בלקו"ש חכ"א (ע' 12) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע וז"ל: בגמ' במס' סנה' (צא, א) מספרת הגמ' שבזמן אלכסנדרוס מוקדון באו אצלו בני מצרים בטענה שבנ"י יחזירו להם הכסף וזהב שלקח וענה להם גביהא בן פסיסא "תנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים כו'".

ומבארים מפרשים (ראה מפרשי הע"י ברכות ט, א-ב, 'פרשת דרכים' דרך מצרים דרוש חמישי, וראה פנים יפות לך טו, יד. שמות ג, כא ובכ"מ), שהרכוש גדול שקיבלו בנ"י מהמצרים מחזיקים היו להם כתשלום על עבודתם במצרים.

והיות שזה הי' הן בשביל עונש המצרים (כדלקמן), והן כתשלום שכר לבנ"י, אפ"ל בזה ב' אופנים - איזה מהם הוא העיקר:

א) זה שהמצריים הוצרכו ליתן לבנ"י רכושם הר"ז בעיקר כעונש על המצריים, ולפרש הפסוק (בברית בין הבתרים) - "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", שה"יצאו ברכוש גדול" הוא חלק (והמשך) של "את הגוי דן אנכי" ז.א. בעיקר כאן הוא העונש של "ונצלתם את מצרים", רק (-למה מגיע זה לבנ"י דוקא): היות ובנ"י עבדו אצל המצריים, הי' עונש המצרים באופן כזה, שבנ"י יקבלו רכושם, כשכר עבודה.

ב) ה"רכוש גדול" נקבע מלכתחלה כשכר על "ועבדום וענו אותם", ומה שנכתב בהמשך לה "ודן אנכי", ה"ז לפי שביחד עם שכר העבודה לבנ"י, ה"ז גם ענין של עונש להמצרים - נלקח מהם רכוש גדול, עד שנעשה - "ונצלתם את מצרים".

החילוק בין ב' האופנים הוא:

לפי אופן הא', אין נפק"מ באיזה אופן בא ה"רכוש גדול" לבנ"י, הענין הוא, שהרכוש גדול "לקח ממצרים, ומה שמגיע לבנ"י ה"ה רק ענין צדדי, לכן מאי נפק"מ האופן בזה.

ולכן, באם היו בנ"י לוקחים ה"רכוש גדול" מהמצרים בשעת מכת חשך, לדוגמא, הי' מתקיים המכוון של "יצאו ברכוש גדול".

משא"כ אם ה"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הוא (בעיקר) שכר עבודה, בעד ה"ועבדום וענו אותם", ה"ז מוכרח להיות באופן של תשלום, ובזה צ"ל גלוי ונרגש שהמצרים נותנים זה לבנ"י, ז.א. משלמים בזה שכר העבודה, עכ"ל בלקו"ש.

והנה ע"ד הנ"ל יש לומר בנוגע הא דתשלום נזקי ממונו צ"ל ממיטב, מעידית, כמ"ש (משפטים כב, ד) "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".

והטעם: כל תשלום נזקין חידוש הוא, שהרי בכלל גרמא בנזקין פטור, וחידשה התורה שאעפ"כ כשממונו מזיק חייב לשלם (עיין במפרשים ריש ב"ק) וקס"ד שבעיקר ה"ז כעין עונש על המזיק [ז.א. הבעלים של השור וכיו"ב], ולא שבעצם חייבים את חסרון הניזק, לכן אמרה תורה שצ"ל במיטב, שעי"ז גלוי ונרגש שמשלים בזה הפסד הניזק, שהרי הטעם למה צ"ל עידית מבואר בגמ' (ב"ק ז, ב) "כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, לבר מארעא דליתיה לי' ממיטב כי היכי דלקפוץ עלה זבינא", הרי שמיטב הוא רק לטובת המקבל, ואי עיקר התשלום הי' כעונש על המזיק, לא הי' צ"ל דין מיטב, נמצא שע"י שמשלמים ההיזק בעידית נרגש בגלוי שהתשלום הוא לא רק כעונש על המזיק, כ"א כתשלום להניזק.

[ועד"ז י"ל בנוגע שאר הענינים שמשלמים ממיטב, המבוארים בב"ק ד, ב - ה, א. ואכ"מ].

ועפ"ז י"ל שבנדון שהתשלום הוא אכן רק טעם עונש הנותן, בזה העיקר הוא שהרכוש והנכסים ילקח מהנותן, ואין נוגע באיזה אופן ניתן הוא להמקבל, ואצ"ל מעידית.

וי"ל שזוהי כוונת הגמ' (כתובות י, א) "תנא הואיל וקנס חכמים הוא (הכתובה), לא תגבה אלא מן הזיבורית [ומקשה בגמ':] קנסא, מאי קנסא, אלא אימא הואיל ותקנת חכמים הוא לא תגבה אלא מן הזיבורית". ובהגהות היעב"ץ כ' וז"ל: נ"ב יש לפרש שאינה חזרה, ולא שבושי משבש לה, אלא פירושי קמפרש, דודאי לא תקנוה חכמים בחנם אלא מפני הפושעים שנותנים עיניהם באחרת ומגרשים את זו בלי שום ערות דבר, לפיכך קנסוהו למגרש כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא ודאי קנס הוא, ותנא דייקנא הוא, אלא משום דאכתי לא חטא בעת כתיבת הכתובה, להכי מקשי מאי קנסא שייך האידנא, ומשני אלא תקנת חכמים היא, דתקינו לה מידי דניחא לה, כדי שלא יעבור. ואם עובר, הרי קנס. ומפני שאינו כולל, שהגובה כתובתה במיתת הבעל קנס נוטלתה, ע"כ קראוה גם תקנה, שהיא כוללת לטוב ולחוטא, ולכן בסיבה זו תקנו שתגבה מזיבורית. עכ"ל.

ועפהנ"ל י"ל הביאור בזה: היות וכל גדר מיטב הוא רק בנדון שהתשלום הוא מצד המקבל שצ"ל מורגש בגלוי שכ"ה, ולכן בנדון שעיקר תקנתו הוא קנס על הנותן, באמת, אין צ"ל מן העידית.

וזוהי כוונת הגמ', גם לפי המסקנא, שלפי שכתובה ה"ה בעיקר (ויסוד התקנה) קנס על הבעל, (אף שלפועל כשכותב הכתובה אא"פ לקראו קנס, כי עדיין לא חטא, וגם לפועל תקנו כתובה גם באם מת הבעל, שלא חטא כלל, מ"מ יסוד תקנתו היתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שענינה קנס) לכן "לא תגבה אל מן הזיבורית".