בס' שערי המועדים – יום הכפורים (שיצא לאור לאחרונה) סי' ל"א מביא שיחת קודש הרבי זי"ע דשמח"ת תשד"מ שמתחיל שם במ"ש אדה"ז הל' יוהכ"פ (ר"ס תר"ח) דמצות עשה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש, בין בעינוי בין באיסור מלאכה שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם כו' אין לי אלא יוהכ"פ, שבת מניין ת"ל תשבתו, יו"ט מנין ת"ל שבתכם, כל שבות שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפני' ובין מלאחרי' עיי"ש. ויש לחקור בזה: כאשר יוה"כ חל בשבת – האם אפשר לחלק בין התוספת דיוהכ"פ לתוספת דשבת, היינו שבנוגע ליוה"כ מוסיף כך וכך רגעים, ובנוגע לשבת מוסיף מספר רגעים פחות מזה, או שאין לחלק ביניהם, שכאשר מקבל עליו תוס' דיוהכ"פ חל עליו גם התוס' דשבת, ונפק"מ לדברים המותרים ביוהכ"פ ואסורים בשבת – שאם נאמר שתוס' שבת יכולה להיות פחות מהתוספת דיוהכ"פ יוכל לעשותם בהפרש הזמן שבין התוס' שבת לתוס' דיוהכ"פ, ועד"ז בנוגע ליו"ט שחל להיות בשבת, האם אפשר לחלק בין תוס' שבת לתוס' יו"ט, שמוסיף מספר רגעים ביו"ט, ומספר רגעים פחות מזה לשבת, ונפק"מ כאמור בענינים המותרים ביו"ט ואסורים בשבת האם יכול לעשותם בהפרש הזמן שבין התוס' שבת לתוס' יו"ט, וממשיך לבאר בגדר התוספת האם יש אז הגדר דיוהכ"פ וכו' באופן פרטי דאז שייך לחלק ביניהם, או שהוא ענין כללי דאז לא שייך לחלק עיי"ש.

ולכאורה יל"ע דאי נימא דשייך לקבל קדושה אחת בלי השני', א"כ כשחל יוהכ"פ בשבת הרי יכול לקבל על עצמו רק תוס' שבת בלבד בזמן מוקדם, ולקדש אז ולאכול כזית פת באופן שיצא ידי חובתו בסעודת שבת, (לפי השיטות דאפשר לקיים מצות סעודת שבת גם בזמן התוס' ראה שו"ע אדה"ז סי' רס"ז סעי' ג' וכדלקמן) וכשיגמור יקבל עליו תוס' יוהכ"פ, ומדלא מצינו שעושים כן מוכח דאי אפשר לחלק ביניהם?

אבל יש לדחות בפשטות דזה אינו, דהנה ידוע מ"ש בשו"ת צ"צ או"ח סי' ל"ו שהקשה שם השואל לפי ריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה א"כ ביוהכ"פ שחל להיות בשבת יצטרך לאכול כזית פת, לפי מ"ש הרשב"א בשו"ת סי' תרי"ד לשיטת הרמב"ם (הל' שבועות פ"א ה"ו) דכזית פת בשבת הוא חיוב מן התורה, דלגבי יוהכ"פ ה"ז חצי שיעור כי השיעור הוא בככותבת, ולמה לדידיה לא עושים כן? והאריך שם הצ"צ בענין זה ולבסוף כתב דכיון שהתורה אמרה ועניתם את נפשותיכם וזה כולל גם כשחל בשבת, א"כ ביטלה התורה אז מצות עונג שבת לגמרי וליכא מצוה כלל דאכילת פת, ולכן גם לפי ר"ל לא שייך אכילת כזית עיי"ש, ולפי"ז י"ל גם בעניננו דבאמת אפשר לומר שאפשר לקבל עליו תוס' שבת בלי תוס' יוהכ"פ ומ"מ אין מקדשים ואוכלים בזמן התוס' – כי כל הקיום שבזה הוא מצד שבת עצמו, וכיון דבשבת עצמו ליכא שום חיוב במילא ליכא שום קיום גם בזמן התוס'.

