ידוע מה שכתוב בכ"מ בלקו"ש (חי"א פ' תשא, חכ"ב ע' 58 ולקוטי ביאורים ח"ב ע' פב ועוד) דבגדר האיסור דלפני עור יש לפרש בב' אופנים: א) שהוא איסור כללי שלא להכשיל אחר בעבירה, ולגבי המכשיל אין נפק"מ אם הכשילו באיסור קל או באיסור חמור, דלעולם עבר על אותו האיסור שהכשיל חבירו, ב) או נימא דלפני עור הוא איסור פרטי ששייך בפרטיות בכל עבירה ועבירה, דכוונת התורה דלא יכשיל חבירו באיסור, כי עי"ז ה"ה כאילו הוא משתתף ג"כ באיסור זה עצמו, דלאופן זה מובן דאינו דומה אם הכשילו באיסור קל או באיסור חמור עיי"ש.

ולכאורה יש להקשות הרי לאו זה דלפני עור קאי גם שלא ישיאנו עצה שאינה הוגנת, וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות (ל"ת רצ"ט) וז"ל: היא שהזהירנו מלהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו כו' והוא אמרו יתעלה ולפני עור לא תתן מכשול כו' ולאו זה אמרו כולל ג"כ מי שיעבור על עבירה או יסבב אותה וכו' עכ"ל, וכ"כ בהל' רוצח פי"ב הי"ד: וז"ל: וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת וכו' הרי זה עובר בל"ת שנאמר ולפני עור לא תתן מכשל הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו עכ"ל, וכ"כ החינוך מצוה רל"ב, וסמ"ג קס"ח, (וראה לקו"ש חכ"ז פ' קדושים א' ובהערה 16 והערה 34) וא"כ הרי שם בדין עצה שאינה הוגנת ודאי לא שייך לומר שהוא ענין פרטי ובודאי ה"ז איסור כללי להכשיל חבירו, וא"כ ה"ה בנוגע להכשילו לדבר עבירה צריך לומר שהוא איסור כללי, ומהיכי תיתי לומר בנוגע להכשלת איסור שהוא איסור פרטי באיסור זה שהוא מכשילו?

משיא עצה שאינה הוגנת לב"נ

ואפ"ל בזה דהנה החינוך שם כתב: "שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול" והקשה המנ"ח שם דאמאי כתב שזהו רק לבני ישראל, הלא הלאו דלפני עור קאי גם על בני נח כדתניא בהדיא בפסחים כב,א, מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול, וא"כ מהיכי תיתי לחלק דעצה שאינה הוגנת קאי רק על ישראל הא כיון שקרא קאי גם על מכשיל לב"נ א"כ ה"ה להשיאם עצה רעה ואיני יודע מנ"ל להחינוך דבר זה וצ"ע.

ובס' מנחת יצחק על החינוך שם שכן מפורש גם בס' המצוות להרמב"ם הנ"ל דבעצה שאינה הוגנת כתב "קצתנו את קצתנו" דקאי רק על בני ישראל, וכן כתב בס' שערי תשובה לרבינו יונה דבשער ג' אות נ"ג כתב שהאיסור דעצה שאינה הוגנת הוא לאשר יועץ לבני עמנו, ובאות פ"א הביא הדין מכשול בעבירה שזהו גם לבן נח עיי"ש, וכן איתא בס' חסידים אות תרע"ג עיי"ש.

הרי מוכח בזה שבאיסור זה דלפני עור וכו' ישנם באמת ב' דינים שונים הא' להשיאו עצה שאינה הוגנת והב' להכשילו באיסור, ולכן שייך לחלק בבן נח דרק החלק דהכשלת איסור קאי גם על ב"נ ולא החלק דהכשלת עצה שאינה הוגנת, וכיון שהם ב' דינים שונים שפיר יש לחלק ולומר שהדין דלהכשילו באיסור הוא איסור פרטי אף שבהדין דעצה שאינה הוגנת אין זה שייך כנ"ל.

