו בכמה ענינים דאע"ג דבנוסח חב"ד אין אומרים ענין מסוים בדיבור, אבל הענין קיים ברוחניות, ומהם:
א) אמירת סליחות מר"ח אלול (ובעשי"ת): ראה בלקו"ש ח"ט עמ' 458 בשוה"ג "וי"ל דזהו היסוד למש"כ בלקו"ת (עקב יד, א) בפשטות דמר"ח אלול ואילך אומרים סליחות, אף שאין מנהגינו כן". ובאג"ק חכ"ו בעמ' תעב מוסיף ע"ז: "ע"פ חסידות כאו"א צריך לנהוג במנהגו, וכו"כ מנהגים בזמני אמירת סליחות". (וראה עוד אודות מנהג הספרדים לומר סליחות מר"ח אלול באג"ק חי"א ע' שפו).
ב) בשיחת שמח"ת תשכ"ב (תו"מ חל"ב עמ' 112, ובלקו"ש חט"ל עמ' 409): "ס'איז פאראן כמה ענינים וואס אע"פ אז דער אלטער רבי האט עס ניט אריינגעשטעלט אין זיין סידור, פונדעסטוועגן האבען זיי א ארט" (ומביא כמה דוגמאות: מאמירת לשם יחוד, אור חדש על ציון תאיר, אל תירא עבדי יעקב במוצש"ק - וראה עוד לגבי אל תירא וגו' בתו"מ חכ"ב עמ' 40, ובכפ"ח גליון 648 עמ' 21, ובכ"מ).
ג) אמירת "חד גדיא" בליל הסדר: "בשיחת ש"פ תצא תשמ"ז (התוועדיות ח"ב ע' 689) "גם למנהג חב"ד שאין אומרים פיוט זה בדיבור, ישנו כל הענין בשלימותו כו', ואדרבא, באופן שלמעלה מהמדידה וההגבלה שבדיבור".
ד) אמירת "אחד מי יודע" בליל הסדר: בשיחת ש"פ וירא תנש"א (התוועדיות ח"א עמ' 292) "אף שבחב"ד אין נוהגין לומר פיוט זה - ולהעיר שאצל רבותינו נשיאינו היו גם 'הגדות' שבהם ישנו פיוט זה".
[וצ"ל לכ' ד"חסל סידור פסח" הוא יוצא מן הכלל בענין זה (אע"ג דמסתמא היו גם הגדות אצל רבותינו עם פיוט זה) כי "פסח ענדיגט זיך ניט" (מובא בהגש"פ עם לקוטי טעמים כו' בסופה, וראה ג"כ בלקו"ש ח"ה עמ' 173 ואילך)].
ה) אמירת פיוט "בר יוחאי" בל"ג בעומר: בשיחת ש"פ אמור תשמ"ז (התוועדיות ח"ג עמ' 272) "אף שלא ראינו אצל רבותינו נשיאינו שיאמרו פיוטים בשבחו של רשב"י - הרי מכאן שבודאי ידעו מזה, קרוב לומר שהיה אצלם במחשבה ולא בדיבור בפה, מאיזה טעם שיהי'".
[ולהעיר שהיו כמ"פ שרבינו הורה לשיר "בר יוחאי" בההתוועדות, וראה ג"כ במאמר ד"ה להבין ענין רשב"י תשמ"ה (תו"מ סה"מ מלוקט ח"ג עמ' רעו ואילך) וש"נ].
*) לזכות הרה"ח עוסק בצ"צ וכו' משולם צבי יודא בן רייזל שי' להיושע בקרו"מ בהמצטרך לו.
אודות "מראי מקומות" - ראה בס' 'בצל החכמה' עמ' 79; שיחת ח"י אלול תשד"מ (התוועדיות ח"ד עמ' 2577, וש"נ); התוועדיות תשמ"ח ח"ב עמ' 558; שיחות קודש תשנ"ב ח"א עמ' 130.