וכעין זה כתב הג"ר יוסף ענגל בגליוני הש"ס יומא פא,ב, שהביא מ"ש בס' תניא רבתי דיוהכ"פ שחל בשבת אוכלים מבעוד יום ואין מקדשין מבעוד יום כו' כיון שצריך להפסיק, ותמה הגרי"ע דמה שייך לקדש מבעוד יום הרי אם יקבל עליו תוס' שבת במילא חל עליו תוס' יוהכ"פ ואסור לו לאכול ולשתות כו' ומוכיח מזה דבאמת אפשר לקבל תוס' שבת בלי יוהכ"פ, ומ"מ לא יקדש, ומבאר משום שכל הקיום ששייך בזמן התוס' שהוא טפל להעיקר הוא רק כששייך קיום בזמן העיקר, אבל באופן שאינו שייך הקיום בזמן העיקר מצד התענית, אינו שייך גם בזמן התוס'. וזהו כוונתו של התניא רבתי; דכיון שצריך להפסיק מבעוד יום ואינו שייך קיום בזמן העיקר במילא אינו שייך גם בזמן התוס' (וזהו באופן אחר קצת מהנ"ל).

יום אחד שיש בו ב' קדושות

ויש לבאר זה היטב עפ"י מה שדיבר הרבי זי"ע כמה פעמים בחורף תשמ"ו אודות כשחלים ב' קדושות ביום אחד אין הפי' שכל קדושה הו"ע בפני עצמו אלא אחד פועל על השני ונעשים לדבר אחד ממש, שכל נקודה ביום יש בו ב' הענינים. וראה משיחת ש"פ וארא ר"ח שבט סעי' ד' לגבי ראש חודש שחל בשבת שנעשים ענין אחד לא באופן שחלק מסויים ביום שייך לשבת וחלק מסויים ביום שייך לר"ח, אלא שכל רגע וכל נקודה דיום זה יש בו של שבת ור"ח. ומביא דוגמא לזה מיוהכ"פ, שהכהן גדול מקריב אפילו קרבן תמיד שבכל יום, כיון שגם העבודה דתמידין נעשה של יוהכ"פ, עיי"ש בארוכה.

וראה גם רמב"ם הל' עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ב, דכשחל יוהכ"פ בשבת גם הקרבן מוסף של שבת אינו מקריב אלא הכהן גדול, וביאר באור שמח שם ע"ד הנ"ל. ועפ"י המבואר בזבחים צא,א, דר"ח אהניא גם למוסף של שבת שמוסיף בו קדושה, ובקרבן מוסף של שבת יש בו המעלה הן מצד שהוא תדיר והן מצד שהוא מקודש, ולכן הוא בא קודם, וכיון דבקרבן מוסף של שבת יש בו גם קדושת יוהכ"פ, לכן ה"ז צריך להיות רק ע"י הכהן גדול.

דלפי זה יומתק מ"ש הצ"צ כנ"ל, דאין הפירוש דיוהכ"פ שחל בשבת יש בו ב' ענינים נפרדים [ובמילא יש הו"א דמצד שבת נשאר החיוב של עונג], אלא דגם השבת מוחדר ביוהכ"פ שבשבת עצמו יש בו יוהכ"פ, ובמילא מובן דגם מצד השבת עצמו לא שייך חיוב עונג, ומובן היטב מה שנתבאר לעיל דאין מקבלים תוס' שבת לבד לקיים סעודת שבת כיון דגם מצד השבת עצמו ליכא חיוב זה.

(ולאידך גיסא לפי מה שנתבאר שנעשים לדבר אחד, לכאורה לפי"ז י"ל דלא שייך לקבל רק אחד מהם ולא השני כיון שהם דבר אחד ממש, אבל אולי יש לחלק דהן אמת כשכבר ישנם ב' הענינים הם דבר אחד אבל לכתחילה אפ"ל דשייך קבלה באחד בלי השני ויל"ע).