ויש לתרץ קושיית המנחת חינוך דלמה יש לחלק ביניהם בנוגע לב"נ, הן אי נימא דגם במכשילו לעבירה ה"ז איסור פרטי, והן אי נימא שהוא איסור כללי, דאי נימא שהוא איסור פרטי י"ל שהפירוש בזה הוא שזהו פרט מהאיסור של האדם המכשילו עצמו, דלפני עור מגלה שכשם שהוא עצמו מצווה על איסור זה כן לא יכשיל אחר בעבירה זו, וכיון דבזה יסוד האיסור הוא בהמכשיל שהוא לא יעבור בעצמו ולא ע"י אחר לכן ה"ז שייך גם בב"נ, כשהוא מצווה על איסור זה דמאי שנא, משא"כ הדין דעצה שאינה הוגנת דשם יסוד האיסור הוא משום הנכשל ודומה לשאר איסורי תורה שבין אדם לחבירו כנזיקין וגזל וכו' שהם רק לישראל, לכן סב"ל בפשיטות שזה קאי רק לישראל ולא לב"נ.

לפני עור כשהמכשיל אינו מצווה באיסור זה

והנה כתב הטור יו"ד ר"ס ס"ב דאיסור אבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורה ולא בטמאה [וילפינן מקרא דהאיסור דאבמה"ח הוא רק אם הבשר מצ"ע מותר כשאינו עם הנפש] ומקשה הב"ח והדרישה וכו' דמאי נפק"מ בזה, הרי הישראל בלאה"כ אסור בטמאה? ואין לומר דאיירי לענין מלקות דלוקה רק משום טמאה ולא משום אבר מן החי, דהרי הטור אינו מביא דינים הנוגעים לענין מלקות, אלא רק מה שנוגע בזמן הזה? ותירץ דנפק"מ בזמן הזה לגבי לפני עור לבן נח דאם הושיט אבר מן החי של טמאה לב"נ אינו עובר משום לפני עור, והש"ך והט"ז שם תמהו ע"ז הרי בב"נ יש איסור דאבר מן החי גם בטמאה דלדידיה ליכא נפק"מ בין טהורה לטמאה וכמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט הי"ב-י"ג, וא"כ למה אין הישראל עובר הרי לפועל מכשילו באיסור?

וביאר בזה בשו"ת אמונת שמואל סי' י"ד (הובא בפמ"ג שם במ"ז סק"א ופר"ח סק"ג) דלפני עור שייך רק אם המושיט הוא בגדר איסור זה, דאז עובר על לפני עור, אבל אם המושיט לא שייך כלל באיסור זה שהושיט לחבירו, ליכא האיסור דלפני עור, וזהו מ"ש הטור דאינו נוהג בטמאה, ולכן נפק"מ דאם הישראל הושיט אבמה"ח של טמאה לב"נ אינו עובר עכתו"ד, ודבריו צ"ב דמאי נפק"מ אם המכשיל מצווה ע"ז או לא הרי סו"ס כיון שהנכשל מצווה בזה שייך בזה האיסור דלפני עור?

והפמ"ג בשושנת העמקים כלל י' הקשה עליו שדבריו סותרים להתוס' ב"מ י,ב, בד"ה דאמר דמבואר שם בתוס' דישראל המקדש אשה גרושה לכהן עובר על לפני עור עיי"ש, הרי מוכח דאף כשהמכשיל אינו מצווה בזה מ"מ עובר.

ויש לומר בזה דהאמונת שמואל סבירא ליה כנ"ל שזהו איסור פרטי, ושהוא פרט מהאיסור שלו שלא לעבור על איסור זה גם ע"י אחר, ולכן פשוט דאם הוא באופן דאצל המושיט לא שייך איסור זה כלל, ליכא לפני עור, ואין להקשות דעכ"פ יעבור על חלק הב' דלפני עור דלא גרע ממכשילו בעצה שאינה הוגנת, דלפי הנ"ל ה"ז מובן, כיון דחלק זה לא שייך לגבי ב"נ, ונמצא דאם מושיט אבר מן החי של טמאה לב"נ אינו עובר על לפני עור כלל וא"ש כוונת הטור כנ"ל, משא"כ התוס' בב"מ איירי בישראל, ושם אף שאין הישראל עובר מצד החלק של האיסור, כיון שהוא אינו מצווה על גרושה, אבל הרי עובר עכ"פ על הדין כללי דלפני עור דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת.