נו"נ בישיבת תו"ת ליובאוויטש דמוריסטאון
בנוגע למה שכתבתי (בגליון תתקעט - עמ' 12; תתקפ - עמ' 15) אודות המנהג המובא ברשימת ביומן (בעמ' קסד) לנגוע גם בסוף מקום הקריאה, שעי"ז לא יטעה וכו'. העירני חכ"א דאע"ג דברוב המקרים יועיל מנהגינו לזה[1], אבל עדיין יש אפשרות לטעות[2], וכשטועה לאחרי שנגע גם בסוף מקום הקריאה, אולי י"ל דגרע יותר.
דהנה כ' בשערי אפרים (שער ד' סי"ז): "והעולם נוהגים שאם הטעות היה באותו העמוד .. למעלה ממקום שיש לו לקרות או למטה מזה, א"צ לחזור ולברך .. דעתו .. על אותו עמוד שהראו לו, ואף שאינו מכוון על מקום הקריאה ממש, ומזה יצא מה שנוהגין להעביר עם הטלית על אורך מקצת היריעה באותו מקום שמראין לו . . לפי שבזה מגלה דעתו שחביב עליו לקרות מכל הכתוב כאן".
וא"כ למנהגינו שנוגעים גם בסוף, אולי י"ל דבזה מגלה דעתו דמברך רק על פסוקים אלו, ובזה שולל האפשרות שהברכה תחול על פסוקים אחרים (אפי' באותו העמוד) די"ל דהוי ע"ד "כוונה הפכית" [ובפוסקים מדמים שאלה זו לדין ברכה"נ והרי אם בירך על פרי שבידו, ונתכוין בפי' שאינו מוציא פרי אחר, פשוט שהברכה לא חלה על הפרי השני אפי' כשמונח לפניו].
ואף שלכ' אפשר לטעון גם למנהג העולם (שנוגעין רק בתחלה) דכשמקום הקריאה הוא באותו עמוד למעלה ממקום שנגע דלכ' יצטרך לברך עוה"פ, דגילה דעתו דמברך רק על הפסוקים שלאח"ז? אבל יש לחלק בקלות: דכשנוגע רק במקום אחד י"ל דהברכה חל על כל אותו העמוד (אע"פ שנתכוון לסמן מקום תחלת הקריאה) וכש"כ כשמעביר טליתו על אורך היריעה די"ל דזהו גילוי דעת על כל העמוד אבל כשמדייקים לנגוע בתחלה בסוף ובסוף, י"ל דבזה שולל הפסוקים שלפניו ושלאחריו, וצ"ע.
[1]) בחנוכה: בעליית לוי כשמראה רק התחלה ("פר אחד") אפשר לטעות, משא"כ כשמראה גם הסוף. בימים הראשונים דחה"ס: ברביעי וחמישי. בשבת חוה"מ: בעליית לוי אפשר להראות בטעות על תחלת רביעי, משא"כ כשמראה הסוף. ביום א' דחוהמ"פ (קדש לי): בעליית לוי אם יטעה ויראה על התחלת שלישי, יתפוס א"ע [ולאידך כשעומד בשלישי ויראה על לוי (אע"פ דאפשר לטעות בזה בקלות, דאין בזה מרחק גדול כ"כ) אבל הרי הפרשה שצריך לקרות כלול בזה ג"כ].
בשש"פ: ברביעי, לא יטעה להראות חמישי. א' דחה"ש: שלישי ורביעי.
ובקריה"ת דיום ב' וה' - בראשית: שני ושלישי. תולדות: בתחלתו. וארא: שלישי. תשא: בתחלתו. בהעלותך: בתחלתו. חוקת: שני ושלישי. פינחס: בתחלתו. תצא: בתחלתו.
ובקריה"ת דש"ק בבוקר - מקץ: שלישי ורביעי. תרומה: כמעט בכל העליות. תצוה, ויקהל, פקודי: בכ"מ. אמור: משני ואילך (בכל העליות). בהר: רביעי וששי. במדבר, נשא, קרח: בכ"מ. בלק: שני ושלישי. מסעי: בכ"מ. דברים: חמישי ושישי.
[2]) בקריה"ת דימים ראשונים דחה"ס בכהן ובפרט כשחל יום הראשון דחה"ס בש"ק דאז בעליית לוי אפשר בקלות לטעות ולהראות על רביעי אפי' לפי מנהגינו דמראין בתחלה ובסוף.
Download PDF