וראה שו"ע או"ח סי' תרי"ח סעי' י' בחולה האוכל ביוהכ"פ דכשמברך ברכת המזון צריך להזכיר של יוהכ"פ ולומר יעלה ויבא, וכתב המג"א שם ס"ק י' אבל אינו מקדש כי לא תיקנו קידוש כלל ביוהכ"פ, ובהגהות רע"א שם כתב וז"ל: אפשר שזהו רק ביוהכ"פ בעלמא, כיון דקידוש יו"ט דרבנן לא תיקנו כלל קידוש ביוהכ"פ, אבל ביוהכ"פ שחל בשבת דחיוב עליו לקדש מדאורייתא כו' ממילא גם שבת זה בכלל וזה החולה חל עליו החיוב דשבת כו' עכ"ל, אבל בשו"ע אדה"ז שם סעי' י"ח כתב דאפילו כשחל בשבת לא יקדש עיי"ש, ויש לבאר זה עפ"י הנ"ל, דכיון דקדושת יוהכ"פ חל גם על השבת נמצא דגם מצד קדושת השבת עצמו אסור לאכול בו כנ"ל, [והוא אוכל רק מצד פקו"נ בלבד], במילא לא שייך גם אז קידוש על הכוס מצד שבת.

ועי' בתוס' ברכות כו,ב, שכתבו בשם רבינו יהודא דאם אחד טעה ולא הזכיר ר"ח במנחה, לא יתפלל ערבית שתים, דלמה יתפלל עוד – הרי בכל אופן לא יוכל להזכיר בערבית של ר"ח, ושמונה עשרה הרי כבר התפלל, ואח"כ כתבו דבהרי"ף לא משמע כן, ועי' גם ברא"ש שם (פ"ד סי' ב') שכתב ג"כ כדעת רבינו יהודא, וממשיך שחכמי פרובינצ"א חולקים על זה שצריך להתפלל ערבית שתים כיון שלא יצא ידי חובתו בתפלה זו הרי זה כאילו לא התפלל כלל ולכן מתפלל ערבית שתים אף שלא יזכיר של ר"ח עיי"ש, ובשו"ע אדה"ז סי' ק"ח סעי' י"ז הביא ב' דעות אלו ומסיק שיתפלל תפלת ערבית הב' בתורת נדבה.

ויש לבאר זה עפ"י הנ"ל דאי נימא שהם ב' דברים נפרדים, נמצא דתפלת שחרית של חול הוה תפלה מצ"ע אף כשלא הזכיר מעין המאורע דר"ח, ואה"נ באופן שכשיתפלל עוד הפעם יזכיר מעין המאורע צריך לעשות כן כי כן תיקנו שצריך להזכיר מעין המאורע, אבל בדין הנ"ל דבכל אופן לא יוכל להזכיר של ר"ח בערבית לא יתפלל כיון שתפלת חול כבר התפלל, אבל לפי מה שנתבאר שנעשה לדבר אחד נמצא דגם תפלת חול הוה של ר"ח, וכשלא הזכיר שם ר"ח הרי גם תפלת חול לא התפלל כיון שתפלה זו של חול הוה גם של ר"ח, וזהו טעם הדיעה דמ"מ צריך להתפלל ערבית שתים כיון דזהו כמו שלא התפלל תפלת מנחה כלל ועי' בזה.

זמן התוספת איזה סוג קדושה יש בו

והנה בלקו"ש חי"ט פ' ואתחנן ג' (סיום על מסכת סוכה) ביאר הרבי גדר ענין ה"שכינות" בכמה ענינים אם זה פועל באופן מקיף בלבד או באופן פנימי, ושם בסעי' ו-ז ביאר ג"כ הגדר דתוס' מן החול על הקודש, דיש לומר שהשבת פועל על התוס' רק באופן מקיף בלבד או באופן פנימי, ומבאר בזה הפלוגתא שמצינו אם אפשר לקיים מצות סעודת שבת בזמן התוס', דהר"י מקרובי"ל פסחים צט,ב, בתוד"ה עד שתחשך, הקשה שם דלמה הוצרך המשנה לומר דערבי פסחים לא יאכל עד שתחשך? ומתרץ משום דבכל שבת ויו"ט אפשר לאכול גם לפני זה בזמן התוספת, משא"כ בפסח דכתיב ואכלו בלילה הזה אי אפשר לאכול עד שתחשך ממש, הרי מוכח דסב"ל דאפשר לקיים החיוב בכל שבת ויו"ט בזמן התוספת, אבל תירוץ השני בתוס' שם כתב דרבינו יהודא תירץ דאפילו אם גם בשבת ויו"ט צריך לאכול רק כשתחשך ולא בזמן התוספת א"ש הכא דהו"א דפסח שאני כיון שהקרבן נשחט ביום מותר לאכול גם ביום כשאר קדשים עיי"ש, ועי' גם בשו"ע אדה"ז שם סי' רס"ז סעי' ג' שהביא ב' הדיעות, ומבאר בהשיחה דאי נימא ששבת פועל על התוס' רק באופן מקיף נמצא שיש שם רק איסור מלאכה בלבד להכין א"ע לשבת, אבל אין בו קדושת שבת עצמו ובמילא אינו יכול לקיים אז מצות אכילה וכו', אבל אי נימא שפועל עליו באופן פנימי שנעשה בו קדושת השבת עצמו מובן שאפשר לקיים אז סעודת שבת, [ואעפ"כ לגבי אכילת קרבן פסח אי אפשר, דשם בעינן למציאות של לילה ממש] עיי"ש בארוכה.