ויש לתרץ קושיית המנ"ח גם אי נימא דחלק האיסור הוא איסור כללי ששוה בכל האיסורים (וראה בס' החפץ חיים להגר"ח פאלאג'י סי' י"א אות ט"ו, ובקו"ש פסחים אות צ"ה ושו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' ג' ושו"ת ערוגת הבושם סי' רל"ה ועוד) דכנ"ל הם ב' דינים שונים, דחלק ההכשלה באיסור הוא איסור בין אדם למקום שלא להביא אחר לעבירה, ואיסור ההכשלה בעצה שאינה הוגנת הוא דין בין אדם לחבירו, ולכן רק חלק של איסור שייך גם בב"נ, משא"כ החלק דעצה שאינה הוגנת שהוא בין אדם לחבירו ה"ז כשאר דיני התורה כנזיקין וגזל וכו' כנ"ל שנאמרו רק לישראל, ואי נימא כן צריך לומר (לא כהנ"ל) דאפילו כשאין הישראל מצווה באיסור זה והב"נ מצווה אסור להכשילו, כיון דמ"מ הוא מכשילו בעבירה וזהו איסור בין אדם למקום.

ובשו"ת פנ"י (ח"א יור"ד סי' ג' וח"ב אהע"ז סי' מ"ג) כתב דהמכשיל ב"נ באחד מז' מצוות אינו עובר על לפני עור מדאורייתא כיון שעמד והתירן כמבואר בב"ק לח,א, ואף שמן העונשין לא נפטרו מ"מ אין העונש על עצם העבירה אלא על כל שגרמו בחטאם שנעשו אינם מצווין עיי"ש, והקשו עליו (הגרי"פ על הרס"ג ח"ג מילואים סי' ח' (דף רמ"ז) ואמרי בינה הל' טריפות סי' ז') דכיון דסו"ס נענשים ע"ז הרי לא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת שגם זה הוא מדאורייתא? ולהנ"ל ניחא דחלק זה של האיסור לא קאי על ב"נ כלל כפי שנתבאר, (וראה בזה בגליון תשפ"ג ע' 18).

ובענין זה כדאי להוסיף דבחי' הריטב"א ע"ז ו,ב, בד"ה הכא במאי עסקינן כתב לגבי לפני עור באיסור ע"ז דלא אמרינן בזה יהרג ואל יעבור כשאר אביזרייהו דע"ז משום: ד"שאני איסורא דלפני עור דלא מיחד לע"ז אלא לאו כולל הוא לכל האיסורין ולא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא כשהוא איסור מיוחד לע"ז", דמשמע מזה דסב"ל כאופן הא', אבל בבעל המאור בהסוגיא דסנהדרין עד,א, חולק ע"ז, ומשמע דסב"ל כאופן הב'.

גם יש להוסיף בהמבואר בשבת ג,א, דקאמר דבבא דרישא שהעני עקר הכלי ברה"ר והניחו בידו של בעה"ב ברשות היחיד, העני חייב ובעל הבית פטור ומותר כי הבעה"ב אינו עושה כלום בהמלאכה, והקשו התוס' שם דאיך אפ"ל דבעה"ב מותר, הרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול? ותירצו התוס' דהכוונה הוא באם העני הוא נכרי דאין כאן איסור שבת כלל, דבזה אמרינן דבעה"ב מותר לגמרי, ובתו"י שם וכן בתוס' הרא"ש תירצו דלעולם איירי שהעני הוא ישראל והא דאמרינן "מותר" היינו שהוא מותר מצד שבת ולא משום לפני עור עיי"ש, ויש לבאר עפ"י הנ"ל פלוגתתם, דהתוס' סב"ל דלפני עור הוא איסור פרטי, וכאילו הוא משתתף בהמלאכה לכן לא יכלו לתרץ דמותר משום שבת כיון דגם בלפני עור יש איסור שבת, ולכן הוכרחו לתרץ דאיירי שהעני הוא נכרי, משא"כ התו"י והרא"ש סב"ל דלפני עור הוא איסור כללי שאינו שייך לגוף האיסור שהנכשל עובר כנ"ל ולכן שפיר שייך לומר שהוא פטור ומותר מצד שבת, ואכמ"ל בזה עוד.