ועי' שו"ע או"ח תרס"ח שהט"ז שם הביא שיטת המהרש"ל דבשמיני עצרת לא יקדש לפני שתחשך להוסיף על הקודש כי אם יברך לישב בסוכה הרי נמצא דעכשיו הוא חול דלכן חייב בסוכה, ואם לא יברך לישב בסוכה אסור לו לאכול שהרי לפועל מחוייב לברך ולכן ימתין עד שתחשך, אבל הט"ז האריך שם לחלוק עליו דכיון דתוס' יו"ט הוא מן התורה הנה באם מקדש ומקבל עליו קדושת יו"ט נעשה עליו כמו לילה עפ"י תורה ונפקע ממילא החיובים של יום ז' ואין עליו חיוב כלל לישב בסוכה עיי"ש.

די"ל שהן המהרש"ל והן הט"ז סב"ל כהצד המבואר בלקו"ש שפועל באופן פנימי, אלא דפליגי בזה גופא דמהרש"ל סב"ל דרק שייך להוסיף על זמן זה מקדושת יו"ט של שמיני עצרת כו' אבל זה אינו יכול להפקיע ממנו שום חיובים שיש עליו מצד היום, ולכן סב"ל דמ"מ צריך לברך לישב בסוכה כו', משא"כ הט"ז סב"ל דע"י תוספת נעשה עפ"י התורה לגמרי כמו הזמן של יום טוב שנפקע ממנו במילא גם חיובים של היום ולכן נפקע ממנו חיוב סוכה.

ויש עוד שיטה בתוס' רבי יהודא החסיד ברכות כז,א, (שזהו רבינו יהודא המוזכר בתוס' פסחים הנ"ל אלא שבברכות כתוב גירסא אחרת) וז"ל: מיהו שמא הזכיר משתחשך לאשמעינן שאעפ"י ששחיטת הפסח מבעוד יום, אינו נאכל מבעוד יום כמו שאר קדשים, ולעולם אין לחלק לענין תוספת, עכ"ל. דלפי"ז נמצא דסב"ל דבאמת אם מקבל עליו תוס' יו"ט יכול לאכול הן של יו"ט והן הקרבן פסח עצמו, ומשתחשך היינו אפילו בתוס' יו"ט, ומ"מ כאן יש חידוש מיוחד דלא נימא שיכול לאכול אפילו לפני זה כיון שהקרבן נשחט ביום כשאר קדשים.

ונמצא שיש ד' שיטות: א) שנעשה רק באופן מקיף לענין איסור מלאכה בלבד. ב) שנעשה באופן פנימי כשיטת המהרש"ל אלא דמ"מ לא נפקע ממנו החיובים של היום. ג) שאפילו נפקע ממנו כל החיובים של היום דנעשה עפ"י תורה כמו לילה אבל מ"מ אין זה מציאות לילה ולכן לגבי קרבן פסח אי אפשר. ד) שיטת ר"י החסיד בברכות דנעשה כלילה לגמרי אפילו לגבי קרבן פסח ויש להאריך בכל זה עוד ואין הזמן גרמא.

והנה לפי שיטת המהרש"ל דתוס' שבת הוא רק הוספה בלבד אבל אין החיובים של היום נפקעים כו', יש לומר דשייך לקבל קדושה אחת ולא של השני, דרק בזה הוא רוצה להוסיף, אבל אי נימא כהט"ז דגדר התוספת הוא דהוה כזמן חדש של לילה ואינו עוד יום, מסתבר לומר שאין לחלק ביניהם כיון שבקבלת תוספת מקבל עליו זמן חדש של לילה.